שולחן ערוך יורה דעה קפז יג
<< · שולחן ערוך יורה דעה · קפז · יג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
הבועל את הבתולה כמה פעמים, וראתה דם מחמת תשמיש, לעולם מחזקינן שהם דם בתולים עד שתשמש פעם אחת ולא תראה דם מחמת תשמיש. ואם אחר כך תראה שלש פעמים מחמת תשמיש, הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש.
- הגה: ואפילו אם לא פסקה לראות פעם א', אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש, הרי היא ככל הנשים ולא תלינן בדם בתולים. (תשובת מהר"ם פדואה סימן י'). מי שיוצא דם ממנו דרך פי אמה, ושמש, האשה תולה בו (ב"י בשם תשובת הרשב"א). ועיין לקמן סימן ק"ץ סעיף כ'.
מפרשים
(לז) ואפילו אם כו'. והב"ח חולק ופסק דאפילו אין לה צער כלל בשעת תשמיש תלינן בדם בתולים אבל בתשובת משאת בנימין סימן מ"ז האריך ופסק כהרב ע"ש וגם הב"י גופיה כתב בסוף דבריו מסתפינא להקל אלא אם כן יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים:
הבועל את הבתולה. בב"י למד דין זה מתוספתא דאיתא כולן צריכין בדיקה בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורים ויש לדקדק בזה דהא בתולה נקט בתוספתא ושמא היינו כל זמן שהיא בתולה והיינו לפי מה שאמרו בריש פרק תינוקת כל אחת לפי דינה לא הגיע זמנה לראות עד שתחי' המכה והיינו לשמואל כל זמן שהרוק מצוי בפה שרואה מחמת תשמיש וכ"פ הרמב"ם כשמואל פ"ה מהלכות איסורי ביאה ובהגיע זמנה לראות ארבעה לילות ובראתה בבית אביה קודם נשואין בעילת מצוה לחוד ותו לא הוה בתולה ואמאי מיקל ב"י בכל הבתולו' ועוד מביא ראיה מההיא דפ' תינוקת שמותרת עד שתחי' המכה וכ' אע"פ שלדידן קיימא לן בכולן אין לה אלא בעילת מצוה מכל מקום לענין שלא להחזיקה ברואה דם מחמת תשמיש מחזקינן להדם שהוא מבתולים כיון דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ומסיים אלא דמסתפינא להתיר אא"כ יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים ונראה הא דכתב דמסתפינא היינו מכח מה שזכרתי ולפיכך הצריך ידים מוכיחות כו' והיינו שיש לה קצת צער בביאה וכן כתב מהר"ם מפדואה שאם אין לה צער כלל בביאה הרי היא ככל הנשים ואחריו נמשך רמ"א כאן ומו"ח ז"ל כתב שאין לשמוע לחומרא זו כיון שאין לה ראיה דבגמרא אמרינן עד שתחיה המכה והיינו לשמואל כל זמן שרואה מחמת תשמיש וכבר כתבנו שאין משם ראיה להגיע זמנה לראות וכ"ש אם ראתה בבית אביה קודם הנשואין שאין שיעורה אפי' לדין המשנה רק בעילת מצוה ממילא אחר כך כלו בתוליה וא"כ מנא לן שתהיה עוד אח"כ בתולה כל שאין ידים מוכיחות לזה גם הרמב"ם פרק ה' מהלכות איסורי ביאה כתב הך דרואה מחמת תשמיש דתלינן בבתולים באותה שדינה עד שתחיה המכה דוקא:
(כח) צער: והב"ח רוצה להתיר אפי' אין לה צער כלל בשעת תשמיש ואין כן דעת הט"ז והש"ך אלא דס"ל דדברי הרמ"א להלכה עיקר המה ע"ש.
(נג) לעולם מחזקינן. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' צ"ד ע"ד בתולה שנשאה וראתה כמה פעמים דם מחמת תשמיש ויש לה צער וכאב ובתוכם היו שתי ביאות שלא ראתה בהם דם אך אחר ביאות הללו ראתה ג"פ והיא אומרת דמה שלא ראתה אז לפי שלא היה ביאה גמורה. דמותרת לבעלה אחר הטבילה דכאן לא נחשב פסקה מלראות כיון שבאותן ב' פעמים לא היה ביאה גמורה אמרינן לכך לא ראתה ולעולם שעדיין לא כלו הבתולים ומ"מ לא רצה לסמוך ע"ז לחוד רק בצירוף קולות אחרות וגם בלילה הראשונה של הטבילה לא יזדקק לה בעלה ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' כ"א שהתרעם על רב אחד שרצה לומר אודות בתולת בוגרת שנשאת ולא פסקה לראות מביאה ראשונה ואילך ויש לה צער דמותרת לבעלה אפילו בלא טבילה דלא גזרו חכמים בדם בתולים שיטמא אלא במלתא דשכיח דהיינו היכא שהדמים מצויים כשיעור השנוי בר"פ תינוקת אבל אחר אותם זמנים דלא שכיח ברוב בתולות שימצא בהם עוד דם לא גזרו כו' והוא ז"ל השיג עליו וכתב שלא לזוז מפסק הלכה שהיא טמאה עד שתמנה שבעה נקיים וגדולה מזו נראה דאפילו בדקה עצמה בשפופרת ולא נמצא דם בראש המכחול דאז ברור דלאו מן המקור הוא אלא מן הצדדים אפ"ה טמאה לבעלה דהא גזרו על דם בתולים שתהיה אסורה לבעלה אף שהוא מן הצדדים ומ"מ יש לצדד להקל בזה כיון דיש לספק שמא בא מן הצדדים משאר מכה ולא מדם בתולים והוי ספק דרבנן ולקולא עכ"ד ע"ש עוד:
(נד) שתשמש פ"א. עח"ד שכתב דה"ה אם התשמיש הראשון היה בלא דם שוב אינה תולה וכן אם לא בדקה עצמה פ"א ג"כ שוב אינה תולה ע"ש:
(נה) אין לה צער כלל. ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא סי' צ"ב שנשאל באשה שטענה על בעלה נשען על ביתו ולא יעמוד ונתגרשה ונשאת לאלמן וראתה דם מחמת תשמיש כמה פעמים בליל טבילה ולא היה לה צער כלל בשעת תשמיש והיא אומרת שהיתה בתולה אם נאמנת כדי לתלות בבתולים וגם אם תולין כיון שלא היה לה צער כלל והשיב דודאי נאמנת דהרי נאמנת לומר מכה יש לי ומה לי מכה אחרת או מכת בתולים ומכ"ש אם גם הבעל השני אומר שמצאה בתולה דהרי אין אנו יודעים שראתה מחמת תשמיש רק מפיהם והפה שאסר כו' אך כיון שלא היה לה צער קשה להתיר דאף שהב"ח מתיר כל האחרונים לא הסכימו עמו ומ"מ נראה דאם אשה זו יש לה וסת קבוע אף שכל הפוסקים דחו דברי המרדכי בזו שיש לתלות בבתולים יש לצרף דעתו שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אך לא תשמש בליל טבילה רק בליל שניה ושוב כתב דאפילו אין לה וסת מ"מ כיון שג"פ שראתה היה בליל טבילתה יכולה לשמש עוד אחר טבילתה בליל שניה ואם לא תראה אז תהיה מותרת לשמש גם בליל טבילה ובאם תראה גם בתשמיש הזה שהוא ליל שני לטבילה חזר דינה לחלק בין יש לה וסת או אם מרגשת צער ואף דבשאר נשים שראו ג"פ מחמת תשמיש אין להקל אף אם היה כל הג"פ בליל טבילה (עמש"ל ס"ק מ"ב) מ"מ בזו שיש לתלות בבתולים יש להתיר.
[ועי' בתשו' חתם סופר סימן קמ"ו אודות בתולה שאחר הנשואין לא פסקה עדיין מלראות דם מחמת תשמיש עם הרגשת כאב וצער מכת בתולים אך היא אומרת שמרגשת שהדם יוצא מהמקור והבעל רוצה לפטרה בג"פ כרמ"ת. וכתב לא ידעתי מקום הספק לא מבעיא אם מרגשת פתיחת פה"מ שזה הוא עיקר הרגשה דאורייתא פשיטא דטמאה נדה ממש וקובעת וסת בכך דאפי' אם נניח שהדם שהיא מוצאה הוא דם בתולים מ"מ א"א שלא נתערב בה דם נדה היוצא בפתיחת המקור דהרגשה סברא דאורייתא היא כמ"ש תה"ד ומובא בש"ע סי' ק"צ ובט"ז שם (עמ"ש שם סק"ז) ודוחק להקל לתלות הדם בבתולים ובפתיחת המקור במראה טהורה וכמ"ש תה"ד שם דלמראה טהורה נמי נפתח המקור דז"א דכל עצמו של דין תליא בבתולים מפוקפק קצת כמ"ש הט"ז והבו דלא לוסיף (אפשר דכוונתו אף אם מצאה על העד ג"כ מראה טהורה אין להקל אך אפילו אם אינה מרגשת פתיחת פה"מ ממש רק זיבת דבר לח יוצא ממקום המקור שהיא למעלה ממקום הבתולים נמי לא נראה להקל אף דהרגשה זה אינו רק איסור דרבנן (כמו שביארו בתשובת אחרות הובא לעיל סי' קפ"ג סק"ח) וגם וסת התשמיש הוא רק דרבנן וה"ל תרי דרבנן ומצורף לזה דרוב נשים אינן רואות מ"ת מ"מ אין להקל דכיון דיוצא מהמקור חזקה שיצא בהרגשה ממש אלא דלאו אדעתה משום הרגשת שמש והרי סמכינן אסברא זו ומייתי חטאת עלה כמבואר ר"פ בנות כותים ומכ"ש שלא נוכל להקל להתיר לשמש עמה ע"כ משמים ירחמו עכ"ד ע"ש. ולכאורה יש להעיר לפי מה שכתבתי לעיל סק"ב בשם תשו' שיבת ציון דלהכי אשה נאמנת לומר שראתה ג"פ מחמת תשמישולא אמרי' עיניה נתנה באחר היינו כיון דהיא מלתא דעבידא לגלויי כו' וא"כ הכא בנ"ד דלא עבידא לגלויי שהרי בלא אמירתה הוה תלינן בבתולים ורק משום אמירתה שמרגשת שהדם יוצא ממקורה דינינן לה כרואה מחמת תשמיש מהראוי לומר דאינה נאמנת אך לפי סברתי שם אתי שפיר]: