שולחן ערוך יורה דעה ס א
שולחן ערוך יורה דעה · ס · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
אחוזת אדם והמעושנת והמצוננת או שאכלה סם המות שהורג הבהמה או ששתתה במים הרעים -- הרי זו מותרת.
- הגה: בהמה שנתפטמה בדברים אסורים -- מותרת (מרדכי דיבמות פ' אלמנה לכ"ג). אבל אם לא נתפטמה כל גימיה רק בדברים אסורים אסורה (תוספות דתמורה פ' כל האסורים):
מפרשים
(א) אחוזת דם. שאחזה דם וחלתה רש"י ור"ן. והרמב"ם בפי' המשנה פי' שגבר עליה הדם עד שחנקה:
(ב) והמעושנת . שנכנס עשן בגופה רש"י ור"ן. והרמב"ם פי' שגברה עליה המרה שחורה:
(ג) והמצוננת. חולי מחמת צנה רש"י והר"ן. והרמב"ם פי' שגברה עליה הליחה הלבנה עד שנתבטלו חושיה וכ' ולא זכרו תגבורת המרה האדומה לפי שהיא בבהמה מועטת ביותר כמו שנתבאר בספרי רפואות הבהמות ע"כ:
(ד) מים הרעים. בפרש"י והר"ן ור' ירוחם מים מגולים ועיין לקמן סימן קי"ו:
(ה) בהמה שנתפטמה כו'. כתוב בתורת חטאת כלל ס"ה דין י' בשם או"ה דלכתחלה אסור לקנות בהמה מן העובד כוכבים שינקה מחלב טמאה ומשמע שם אפילו לא ינקה כל ימיה אסור לקנות לכתחלה ע"ש ובסימנים ולפ"ז כ"ש דאסור לכתחלה להאכילה דברים האסורים וכ"נ ממאי דקי"ל לקמן סי' קמ"ב סעיף י"א דפרה שפטמה בכרשיני עבודת כוכבים מותרת דוקא דיעבד משום זה וזה גורם אבל לכתחלה אסור אבל במרדכי פרק אלמנה לכ"ג משמע דאפילו לכתחלה מותר להאכילה דברים האסורים ע"ש ונראה דס"ל להמרדכי דאפי' נתפטמה כל ימיה מותרת דל"ד לפרה שפטמה בכרשיני עבודת כוכבים דאיתא בש"ס פרק כל הצלמים (דף מ"ט ע"א) דשרי דוקא מטעמא דזה וזה גורם דהתם כרשיני עבודת כוכבים אסורים בהנאה משא"כ באיסורי אכילה שהרי אינו אוכל האיסור עצמו וכן משמע בתוספות בעבודת כוכבים שם ד"ה שאם נטע כו' לחלק כן וכ"נ דעת האו"ה סוף כלל מ"ז דאפילו היכא דעיקר גדילתה היתה מן הבהמה טמאה שרי מטעם דמעוכל הוי כשרוף וא"כ ה"ה נתגדלה כל ימיה רק בדברים האסורים דמותר (ועיין בש"ס ורש"י ותוספות שם) דפשוט הוא דמ"ש הרב בשם התוס' דאם נתפטמה הוא לאו דוקא דה"ה אכלה ולא נתפטמה כדמוכח בתוס' דתמורה וגם פשוט דכל ימיה הוא לאו דוקא אלא ר"ל שעיקר גדילתה מהם וה"ה אם אכלה דברים האסורים כל ימיה משחרית לשחרית אפילו אכלה בינתיים דברים המותרים דינא הכי כדאיתא בש"ס ורש"י ותוס' שם וכן משמע לכאורה בת"ח שם שכן דעת המרדכי ואו"ה וגם התוס' שם נראים כמסתפקים בדבר ע"ש ועי"ל דהתוס' קאי דוקא אכרשיני עבודת כוכבים שהזכירו שם דבהא גם המרדכי מודה וכמ"ש לעיל והא דכתבו ולפום ריהטא כו' ולא כתבו בפשיטות דאסור כדמוכח בש"ס בעבודת כוכבים (דף מ"ט) דאי הוי חד גורם הוי אסור משום די"ל דוקא אכלה כל ימיה כרשיני עבודת כוכבים אבל משחרית לשחרית ואוכלה שאר דברים בנתיים לא וכן משמע באגור ס"פ כל האסורים שכתב וז"ל שינקה חלב רותח משחרית לשחרית הואיל וכל גידולה מטרפות אסור ופי' בתוס' ה"ה להדיוט אסור בהמה שכל גידולה מאיסור כגון מכרשיני עבודת כוכבים וכיוצא בזה עכ"ל דמדפתח בטרפות וסיים בכרשיני עבודת כוכבים אלמא דלהדיוט לא אסור אלא כשנתגדלה מכרשיני עבודת כוכבים דאסירי בהנאה אבל למזבח אסור אפילו דלאו אסורי הנאה כדאיתא בש"ס בעבודת כוכבים (סוף דף מ"ו) וברש"י שם ועי"ל דהא התוס' כתבו כן לר' חנינא בן אנטיגנוס והרי הרמב"ם בפי' המשניות והברטנור' שם כתבו דלית הלכתא כרחב"א וצריך עיון:
שאכלה סם המות. עיין מ"ש מזה סימן קי"ו בסופו:
(א) דם: פי' שאחזה דם וחלתה והרמב"ם בפי' המשנה פי' שגבר עלי' הדם עד שחנקה. ומעושנת פי' הרמב"ם שגבר עליה המרה שחורה. ומצוננת שגבר עליה הליחה הלבנה עד שנתבטלו חושיה וכתב ולא זכרו תגבורת המרה אדומה לפי שהוא בבהמה מועטת ביותר כמו שנתבאר בספרי רפואות הבהמות ע"כ.
(ב) הרעים: פי' מים מגולים.
(ג) ימיה: כתב הש"ך בשם ת"ח דלכתחלה אסור לקנות בהמה מן העובד כוכבים שינקה מחלב טמאה ומשמע שם אפילו לא ינקה כל ימיה אסור לקנות לכתחלה ולפ"ז כ"ש דאסור לכתחלה להאכילה דברים האסורים וע"ל סי' קמ"ב סי"א אבל דעת המרדכי דמותר להאכילה דברים אסורים ואפילו אם נתפטמה כל ימיה ג"כ מותר' דלא דמי לכרשיני עבודת כוכבים דאיסורי הנאה נינהו וצ"ע (ובבי"ע סי' א' כ' בהמה שאכלה דבר איסור לכתחילה אסור לשחטה עד שתשהה מעת לעת ע"ש עי' כ"ג ובש"ך ובפרי חדש. וכתב לה"פ דמותר לפטם עופות בקמח שהתליע שקורין מילבי"ן עי' סימן פ"ד).
(א) סם המות. עי' בתשובת בגדי כהונה חלק יו"ד סי' ג' שנשאל ע"ד שחיטת הבהמות בעת ששכיח הדבר בבהמות ואין שוחטין שום בהמה רק אם יש אטעסט עליה שקנו אותה מכפר נקי אם רשאים להתיר לשחוט אף בלי אטעסט אלא שיראו אותה מבינים ויאמרו שהיא בריאה והשיב שמצד הדין אף אם בודאי שלט החולי בבהמה מותר לאכלה דזה הדבר הוא מארס הממית את הבהמות ולא לאדם חו"ש ולא גרע מאכלה סם המות ההורג את הבהמה שהיא כשירה אלא דמ"מ יש לאסור מצד המנהג שכתב מהרש"ל הביאו הט"ז לקמן סוף סימן קט"ז. אך כל זה ביש חשש שכבר פגע חולאת בבהמה אבל אם יראו אותה בקיאים ויאמרו שלא נגע בה החולאת אין חשש לאסור וכתב שכן נהגו בעירו אלא שהשוחט הוסיף מדעתו לראות אחר המרה ואם היתה מליאה וגדושה וכן אם היתה המרה מתרוקן מכל וכל הטריף אותה כי זה סימן שנפל בה החולי ע"ש באורך. ועי' בתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' נ"ז שנשאל ג"כ על ענין זה וגם אודות החלב שחלבו מהם ואח"כ מתו אי מותר החלב וכתב היכא דיש נגע יש לאסור כדעת מהרש"ל אבל היכא דליכא נגע למראות עינינו רק חולי יש להכשיר דהבו דלא לוסיף עלה מ"מ אם ימצא השוחט עוד ריעותא בריאה אע"ג דעפ"י הדין יהיה כשר מ"מ ע"י חולי כזו דיינינן לה כתרתי לריעותא ויש להטריף. והחלב אין לאסור כלל רק אם היתה חולה בשעה שחלבה ואחר שעה מתה יש לאסור מחמת חשש סכנה אבל מדינא ליכא איסור ע"ש:
(ב) כל ימיה. עבה"ט מ"ש בשם בי"ע. ושם מבואר דדוקא אם אכלם כשיעור שיכולה לעמוד מעת לעת בלא אכילה אחרת אבל משום דבר מועט אין לאסור לכתחלה לשוחטה ומש"ה אין נזהרים לשחוט תרנגולים המנקרים באשפה ואוכלים תולעים ודברים אסורים לשהותן מעל"ע ע"ש. [עי' בספר לבושי שרד אות פ"א שכתב דנ"ל דגם מאן דאוסר נתפטמה כל ימיה באיסור אפילו דיעבד היינו אם שחטה כך מיד אבל אם ב' או ג' ימים אח"כ מאכילה היתר שוב אין לאוסרה דמה לי אם אכלה כל ימיה היתר ואיסור דשרי מה לי בכה"ג שאכלה תחלה כל ימיה דברים האסורים ועתה שאכלה היתר אל תזכרו ראשונות ואפילו נימא דאסור לקנותה לכתחלה אדעתא דהכי להאכילה אח"כ היתר מ"מ בדיעבד נ"ל מסברא דשרי ומ"מ אינו מחליט דבר זה ע"ש]:
(ג) ולדידן. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בתשובת שבות יעקב ח"א סימן כ"ג באמצע התשובה שכתב דעכ"פ מהני מה דלא שכיחי נחשים לענין דמותר לצלותם ביו"ט ולא חיישינן שמא היא נשוכת נחש והוי טירחא שלא לצורך אוכל נפש ביו"ט כיון דלא שכיחי נחשים ע"ש:
(ד) לכן אין לחוש לנחש. עי' בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ס"ג בדבר צייד אחד שצד עוף שאינו שכיח בישוב וקבלה שהוא עוף טהור ונפסק רגלו מן הארכובה ולמטה וכתב דאף לדעת הרמ"א דבזמה"ז אין לחוש דוקא בעוף המצוי בישוב והמדינה לפי שהנחש אין מצוי בינינו משא"כ עוף זה שאינו מצוי בישוב רק שהוא ממקום רחוק ואולי באותן מקומות שכיחי ג"כ נחשים ולפי שאין אנו בקיאין בבדיקה יש לאסור ע"ש. ולא ידעתי אמאי לא כתב האי תקנה דלא יאכלוה אלא צלי דודאי גם בעוף מהני האי תקנה. [ומנ"ל להחמיר לומר שאין אנו בקיאין בבדיקה זו דצלי כעת ראיתי שכן מבואר באו"ה כלל נ' דין ט' דאם נחשים מצויים אין אנו בקיאין בבדיקה זו ע"ש. והרמ"א לא הוצרך להזכיר זה מאחר שכתב דלדידן א"צ בדיקה וגם הש"ך שחולק עליו וס"ל דצריך בדיקה לא הזכיר דברי או"ה הנ"ל להחמיר עוד ולומר שאין אנו בקיאין כיון דבאמת אין נחשים מצויים בינינו ורק משום שיש ריעותא די להחמיר להצריך בדיקה משא"כ בנדון דשבו"י הנ"ל]: