שולחן ערוך יורה דעה כג ב
<< · שולחן ערוך יורה דעה · כג · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שהייה כיצד? (לש' רמב"ם פ"ג מה"ש דין ב') הרי שהתחיל לשחוט בוהגביה ידו קודם שיגמור השחיטה ושהה, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין אברצון, ובא הוא או אחר וגמר השחיטה, אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה גוישחוט (עד) רוב הסימנים שהוא הכשר שחיטה -- שחיטתו פסולה.
היתה בהמה דקה -- שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירבצנה וישחוט. אם היתה גסה כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה וישחוט.
ובעוף -- כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. ויש אומרים דשיעור שהיית עוף כדי שחיטת רוב סימן א' בעוף בלי הגבהה והרבצה. ולפי דבריהם יש ליזהר כשהתחיל לשחוט בעוף וחתך מעט דעד שהדם ביוצא והגביה סכינו מהצואר שלא יגמור השחיטה לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מהושט. ואפילו לא הגביה סכינו אלא מעט - יש לחוש מפני ששהיית העוף מועטת מאד דכדי שחיטת רוב סימן א' בעוף הוא נעשה מהר.
הואפילו אמר השוחט "ברי לי שלא חתכתי כי אם העור" -- אין סומכין עליו כיון שיצא הדם. ואם בא לשאול אחר שהגביה סכינו כיצד יעשה -- אומרים לו שישחוט הקנה לבדו במקום אחר וואח"כ יהפוך הושט ויבדוק גאותו. ולענין מעשה יש להחמיר כסברא זו אלא א"כ הוא שעת הדחק או הפסד מרובה שאז יש לסמוך על סברא ראשונה:
מפרשים
(ב) והגביה ידו וכו' ה"ה לא הגביה ושהה אלא אורחא דמלתא נקט ופשוט הוא.
(ג) וישחוט עד רוב כו' נ"ל דלכך הוסיף הר"ב תיבת עד מפני שכתב הרמב"ם פ"ג מה"ש דין ד' אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט מיעוט סימנים לא כדי שישחוט שחיטה גמורה ה"ז ספק נבלה ופירש בב"י וכ"מ דהיינו ששהה כדי שחיטה שבחוט השערה יותר שהיה שוהה היה שוהה שיעור שחיטה ולכך כיון שהדבר משוער באומד הדעת אפשר שיסבור שלא שהה אלא כדי שיחוט מיעוט סימנים ואולי שהה כדי שחיטת רוב סימנים עכ"ל לכך הגיה הר"ב תיבת עד לומר דהיינו ששהה כדי שחיטה עד שהיה מגיע לרוב הסימנים שבחוט השערה היה רוב (ואחריו נמשך העט"ז) ואע"ג דבכה"ג הוי ספק נבלה לא דקדק הר"ב בזה וכן בכמה דוכתי לא דקדקו המחבר והר"ב ושאר פוסקים בזה.
(ד) עד שהדם יוצא כו' ז"ל ב"י וכתב מהרי"ק שורש ל"ד שאע"פ שנחתך אינו אוסר עד שיצא דם ודקדק כן מדקאמר עד שהדם יוצא ואינו נ"ל דאע"פ שלא יצא דם חיישינן שמא נגע בוושט ומ"ש עד שהדם יוצא אורחא דמילתא נקט ומיהו היכא דאמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור דלא סמכינן עליה היינו ביצא הדם וכדדייק לישנא דאין סומכין עליו כיון שיצא הדם עכ"ל אבל מהרש"ל פ' השוחט סי' י"ד כתב וז"ל ואע"פ שהב"י פקפק על מהרי"ק מ"מ אני אומר שיפה כתב כו' ודעת הרב בד"מ ובהג"ה סוף הסימן כהב"י וכמו שיתבאר שם וכ"פ האחרונים בשחיטותיהם.
(ה) ואפילו אמר ברי כו' עיין ס"ק ט"ו.
(ו) ואח"כ יהפוך הוושט ויבדוק כו' ולדידן שאין אנו בקיאים בבדיקה כדלקמן סי' ל"ג ס"ח טרפה וכ"כ הר"ב סוף הסי' וכן הוא בשחיטת האחרונים ומהרש"ל שם כתב דבהפסד מרובה או לצורך מצוה יראה להקל ולסמוך על הגדולי' האחרונים שהנהיגו והורו הלכה למעשה להיתר כמו שנמצא הג"ה במקצת סמ"ק והעתיקה מהרי"ק בתשובה סי' ל"ד כו' ע"ש.
(ז) והמנהג פשוט כו' פשוט הוא דקאי אדסמיך ליה דאפילו בהפסד מרובה וכה"ג המנהג להטריף וכן משמע בד"מ ושאר אחרונים וכ"כ הב"ח בהדיא וכן נוהגין ודלא כהעט"ז.
(ח) ואם נמצא לאחר שחיטה גמי כו' בת"ה דימה דין זה לדין דסעיף ד' דכששהה בדבר שאין בו תורת שחיטה הוי שהייה וכ"ש הכא ואח"כ כתב וא"ת מאן לימא לן דשהה בחתיכת גמי דלמא לעולם חתך הושט והגמי בבת א' שוה בשוה ממש וא"כ לא פסק חתיכת הסכין אפילו רגע א' מן הסי' נראה דע"כ א"ל הכי שהרי הסי' הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר אל הלחי והגוף והדבר ידוע דכל דבר רך שפוגע בו חדוד הסכין אם הוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח ולכך הואיל והגמי ג"כ רך הוא ואינו מתוח על כן חדוד הסכין שהה לחותכו יותר מבחתיכת הסימן ונמצא שלא חתכו שוה בשוה ממש עכ"ל ומביאו ד"מ ומהרש"ל פ' השוחט סי' י' ומה"ט נראה דלא שנא גמי או עשב ארוך ודק ולא ידעתי למה הקיל בב"ח ולהתיר בעשב ארוך ודק מונח לאורך הוושט בלי טעם וראיה וגם מדברי הר"ב שכתב גמי או כיוצא בו משמע כמ"ש וכן משמע בעט"ז ע"ש.
כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה. זה דעת רמב"ם ובטור כתוב כן גם בשם רי"ף והרא"ש וכבר תמה עליו בעל הדרישה תמיה מקוימת דבאשי"רי מבואר שאינו כן אלא הגבהה והרבצה משערינן דקה לדקה וגסה לגסה רק בשחיטה משערינן אפילו לדקה בשל גסה ותירץ בדוחק דה"ק הטור משערינן בשחיטת גסה והגבהתה והרבצתה של עצמה ואין הלשון משמע כן דהא הגבהתה קאי על מה שזכר תחלה ונלע"ד דיש כאן ט"ס וצ"ל אלא שכתב אע"ג דמשערינן כדי שחיטת בהמה והגבהתה כו' וכוונת רבינו דהרא"ש הסכים לרי"ף בזה דלענין שחיטה משערינן אפילו מגסה לעוף דלא כמו שזכר קודה לזה אלא לענין הגבהה והרבצה הוא חולק וע"כ אמר אלא שכתב דאע"ג דמשערינן כדי שחיטת בהמה והרבצה כל אחת לדין שלה מ"מ היינו דוקא לבהמה אבל לעוף אין שיעור הרבצה כלל:
להטריף כל שהייה. מ"מ אין בכלל זה רק אם הגביה הסכין אפילו משהו כיון שעקרו מן הצואר אין לחלק אם שהה הרבה או מעט אבל אם לא הגביה כלל רק שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אף לדידן כמו שמצינו בשוחט בב' וג' מקומות בסי' כ"א וכן מצאתי לרש"ל וז"ל ומ"מ נראה דוקא שפסק מלשחוט או הגביה הסכין אבל נדחה ידו למטה אין שם שהייה עליו וכשר ומה יש לנו לחוש אפילו ניקב הוושט חדא שחיטה היא עכ"ל:
(א) ברצון: וכתב בש"ך הא דכתב המחבר והגביה ידו הוא לאו דוקא אלא ה"ה אם לא הגביה ושהה אלא אורחא דמילתא נקט.
(ב) יוצא: וכתב בש"ך דה"ה כשאין דם יוצא אלא אורחא דמילתא נקט מיהו אם השוחט אומר ברי לי שלא חתכתי כי אם העור דלא סמכינן עליה היינו דוקא היכא שהדם יוצא וכדדייק לישנא דאין סומכין עליו כיון שיצא דם ומהרש"ל פסק דלא נאסר אלא דוקא כשיצא דם.
(ג) אותו: וכתב בש"ך בשם מהרש"ל דלדידן דאין אנו בקיאין יש להטריף אם לא בהפסד מרובה.
(ד) משהו: וכתב בש"ך ואפי' בהפסד מרובה וכתב בט"ז דמ"מ אין בכלל זה רק אם מגביה הסכין אפילו משהו כיון שעקרו מן הצואר אין לחלק אם שהה הרבה או מעט אבל אם לא הגביה כלל רק שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אפילו לדידן כמו שמצינו בשוחט בב' וג' מקומות לעיל בסימן כ"א וכ"כ מהרש"ל וז"ל דמה יש לחוש אפילו ניקב הושט חדא שחיטה היא עכ"ל.
(ה) טריפה: וכתב בש"ך ולא ידעתי למה הקיל הב"ח להתיר בעשב ארוך ודק המונח לאורך הושט בלי טעם וראיה. כתב ע"י שמעשה בא לידו בא' ששחט עוף ובשעת שחיטה חתך באצבעו והטריף כי נבהל מחמת החתך באצבעו והגביה הסכין כל שהוא וה"ל שהייה והסכימו עמו כמה גאונים דטריפה ובתשו' עה"ג סי' פ"ו מחלק שאם חתך באצבעו שלא בשעת חתיכת הסימן כגון לאחר שהעביר כל הסכין בהולכה או בהבאה חוץ לצואר ואז חתך באצבעו ואח"כ חזר והוליך או הביא הסכין וגמר השחיטה ודאי שהייה היא ופסולה אבל אם חתך בסימנים ובאצבעו כאחת אין כאן שהייה ולא דמי לנמצא גמי בתוך הסימנים דהתם הגמי הוא רך וע"י חידוד הסכין שוהה יותר לחתכו מבחתיכת הסימן. ולענין הכשר כלים או להעביר השוחט צידד להקל. ואם השוחט מסופק באיזו אופן היה החיתוך באצבעו יש להקל ע"ש. ואם חתך האצבע של האוחז בסימנים כשרה שאין השוחט נבעת. עיין תשובת חינוך ב"י שאלה כ"ד עכ"ל. ול"ד גמי אלא אף חוט השערה שנמצא הן בושט או בקנה אסור ע"י. כתב לה"ק אם הוושט מלא מאכילת סובין ועינינו רואות שהסכין מלא סובין ויורד עם קילוח הדם יש לאסור מדינא ע"ש. אם מסופק אם הגמי נחתך עם השחיטה או לא אין להטריף באשר שהוא חומרא בעלמא שנהגו לאסור שהייה במשהו מסתייא דנחמיר בוודאי חיתוך אבל לא בספק. וכן הוריתי הלכה למעשה כמה פעמים. כנה"ג סי' זה.