שולחן ערוך חושן משפט סג א

המוציא שט"ח על חבירו ובאו שנים ואמרו ממנו שאל לזייף לו שטר זה אע"פ שנתקיים השטר בחותמיו אין גובין בו לעולם אא"כ עידי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים עליהם שראו שחתמו ואם עידי השטר מעידים שזו היא חתימתן גובין בו

(ויש חולקין וס"ל דהכרת החתימה לא מהני) (טור בשם הרמ"ה ור"ן פ' אלו נערות):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

שטר זה: כן הוא ל' הרמב"ם סוף הל' עדות ול"ד קאמר ז"ה אלא שטר כזה והיינו שביקש מהם שיכתבו ויחתמו להן שטר על ראובן איך שחייב לו מנה ובשטר זה שמוציא עתה ג"כ כ"כ איך שחייב לו ראובן מנה ואמרינן זה ודאי זיוף הוא:

אע"פ שנתקיים השטר בחותמיו: פי' אנשים דעלמא באו והעידו איך שמכירים חתימתן של אלו החתומים דאמרי' דזה טרח וזייף:

אין גובים בו: דוקא בו קאמר דהיינו שטר שעל לוה זה וסך זה שאמרו העדים שביקש מהן לעשות בו זיוף אבל שאר שטרות שבידו לא מחזקי' בפסול וגובים בהן (וע' בסמוך ס"ב בדברי מור"ם) וכ"כ הרא"ש והטור בהדיא ומטעם שאמרי' האי גברא לאו זייפן הוא אלא מלוה ע"פ יש לו על ראובן זה וירא לנפשו שיכפור בו מ"ה בקש לעשותו מלוה בשטר ועפ"ר:

לעולם: נראה דכ' לעולם ללמדינו דאפי' תפס אח"כ מעצמו מהלוה הנזכר בשטר חוזרים ומוציאים מידו וכמ"ש בפרישה ע"ש ומיהו ג"כ לא קרעינן ליה דילמא יברר שאינו זיוף וכדמסיק:

שראו ההלוא': פי' ואפי' אינן יודעים שאותו הלואה היתה מלוה בשטר ויכול להיות שמלוה ע"פ היתה אותו הלואה וגם אין עידי השטר ראו השטר עתה שיעידו על חתימתן מ"מ מאחר שאחרים מכירים חתימת העדים החתומים מצטרפים זה לזה וגובין בשטר זה:

או אחרים מעידי' עליה' שראו כו': דוקא שראו שחתמו שטר זה קאמר אבל לא סגי במ"ש שמכירי' חתימת החתומים וכמ"ש לפני זה דאע"פ שנתקיים השטר אין גובין בו:

ואם עידי השטר מעידי' שזו היא חתימתן כו': בפריש' הוכחתי דהיינו אפי' אינן זוכרים שחתמו זה השטר אלא אומרים מכירים אנו שזו היא חתימתנו גובין בו דקיומן של העדים עצמן הוא עדיף מקיום אנשים דעלמא דאיכא למימר בהו דטעו והמחבר נקט הני תלתא בבא בלא זו אף זו וק"ל והשתא א"ש מה שמסיק מור"ם וכ' ע"ז דיש חולקים וס"ל דהכרת חתימתן ל"מ ור"ל דבכה"ג דהעדים אינן זוכרים שחתמו שטר זה אלא מכירים חתימתן ל"מ אבל בשני בבות הראשונו' דהיינו שראו ההלוא' או שאחרים מעידים שראו שחתמו ליכא מאן דפליג וגם אם עידי השטר מעידים ואומרים זהו חתימת ידינו ואנו זוכרים שחתמנו זה השטר אין סברא לו' שיהא גרע מאלו העידו אחרים שראו שחתמו השטר וק"ל וע"ל ס"ס ל"א דכתב המחבר ג"כ דין זה ולא כ' שם מור"ם דעת החולקי' וסמך אמ"ש כאן שהוא מקור הדין וכ' הטור שני הדיעות ועד"מ והגהותיו שם כ' דעת הרמב"ם דס"ל דכל עידי השטר הבאים לקיים צריכים לזכור ההלואה וכמ"ש בס"ס מ"ו מ"מ כשאמרו שזו היא חתימתן והלכו להן אמרי' מסתמא זוכרים ג"כ ההלוא':

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(א) שטר זה. כלומר של סך זה על איש זה לכך אין גובין בשטר זה אבל שאר שטרותיו על אחרים אפי' מסך זה או על אותו פלו' מסך אחר לא ריעי כן הוא בהר"ן והרא"ש וטור וכתב הב"ח דאם יש לו ב' שטרות מאותו סך על אותו פלו' גובה א' מהם ומהלקוחות מאותו שזמנו מאוחר ע"כ ול"ד לדלקמן סעיף ב' בהג"ה היכא שאמר להם זייפו לי שטר אחד דהתם כיון שלא הזכיר שום סך מסתמא דעתו היה גם על סך הרבה וכל השטרות בכלל סך רב משא"כ הכא שלא הזכיר רק סך פלוני:

(ב) אין גובין בו. ודוק' כשלא ראוהו בידו קודם לכן אבל אם ראו אותו בידו קודם הזמן שהיה מחזר על הזיוף אין השטר נפסל למפרע שהרי באותו זמן היה בחזקת כשרות. כ"כ הב"ח. והיינו כשנתקיים אז כשראוהו או שיודעים בודאי שזהו השטר שראו קודם לכן כגון שיש להם איזה סימן מובהק בו וכה"ג או שאומרים ראינו השטר בידו קודם לכן והכרנו אז החתימות ומועיל זה לענין אם טוען שלא לוה אבל מ"מ יכול לטעון פרעתי ושטר זה שטר אחר הוא ומזוייף הוא אם לא כשנתקיים כבר או יש להם בו סי'. כן נ"ל ודו"ק:

(ג) מעידים שראו ההלואה כו'. משמע דר"ל אפי' אין זוכרים שחתמו ויכול להיות שמלוה ע"פ היתה מ"מ מאחר שאחרים מכירים חתימת העדים החתומים מצטרפים זה לזה וגובין בשטר זה וכן פי' בסמ"ע והיינו כמ"ש בב"י לדעת הרמ"ה וכ"כ הב"ח אבל לא נהירא לי דכיון דחיישינן לזיופא היאך נצטרף זה לזה ואדרב' טפי איכ' למיחש שהלוה לו בעל פה ושוב פרע לו ורצה לזייף לעשות מלוה בשטר שלא יוכל לטעון פרעתי או שיטרוף לקוחות וכה"ג אלא נראה לפרש דברי הרמ"ה כמ"ש לקמן ס"ק ד' להר"ן וס"ל דלא מהני הכרת החתימות בשום ענין ואפילו העדים החתומים בעצמם מעידים על חתימתן ואף שידוע שההלואה היא אמת כגון שעידי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים שראו שחתמו מ"מ יכול לטעון פרעתי דשמא זהו שטר אחר הוא ומזויף והלכך לא מהני שום עדות רק לענין אם הלוה טוען שלא לוה אז מהני אם עידי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים עליהם שחתמו ולישנא דמגבינן ביה דכתב הרמ"ה הוא לאו דוק' אלא משום דכתב בריש' לא מגבינן ביה כתב הכא מגבין ביה וה"ה אפילו בלא שטר חייב לשלם. ולא קשי' פשיטא דבא לומר דלא חיישינן כיון דמהדר אזיופא שמא שכר עידי שקר וכס"ד דש"ס קמ"ל כמסקנא דש"ס דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו אי נמי רישא איצטריכ' ליה דאפילו עידי השטר מכירין חתימתן אינו מועיל אי נמי סיפא איצטריך ליה דלא משהינן ליה בידיה והיינו דכ' הרמ"ה אבל אם עידי השטר כו' מגבינן ביה דהא תו ליכא למיחש לזיופא ומיהו לא משהינן ליה בידיה דילמא מיית לוה כו' דאי כפי' הב"י והסמ"ע והב"ח אמאי לא משהינן ליה בידיה כיון דשטרא מעלי' הוא ולית ביה חשש זיופא וצריך לדחוק לדבריהם דאדלעיל קאי כשלא גבינן ביה וכ"כ בב"י ועל כן כתב המחבר בסעיף ב' כשאמרו אין גובים בו לא משהינן ליה בידי' כו' אבל באמת לשון הרמ"ה לא משמע הכי כלל אלא משמע דאדסמיך ליה קאי וה"ק דאע"פ דמגבינן ביה מ"מ לא משהינן ליה בידיה אלא לענין זה מגבין ביה דחייב לשלם לו מיד אבל אם אינו משלם לו מיד כגון שאין לו עתה לפרוע או שעדיין לא הגיע הז"פ וכה"ג לא משהינן ליה ונראה דגם להרמב"ם לא מהני כשעידי השטר מעידים על ההלואה ואחרי' מכירים החתימות או אחרים מעידים שראו שחתמו שיהי' השטר כשר לגמרי דהא לא כתב הרמב"ם אלא דכשהעדים עצמם אומרים שזהו חתימתן גובים בו משום שהעדים עצמם אינם טועים אבל בעדים אחרים מודה דחיישינן שמא הם טועים והוא זייף עד שסוברים שזהו חתימת העדים א"כ מה בכך שראו שחתמו דלמא פרע לו ושטר זה זיוף הוא והיינו דלא כתב הרמב"ם שום גוונא דמהני רק כשהעדים עצמם אומרים שזהו חתימתן כל זה נ"ל ברור:

(ד) ואם עידי השטר כו' בב"י ובכסף משנה כתב שני פירושי' לדעת הרמב"ם (שהוב' לעיל ס"ס ל"א) והובאו בב"ח גם בתשו' מהר"א ן' ששון סימן ר' הסכים עמו ולפע"ד שניהם אינם מחוורי' הפי' הראשון שכתב דמיירי שכת"י יוצא ממקום אחר דאי לא כיון שאין זוכרים ההלוא' אין עדותן עדות כמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' עדות ונתבאר לעיל סימן מ"ו סעיף י' וכ"כ בב"י להר"ן כהרמב"ם ולא נהיר' לי דהא טעמ' דמהני לעיל סי' מ"ו סעיף י' להרמב"ם כשכת"י יוצא ממקום אחר דכיון שנתקיים שלא על פיהם אין אנו צריכים לעדותם ואין אנו חוששין למה שאומרין שאין זוכרין וא"כ הכא מה בכך שכת"י יוצא ממקום אחר הא כיון דמהדר אזיופ' אין מקיימים כלל השטר הזה ממקום אחר וא"כ אנו צריכים לעדותם של אלו. והפי' השני שכ' בכ"מ דמיירי שזוכרים ההלואה וקמ"ל דלא אמרי' דלא להוי רק מלוה ע"פ קמ"ל דרגלים לדבר דשטר' קושט' הוא ג"כ לא נהיר' לומר רגלים לדבר אלא נראה דהרמב"ם עיקר דינ' אתא לאשמועינן דכשעידי השטר בעצמם מכירי' חתימות ידם גובה בו ואין חוששין שמא זייף כל כך עד שהעדים בעצמם טועים דהעדי' עצמם ודאי אינם טועים וא"כ כשאומרי' זהו כת"י השטר כשר דאף דכתב הרמב"ם פ"ח מהל' עדות דבעינן שיזכרו ההלוא' היינו. שהעד לכתחלה לא יעיד אא"כ זוכר ההלוא' דכשמעיד בסתם הוא כשר דעל מנה שבשטר הוא מעיד ואין הביתדין צריכים לשאלו אם זוכר ההלואה שאלו לא הי' זוכר לא הי' מעיד וכמו שכתבתי בסימן מ"ו סעיף י' ס"ק ל"ב ע"ש א"נ אפילו מיירי הרמב"ם שאומרי' בפירוש שזוכרים ההלוא' אשמועינן רבות' דלא חיישינן שהעדי' טועים אבל זה שזוכרים ההלוא' אינו תלוי בכאן דכמו שהדין בשטר כשר לעיל סי' מ"ו ה"ה הכא והר"ן חולק על הרמב"ם וס"ל דבעדים עצמם נמי חיישינן שטועים וכיון דמהדר אזיופ' שמא זייף כל כך עד שהעדי' עצמם סבורים שזהו חתימתן והלכך לעולם לא מהני שיהא השטר כשר וכל שאין זוכרים ההלוא' לא מגבי' ביה אבל כשזוכרים ההלואה חייב לשלם אם טוען שלא לוה ממנו וא"כ הר"ן חולק בתרתי על הרמב"ם דבין שמעידי' בסתם זהו כתב ידינו או שאומרים בפירוש שזוכרי' ההלואה וזהו כתב ידינו אינו מועיל שיהי' השטר כשר דעבידי סהדי דטעי בהכי וא"כ יכול לטעון פרעתי וזה השטר זיוף הוא וסבר' גדולה היא זו דהא כיון דחיישינן שהעדים טועים א"כ יכול לטעון פרעתי ושטר זה זיוף הוא. ולפי מה שהבין בתשובת מהר"א ן' ששון שם בהר"ן דהרמב"ם מיירי כשאין זוכרי' ההלואה ובהב"י הקשה מנ"ל להר"ן לפרש דברי הרמב"ם כן ותירץ דאי מיירי כשזוכרים פשיט' וא"כ לדבריהם צ"ל כשכת"י יוצא ממקום אחר וכבר כתבתי דזה לא נהיר' ועוד דהא עדיין רבותא גדולה היא דעבדינן ממלוה ע"פ מלוה בשטר ולא חיישינן שהעדי' טועים כדחיישינן להר"ן אבל לפי מה שכתבתי ל"ק מידי דבין דהרמב"ם מיירי בסתם ובין דמיירי שזוכרים ההלואה מ"מ במה דס"ל דעדים עצמם עדיפי מעדים דעלמ' וכשמכירים חתימת עצמם השטר כשר כמו שטר דעלמ' חולק הר"ן וס"ל דעבידי סהדי דטעי בהכי ולא מתכשר שטר' ואינו גובה בו רק כשזוכרים ההלואה גובה ממנו אם טוען שלא לוה ודעת הריטב"א פ"ב דכתובות כהר"ן שכתב ואפי' העדים עצמם אומרי' כתב ידינו הוא זה איכא למיחש לזיופא כההוא דאמר אין חתימת ידא דידי הוא ומיהו אי אתו סהדי גופייהו ואמרו דדכירי דחתמי בשטר' ה"ז כשר עכ"ל ומ"ש ה"ז כשר ר"ל לענין שחייב לשלם אם טוען שלא לוה ממנו וכמ"ש בסמוך לדעת הר"ן ובס"ק שלפני זה כתבתי שגם דעת הרמ"ה כן וכן נראה דעת הרא"ש והטור. שוב מצאתי בס' גי' תרומה שער י"ז סוף ח"א סוף דף צ"ח שכתב וכבר הכריע הטור כסברת הרמב"ם ונשאר' סברת הרמ"ה יחידאה עכ"ל ודבריו תמוהי' בעיני (עי' בתשו' מהר"מ אלשיך סי' מ' ובתשו' הר"ב סי' י"ב דף כ"ח ע"ב):

באר היטב

עריכה

(א) זה: כתב הסמ"ע דל"ד קאמר זה אלא שטר כזה והיינו שביקש מהם שיכתבו לו שראובן חייב לו מנה ובשטר זה שמוציא עתה נכתב ג"כ סך כזה אמרינן ודאי זיוף הוא וכתב הש"ך בשם הב"ח דאם יש לו ב' שטרות מאותו סך על אותו פלוני גובה א' מהם ומהלקוחות מאותו שזמנו מאוחר ע"כ ול"ד למ"ש בס"ב בהג"ה אם אמר זייפו לי שטר אחד כו' דהתם כיון שלא הזכיר שום סך מסתמא דעתו היה גם על סך הרבה וכל השטרות בכלל משא"כ הכא שלא הזכיר רק סך פלוני עכ"ל.

(ב) לעולם: ואפי' באו אנשים דעלמא והעידו שהם מכירין חתימתן של אלו החתומים אמרינן דטרח וזייף ואפי' תפס אח"כ מהלוה חוזרים ומוציאין מידו ומיהו ג"כ לא קרעינן ליה דלמא יברר שאינו זיוף וכדמסיק וז"ל הש"ך ודוקא שלא ראוהו בידו קודם לכן אבל אם ראוהו בידו קודם הזמן שהיה מחזר על הזיוף אין השטר נפסל כ"כ הב"ח והיינו כשנתקיים אז כשראוהו או שיש להם סימן מובהק בו וכה"ג ומועיל זה לענין טענת להד"ם ומ"מ יכול לטעון פרעתי וזה שטר אחר ומזויף הוא והיינו כשלא אמרו רק שהכירו אז החתימות אבל כשנתקיים כבר או יש להם סימן מובהק מהני אף לענין טענת פרעתי עכ"ל.

(ג) ההלוא': פירש הסמ"ע דאפי' אינן יודעים שאותה הלואה היה מלוה בשטר ויכול להיות שמלוה ע"פ היה וגם אין עידי השטר רואים עתה השטר שיעידו על חתימתן מ"מ מאחר שאחרים מכירין החתימות מצטרפין זה לזה וגובין בו והש"ך חולק ע"ז וס"ל דלא מהני הכרת החתימות בשום ענין ואף שידוע שההלוא' היא אמת מ"מ יכול לטעון פרעתי וע"ש.

(ד) חתימתן: בד"מ כ' דלדעת הרמב"ם דס"ל דכל עידי השטר הבאים לקיים חתימתן צריכים ג"כ לזכור ההלוא' וכמ"ש בסוף סימן מ"ו מ"מ כשאמרו זו היא חתימתן והלכו להן אמרינן מסתמא זוכרים ג"כ ההלואה. סמ"ע.

(ה) חולקין: כתב הסמ"ע אבל בשני בבות הראשונות דהיינו שראו ההלואה או שאחרים מעידין שראו שחתמו ליכא מאן דפליג וגם אם עידי השטר מעידים שזהו חת"י וזוכרין שחתמו זה השטר אין סברא לו' שיהא גרע מאילו העידו אחרים שראו שחתמו אבל דעת הש"ך כהר"ן שחולק ע"ז וס"ל דבעדים עצמן נמי חיישינן שטועין וכיון דמהדר אזיופא שמא זייף כ"כ עד שהעדים סבורים שזהו חתימתן וא"כ אף שזוכרין ההלוא' ג"כ יכול הלה לטעון פרעתי וע"ש.

קצות החושן

עריכה

(א) אין גובין בו. וכתב הב"ח דוקא כשלא ראוהו בידו קודם לכן אבל אם ראו אותו בידו קודם הזמן שהי' מחזיר על הזיוף אין השטר נפסל למפרע שהרי באותו זמן הי' בחזקת כשרוח כ"כ הב"ח. ואם באו עדים ואמרו ממנו שאל לזייף ולא ידעו באיזו יום ובאיז' זמן אמר להם נראה לפי מ"ש רמ"א בסימן ל"ד סעיף כ"ג דהיכא שבאו להעיד על עד שעבר עבירה ולא ידעו באיזה זמן אם קודם שהעיד או אח"כ דמוקי אחזקת כשרות ואמרינן השתא הוא דאיתרע אם כן הוא הדין הכא מוקמינן אחזקת כשרות ואמרינן השטרות כשרין והשתא הוא דאיתרע ועמ"ש בסק"ד:

(ב) לעולם. כתב בתשובת מוהר"מ סימן קכ"ה אומר ר"ת שכתב בפי' ר"ח בפ' שבועת הדיינים דכל מרענא לשטרא בתלמוד סתמא היינו שבעל השטר ישבע תחלה קודם שיגבה בו כדמשמע לישנא בש"ס א"נ האי שטרא רעי לא מיגבה גבינין ולא מיקרע קרעינין עד כאן לשונו. ומזה כתב בתומים דדעת ר"ח ור"ת דאם נתקיים גובין בו בשבועה עיין שם וליתי' דודאי האי ריעי דבפ' אלו נערות לא גבינין בי' לעולם אפילו ישבע המלוה וכ"כ בתוספות בשבועות גבי איחרא שטרא בשם פי' ר"ח ור"ת דאיתרע לענין שבועה ודוקא הך ריעותא דפ' אלו נערות אין גובין בו עיין שם הרי מבואר להדיא דהך ריעותא דפ' א"נ אין גובין בו לעולם אפילו בשבועה וכן משמע להדיא שם דף ל"ו בהא דתניא והיוצאת משום שם רע דהיינו שיצא שם רע בילדותה אין לה לא קנס ולא פיתוי אמר רב פפא ש"מ האי שטרא ריעי לא מגבינין ומפרש לה דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעה באיסורא דכוותה הכא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו אמר להו לזייף עיין שם וכיון דתנן אין לה קנס ולא פיתוי ודאי לשון אין לה לעולם משמע ואפילו בשבוע' ודכוותה באמר זייף לי שטרא וגם לישנא דלא מגבינן בי' לעולם משמע אפילו בשבועה וביאור דברי ר"ח ור"ת היינו דכל מרענא לשטרא בתלמוד סתמא היינו לענין שבועה כדמשמע לישנא בפרק א"נ האי שטרא ריעי לא מגבינן בי' ומשמע דריעי לחודי' היכא דלא נקט גבי' לישנא דלא מגבינן בי' משמע דגובין בו ולא איתרע אלא לענין שבועה דאי לישנא דריעי לחוד אין גובין בו למה נקט בפרק א"נ לא מיבינן בי' אבל זה ודאי האי שטרא ריעי דפ' א"נ לא מגבינן בי' והיינו אפילו בשבועה והוא פשוט וברור:

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}