שולחן ערוך הרב אורח חיים תעג

אורח חיים • יורה דעה • חושן משפט

<< | שולחן ערוך הרב • אורח חיים • סימן תעג | >>

סימן זה בטור אורח חיים • שולחן ערוך • לבוש • ערוך השולחן

דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס שני

ובו: נ"ג סעיפים א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ | נא | נב | נג

:

סעיף א

מוזג כוס ראשון ואומר עליו קידוש היום ואם אפשר טוב שלא ימזוג הבעל הבית בעצמו אלא אחר ימזוג לו שיהא לו כמשרתו כלומר דרך חירות ושררות זכר ליציאת מצרים:

סעיף ב

לאחר גמר הקידוש קודם שישתה הכוס מברך שהחיינו ואם שכח לברך קודם השתיה יברך אח"כ מיד כשנזכר ואפילו נזכר למחר ביום יברך ואפילו באמצע השוק ואם נזכר לאחר שקידש היום יום טוב שני של גליות הרי הוא נפטר בשהחיינו שיברך על הכוס לאחר הקידוש ואם שכח לברך שהחיינו בקידוש ליל שני אפילו אם בירך כבר בליל ראשון חייב לברך אימתי שנזכר בכל שבעת ימי החג דהיינו עד סוף יום טוב האחרון של גליות:

סעיף ג

אם שכח לקדש בלילה יש לו תשלומין למחר כמו בקידוש של שבת דהיינו שלמחר ביום יברך בורא פרי הגפן ואח"כ יברך ברכת הקידוש אשר בחר בנו כו' אבל מי ששכח לומר ההגדה אין לו תשלומין ביום שנאמר בעבור זה וגו' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך לשם חובה דהיינו בלילה הראשון אבל מכאן ואילך אכילת מצה היא רשות:

סעיף ד

אין ליטול הידים קודם קידוש אלא אם כן אין ידיו נקיות. ואף הנוהגים בכל ימים טובים ושבתות ליטול הידים לסעודה קודם קידוש לפי שסוברין שהקידוש אינו חשוב הפסק בין נטילת ידים לסעודה הואיל והוא מצרכי הסעודה כמו שנתבאר בסימן רע"א מכל מקום בליל פסח שמפסיקין הרבה אחר הקידוש באמירת ההגדה ובתוך כך מסיח דעתו משמירת ידיו לפיכך אף אם יטול ידיו קודם הקידוש אין נטילה זו שוה כלום ויצטרך לחזור וליטול ידיו לסעודה אחר ההגדה. ואף שנטילה זו מועלת שלא יצטרך לחזור וליטול ידיו אחר הקידוש קודם אכילת ירקות שמטבל אותם במשקה כמו שיתבאר וכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים בלא ברכה כמו שנתבאר בסי' קנ"ח מכל מקום יותר טוב שיטול ידיו אחר הקידוש קודם הטיבול שאם יטול קודם הקידוש יש לחוש שמא יטעו מקצת ההמון ויברכו על נטילה זו לפי שידמה בעיניהם נטילה זו שוה לשאר נטילות שנוטלין קודם הקידוש בכל ימים טובים ושבתות שמברכין עליהם על נטילת ידים:

סעיף ה

אם חל בשבת נוהגין לומר ויכולו קודם הקידוש כדי להוציא את בניו ואת בני ביתו שלא היו בבית הכנסת ולא שמעו כשאמרו הציבור ויכולו אחר התפלה. (ועיין בסי' ער"ה שמותר לומר ההגדה לאור הנר):

סעיף ו

אם חל במוצאי שבת צריך לומר הבדלה לאחר הקידוש ואם יש לו נר יברך עליו קודם ההבדלה לאחר הקידוש ואחר ההבדלה יברך שהחיינו נמצא סדר הברכות יקנה"ז. (ואם שינה הסדר שהקדים המאוחר ואיחר המוקדם יצא ולא יחזור ויברך חוץ מאם הקדים הקידוש לברכת היין שצריך לחזור ולברך ברכת הקידוש לפי שעשה כדברי בית שמאי כנגד דברי בית הלל וכל העושה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו) (עיין סימן רח"צ). אבל אין מברכין על הבשמים בכל מוצאי שבת ליו"ט לפי שמה שמברכין על הבשמים בכל מוצאי שבת הוא כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת הנפש השבת מחמת נשמה היתירה שניטלה ממנו וביו"ט אין צריך לבשמים שתענוג יו"ט ושמחתו משיב את הנפש:

סעיף ז

אם שכח להבדיל ולא נזכר עד לאחר שהתחיל ההגדה ישלים ההגדה עד לאחר גאל ישראל ולא ישתה הכוס מיד אלא יאמר עליו ברכת הנר וההבדלה ואח"כ ישתנו ואע"פ שאין עושין שתי מצות על כוס אחד כמו שנתבאר בסימן רע"א מכל מקום כאן אי אפשר בענין אחר שאם יבדיל על הכוס באמצע ההגדה יצטרך לברך בורא פרי הגפן על כוס ההוא לפי מנהג מדינות אלו שברכת כוס הראשון אינה פוטרת מלברך על הכוס השני כמו שיתבאר בסי' תע"ד וא"כ יהא נראה כמוסיף על מנין הכוסות שתקנו חכמים. (והוא הדין אם נזכר קודם אמירת ההגדה מיד לאחר ששתה כוס ראשון של קידוש קודם שאכל הירקות של טיבול לא ימזוג מיד כוס שני להבדיל עליו שלא יהא מוסיף על הכוסות ומוטב לטעום הירקות קודם ההבדלה ולומר כל ההגדה עד לאחר גאל ישראל ואחר כך יאמר ברכת הנר וההבדלה וישתה הכוס). ואם לא נזכר עד תוך הסעודה צריך להפסיק באמצע אכילתו מיד שנזכר ולהבדיל על הכוס ולא יברך עליו בורא פרי הגפן אלא אם כן שבשעה שבירך בורא פרי הגפן על כוס השני היה דעתו שלא לשתות עוד יין בתוך הסעודה עיין סי' רצ"ט וקע"ד. (והוא הדין אם נזכר מיד לאחר ששתה כוס השני צריך למזוג מיד כוס שלישי ויבדיל עליו ולא יברך עליו אלא אם כן שבשעה שבירך על כוס השני היה דעתו שלא לשתות עוד יין בתוך הסעודה ולא קודם הסעודה). ואם לא נזכר [עד לאחר גמר הסעודה דהיינו לאחר שאכל אפיקומן לא יבדיל על הכוס קודם ברכת המזון שלא יהא כמוסיף על הכוסות שחכמים תקנו שני כוסות אחר הסעודה והוא ישתה שלשה (משא"כ באמצע שלא תקנו כלום אין כאן הוספה) אלא ימתין עד לאחר ברכת המזון שאז יאמר ברכת הנר וההבדלה וישתה הכוס של ברכת המזון ואם לא נזכר] עד לאחר ששתה כוס של ברכת המזון ימתין עד לאחר גמר ההלל וההגדה ואז יבדיל על כוס הרביעי. (ואם לא נזכר עד לאחר ששתה כוס רביעי יבדיל על כוס חמישי כיון שאי אפשר בענין אחר):

סעיף ח

אף שנוהגין לעמוד בשעת הבדלה בכל מוצאי שבתות לכבוד המלך שאנו מלוין אותו מכל מקום בהבדלה שבמוצאי שבת ליו"ט הואיל ואומרים אותה בתוך הקידוש אומרים אותה מיושב כמו הקידוש עיין סי' רע"א:

סעיף ט

בהבדלה שבמוצאי שבת ליום טוב צריך לחתום המבדיל בין קודש לקודש ולפי שצריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה לפיכך הוסיפו לומר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת נמצא נוסח הבדלה מעיקר הדין הוא המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש. ואין צריך לומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה שהרי בהבדלה שבכל מוצאי שבת ויום טוב אין אומרים בין יום השביעי לששת ימי המעשה אלא כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה כמו שנתבאר בסי' רצ"ו ובמוצאי שבת ליום טוב שחותמין בין קודש לקודש וקבעו לומר בין קדושת שבת וכו' סמוך לחתימה שוב אין צריך לומר בין יום השביעי כו'. ובדורות האחרונים נהגו לומר בין יום השביעי כו' בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך ברוך אתה ה' המבדיל כו' והטעם הוא לפי שאמרו חכמים בהבדלות שבכל מוצאי שבת ויו"ט וממוצאי שבת ליו"ט הפוחת לא יפחות משלש הבדלות דהיינו בין קודש לחול אחת בין אור לחושך שתים בין ישראל לעמים שלש חוץ מן בין יום השביעי כו' או בין קדושת שבת כו' שהן אינן ממנין השלש ההבדלות שאין אומרים אותם אלא כדי שיהיה מעין החתימה סמוך לחתימה ומי שרוצה להוסיף בהבדלות יכול להוסיף עד שבעה כנגד שבעה רקיעים ולפיכך במוצאי שבת ליו"ט מחמת חובת היום נהגו להוסיף בהבדלות כדי לומר פעם אחת שבעה הבדלות דהיינו שלש שבכל מוצאי שבת ויום טוב רביעית בין יום השביעי כו' דכיון שאינו סמוך לחתימה הוא עולה מן המנין חמישית בין קדושת שבת כו' ואת יום השביעי מששת ימי המעשה דהיינו מחולו של מועד קדשת והכל הבדלה אחת שהשבת מובדל מיום טוב ומחולו של מועד הבדלת וקדשת כו' הן שתי הבדלות בין כהנים ללוים בין לוים לישראל ושתי הבדלות אלו הן מעין חתימה שהיא בין קודש לקודש:

סעיף י

אחר כוס ראשון לא יברך ברכה אחרונה אפילו שתה רביעית ויותר בין שהוא יין בין שהוא שאר משקין שהם חמר מדינה לפי שהכוס של קידוש הוא מצרכי הסעודה והרי הוא כדברים הבאים מחמת הסעודה שאינם צריכים ברכה לאחריהם לפי שהם טפלים לסעודה ונפטרים בברכת המזון שלאחר הסעודה כמו שנתבאר בסי' קע"ד וקע"ז ועוד שהוא נפטר בברכה אחרונה שיברך אחר כוס רביעי ואף על פי ששותה^[1] הרבה בינתים אין בכך כלום (שהרי כל זמן שלא נתעכל במעיו יכול לברך עליו ברכה אחרונה כמו שנתבאר בסי' קפ"ד וכל זמן שהאצטומכא פתוחה לאכול אינו מתעכל כמו שנתבאר שם):

סעיף יא

אם רוצה לשתות כמה כוסות בין מיד לאחר הקידוש בין באמצע ההגדה קודם שהתחיל ברכת אשר גאלנו כו' הרשות בידו מעיקר הדין ואף על פי כן ראוי להזהר שלא לשתות יין ולא שום משקה המשכר קודם שסיים ההגדה ושתה כוס שני אם לא לצורך הרבה שלא ישתכר וימנע מקריאת ההגדה. אבל לאחר ששתה כוס שני יכול לשתות יין הן רב הן מעט אפילו קודם הסעודה ואע"פ שנתבאר בסי' תע"א שאסור לשתות יין מעט בערב פסח מפני כשהוא שותה ממנו מעט הוא סועד את הלב ולא יאכל בלילה מצה לתיאבון מכל מקום עכשיו ששותה ב' כוסות של קידוש ושל ההגדה אפילו כששותה עוד מעט הרי זה נקרא הרבה עם שני כוסות הללו וגורר את תאות המאכל מה שאין כן כששותה מעט בערב פסח אין אותו המעט מצטרף עם שני כוסות הללו להיות נקרא הרבה כיון שיש שהות הרבה בינתיים:

סעיף יב

וכל זה כשהוא בענין שאין צריך לברך בורא פרי הגפן על מה שרוצה לשתות כגון שבשעה שבירך על כוס הראשון או השני היה דעתו לשתות עוד יין אחר כך בתוך הסעודה או קודם הסעודה אבל אם לא היה דעתו לשתות עוד יין ואחר כך נמלך לשתות עוד (קודם הסעודה) כיון שהוא צריך לברך עליו בורא פרי הגפן כדרך שהוא מברך על כל ד' כוסות לפי מנהג מדינות אלו הרי זה נראה כמוסיף על מנין הכוסות:

סעיף יג

ומכל מקום מותר לשתות שאר משקין אף שהוא בענין שצריך לברך עליהם שאינו נראה כמוסיף על הכוסות שהרי הד' כוסות הן של יין ובמקומות ששאר משקין הם חמר מדינה (אע"פ שהוא שותה ד' כוסות של יין אף על פי כן) אסור לו לשתות עוד כי אם המשקה שאינו חמר מדינה אם הוא בענין שצריך לברך על מה שרוצה לשתות עוד:

סעיף יד

אחר ששתו כוס ראשון צריך כל אחד ואחד לאכול מעט ירקות בטיבול דהיינו שיטבלנו בחומץ או במי מלח או בשאר מיני טיבולים ואם אין לו יטבלנו בחרוסת ולמה תקנו חכמים דבר זה כדי להתמיה את התינוקות שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה וישאלו על שינוי זה שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו שנאמר כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו':

סעיף טו

וכיון שאכילה זו אינה אלא להתמיה את התינוקות לפיכך אין צריך כזית כשאר אכילות שבתורה שאינה נקראת אכילה בפחות מכזית אלא אפילו במשהו די להתמיה התינוקות (ואף מי שיושב יחידי ואין לפניו תינוקות שישאלו אותו אף על פי כן חייב בטיבול זה שלא חלקו חכמים):

סעיף טז

ונוהגין לחזור אחר ירק הנקרא כרפס (איפ"ך בל"א) לפי שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך ואם אין לו כרפס יקח ירק אחר מאיזה מין ירק שירצה ובלבד שלא יהיה מהירקות שיוצאין בו ידי חובת מרור שאם יאכל עכשיו מהן איך יחזור ויברך בתוך הסעודה אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור כיון שכבר אכל ממנו קודם לכן:

סעיף יז

וצריך שיהיה הירק ממיני ירקות שברכתן היא בורא פרי האדמה כשאוכלן חיים כדי שיפטור מלברך בורא פרי האדמה על המרור שיאכל בתוך הסעודה ואע"פ שמפסיק בינתיים בהגדה אין בכך כלום מטעם שיתבאר בסי' תע"ד ולפיכך לא יברך בורא נפשות רבות אחר ירק זה אפילו אכל ממנו כזית כדי שלא יצטרך לברך בורא פרי האדמה על המרור ואחר המרור גם כן אין צריך לברך בורא נפשות רבות אפילו אכל מהירק כזית דכיון שהמרור נפטר בברכת בורא פרי האדמה שעל הירקות לכן גם הירקות נפטרים בברכה אחרונה של המרור דהיינו בברכת המזון שהמרור הוא בא בתוך הסעודה והוא טפל לסעודה ונפטר בברכת המזון כמו שאר פירות הבאים בתוך הסעודה שאין צריך לברך לאחריו שהם נפטרים בברכת המזון ואם אירע שבירך בורא נפשות רבות אחר הירקות צריך לברך בורא פרי האדמה על המרור וכן אם אין לו אלא ירקות שברכתן היא שהכל כשהם חיים צריך לברך בורא פרי האדמה על המרור. ויש חולקים על כל זה ואומרים שכיון שמפסיקין הרבה בין אכילת הירקות לאכילת המרור בהגדה והלל לפיכך אין המרור נפטר בבורא פרי האדמה שעל הירקות ומה שאין צריך לברך בורא פרי האדמה על המרור הוא משום שהמרור הוא מצרכי הסעודה שחייב הוא לאכול מרור אחר המצה מיד והרי הם כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה שאינם צריכים ברכה לפניהם שהם טפלים לפת ונפטרים בברכת המוציא כמו שנתבאר בסי' קע"ז וכיון שהמרור אינו נפטר בברכת בורא פרי האדמה שעל הירקות חייב הוא לברך בורא נפשות רבות אחר הירקות אם אכל כזית:

סעיף יח

ולענין הלכה יש לחוש לב' הסברות ולכן לא יאכל מהירקות כזית שלם שלא יצטרך לברך אחריו בורא נפשות רבות לפי סברא האחרונה ואם אירע שאכל כזית לא יברך בורא נפשות רבות שלא יברך לבטלה לפי סברא הראשונה ואם אירע שבירך בורא נפשות רבות וכן אם אין לו אלא ירקות שברכתן שהכל כשהן חיים אף על פי כן לא יברך בורא פרי האדמה על המרור שלא יברך לבטלה לפי סברא הב':

סעיף יט

קודם שמטבל הירק בחומץ או במי מלח וכיוצא בהם צריך ליטול ידיו בלא ברכה כמו שנתבאר בסי' קנ"ח שכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה בלא ברכה. (ועיין בסי' שכ"א שאם חל פסח בשבת יכול לעשות המי מלח בשבת ובלבד שלא יעשה אלא מעט מזעיר מה שצריך לטיבול זה בלבד ולפי שקשה הדבר לצמצם כל כך לכן יעשה המי מלח מערב שבת ואם שכח יעשה בשבת מעט מזעיר):

סעיף כ

אחר שאכל הירקות יביאו לפני מי שאומר ההגדה ג' מצות של מצוה כדי לומר עליהם ההגדה שנאמר לחם עוני ודרשו חכמים לחם שעונין עליו דברים הרבה דהיינו אמירת ההגדה ועוד נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך לפיכך צריך שיהא גם המרור לפניו בשעת אמירת ההגדה ועוד שצריך לומר עליו מרור זה כו'. ותקנו שיהיה לפניו חרוסת בשעת אמירת ההגדה שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים וזכר לתפוח כמו שנתבאר לכך צריך להיות על השולחן בשעה שמספר שעבוד מצרים. ובזמן שבית המקדש קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה ועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ואחד מהתבשילין (נהגו שיהיה) בשר והשני יכול להיות אפילו המרק שנתבשל בו הבשר וכבר נהגו מדורות הראשונים שהבשר יהיה מפרק הנקרא זרוע לזכר שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה והשני יהיה ביצה לפי שהוא ביעא בלשון ארמי כלומר דבעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא ויכול לעשותן בין צלויין בין מבושלין מעיקר הדין:

סעיף כא

ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים זכר לפסח שהיה צלי אש ואף שהפסח היה נצלה בשפוד לכתחלה מכל מקום כיון שאי אפשר לצלות הבשר בשפוד שהפסח נצלה בו שהפסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רימון וטורח הוא לחזור אחר שפוד של רימון לפיכך צולין על גבי גחלים שאף הפסח שנצלה על גבי גחלים כשר. והביצה עושין בין צלויה בין מבושלת ואוכלין אותה בתוך הסעודה כמו ש[י]תבאר בסי' תע"ו. אבל הבשר אין נוהגין לאכלו בלילה הזה אפילו במקום שנוהגין היתר באכילת בשר צלי בלילה מכל מקום זה הבשר שמביאין אותו זכר לפסח אם יאכלנו בלילה זה יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ לפיכך אם שכח לצלותן מערב יום טוב לא יצלה ביו"ט משחשכה אלא אם כן דעתו לאכלו למחר ביום אבל אם דעתו להניחו ללילה השני אסור לצלותו בלילה ראשון וכן יזהר כשצולה בלילה השני שיאכל למחר ביום ולא יניחם עד הלילה:

סעיף כב

צריך ליזהר שיהיה מעט בשר כרוך על העצם הזרוע שעצם בלא בשר אינו נקרא תבשיל:

סעיף כג

אם חל פסח במוצאי שבת אף שלא היתה חגיגה נאכלת בלילה זה לפי שאי אפשר לשחטה ולהקריבה בשבת וגם אי אפשר להקריבה בערב שבת שהרי אינה נאכלת אלא לשני ימים ולילה אחד שבין השני ימים אף על פי כן צריך להביא שני תבשילים אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה דכיון שאין מביאין אלא לזכר בעלמא אין לחוש אם לא היתה חגיגה נאכלת בלילה זה ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותן כמין קדשים ממש:

סעיף כד

כל דברים אלו דהיינו המצות והמרור והחרוסת ושני תבשילין אין צריך להביא אלא לפני מי שאומר ההגדה דהיינו לפני בעל הבית אבל בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעל הבית (שכן נכון לעשות משום ברוב עם הדרת מלך כמו שנתבאר בסי' ח') אין צריך שיהיו דברים אלו לפניהם לא בשעת שמיעת ההגדה ולא בשעת הסעודה שבעל הבית יחלק מצה ומרור וחרוסת לכל אחד ואחד שאף שביום טוב צריך לבצוע על לחם משנה מכל מקום כיון שהם יוצאין בברכת המוציא של בעל הבית הם יוצאים גם כן בלחם משנה של בעל הבית:

סעיף כה

ונהגו להביא כל דברים אלו לפני בעל הבית מיד אחר קידוש קודם אכילת הירקות (כדי שיהיה הקידוש סמוך להתחלת הסעודה דהיינו הבאת המצה והמרור עיין סי' רע"א) ולאחר שאכלו מהירקות יכול לסלק מעל השולחן את מה שנשתייר מהירקות והחומץ או מי המלח:

סעיף כו

כשמביא לפניו הירקות עם כל דברים אלו טוב שיסדרם לפניו בקערה בענין שלא יצטרך לעבור על המצוות דהיינו שהירקות יהיו סמוכים לו יותר מן המצה והמצה מן המרור וחרוסת והמרור והחרוסת מן שני תבשילין. ויש שאין מקפידין על החרוסת ושני תבשילין אם יהיו סמוכים אליו דכיון שאינן באין על השלחן אלא לזכר בעלמא לא שייך אצלם אין מעבירין על המצות וגם על המרור אין מקפידין אם יהיה סמוך לו דכיון שאינו חביב על האדם ואין לו דין קדימה לענין ברכת הנהנין לכן גם כאן אין מקפידין אם יצטרך לעבור עליו ולברך על הירקות בתחלה ואח"כ על המצה ואח"כ על המרור. ועל זה סומכים הנוהגים מטעם הידוע להם לסדר כל דברים אלו על גבי המצה דהיינו לאחר שסדרו המצות בתוך הקערה כסדרן כהן מלמעלה ולוי תחתיו וישראל תחתיו מסדרין על גבי הכהן הזרוע של טלה מימין והביצה משמאל והמרור למטה מעט כנגד אמצעם כעין סגו"ל ואח"כ החרוסת מימין והכרפס משמאל והמרור של כריכה למטה מעט כנגד אמצעם כעין סגו"ל שני:

סעיף כז

אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובת מרור בחזרת (שקורין סאל"ט) בלשון אשכנז ובלשון ספרד סאלאטא ושם העצם שלו הוא לטוגא בתוגרמ"א ואיטליא ואשכנז וספרד ופורטגאל ובספרי הרפואות נקרא לאטיגא סאלאט ואינו מצוי בזמן הפסח אלא במדינות החמות ואינו ירק הנקרא זערזו"ך בלשון פולין בעולשין (שקורין אנדיבי) בתמכא (שקורין קרין או מערטך ובלע"ז מרובייא) בחרחבינא (שקורין בערבי אלקרצינא) ובמרור (שקורין ווערמט בלשון אשכנז והוא לענה) לפי שנאמר בתורה מרור סתם וקיבלו חכמים שאין שום מין ירק מר נקרא בשם מרור סתם אלא ה' מיני ירקות אלו:

סעיף כח

חמשה מינים הללו מצטרפות לכזית ויוצאים בהם בין בעלין בין בקלחים אבל לא בשרשים דהיינו שרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו גדלים העלים אף שהוא טמון בקרקע הרי זה בכלל קלח ומכל מקום טוב יותר ליטול העלים והקלח היוצא חוץ לקרקע לפי שיש אומרים שמה שהוא טמון בקרקע הוא נקרא שורש אבל העיקר הוא כסברא הראשונה:

סעיף כט

העלין אין יוצאין בהן אלא אם כן הם לחין אבל לא כמושים ואין צריך לומר יבשים (עיין סי' תרמ"ח) אבל הקלחים יוצאין בהם בין לחים בין יבשים ואין צריך לומר כמושים דכיון שהקלח הוא עב אין טעם מרירתו נפסד על ידי שמתייבש. אבל אין יוצאין בקלח מבושל לפי שנפסד טעם מרירתו על ידי הבישול והכבוש הוא כמבושל דהיינו אם נשרה בציר או בחומץ חזק ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על גבי האור היו מתחילין להרתיח וכן אם נשרה מעת לעת אפילו במים צוננים אין יוצאין בו. ומקצת ההמון אין נזהרין ונהגו לשרות המרור יותר ממעת לעת בצונן כדי להפיג מרירתו קצת ויש מי שמיישב מנהגם לומר שאף שהשרוי במים מעת לעת נקרא כבוש והרי הוא כמבושל לענין כל איסורים שבתורה מכל מקום לענין מרור אינו כמבושל אלא אם כן כבוש בחומץ וציר לפי שטעם החומץ או הציר משנה ומבטל טעם מרירות המרור הנכבש בהם לגמרי אבל המים אין מבטלין המרירות אלא מפיגין טעמו קצת וכל שלא נכבש בחומץ וציר עדיין יש בו מרירות קצת ועוד שאף בכל איסורים יש אומרים שלא אמרו כבוש כמבושל אלא כבוש בחומץ וציר ולא במים ואף שאנו מחמירין בכל איסורים מכל מקום לענין מרור אין להחמיר שהיא חומרא הבאה לידי קולא במקומות שאין חזרת מצוי ואוכלין התמכא למצות מרור ומחמת חריפותו אין יכולין לאכול ממנו כזית ולכן שורין אותו במים יום או יומים להפיג מרירתו קצת. ומכל מקום טוב להוציא מהמים תוך מעת לעת ויחזור וישרנו שם שכשאינו שרוי במים כ"ד שעות רצופים אינו נקרא כבוש לדברי הכל:

סעיף ל

אף על פי שכל ה' מינים אלו נקראים מרור בלשון תורה מכל מקום מדברי סופרים מצוה לחזור אחר חזרת אפילו לקנותו בדמים יקרים על דרך שיתבאר בסי' תר[נ]"ו לענין אתרוג הדור ע"ש ואף על פי שהחזרת אין בה מרירות מכל מקום כשהיא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד ומפני כך היא נקראת מרור ומצוה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה לפי שמצות מרור היא זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו בעבודת פרך והם נשתעבדו בהם בתחילה בפה רך על ידי פיוסים ונתנו להם שכר ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה לכן יש לאכול החזרת שתחילתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה:

סעיף לא

ואם אין לו חזרת יחזיר אחר עולשין ואם אין לו עולשין יחזיר אחר תמכא ואם אין לו תמכא יחזיר אחר חרחבינא ואם אין לו חרחבינא אזי יקח המרור דהיינו לענה. ואם אין לו אפילו מרור יקח איזה ירק מר שירצה לפי שיש אומרים שכל ירק מר שראוי לאכילה נקרא מרור בלשון תורה והוא שיש לו שרף (פירוש כשמחתכין בו וסוחטין אותו במקום חתוכו יוצא ממנו מוהל לבן כחלב) ופניו מכסיפין דהיינו שעלה שלו אינו ירוק מאוד כעלי הכרישים ובצלים ושאר ירקות אלא נוטה קצת ללובן הנוטה לשחרות שקורין (בלייכלי"ך בלשון אשכנז) ומכל מקום לא יברך עליהם שהעיקר הוא כסברא הראשונה. (ואם אין לו ירק שיש לו שרף ופניו מכסיפין טוב שיאכל איזה ירק אחר שיש בו מרירות קצת לזכר בעלמא ואין צריך כזית וכן) מי שהוא חולה או איסטניס ואינו יכול לאכול מרור טוב שילעוס מעט עד שירגיש טעם מרירות בפיו לזכר בעלמא בלא ברכה וזהו כשאי אפשר לו כלל. אבל חייב אדם לדחוק את עצמו לקיים מצות חכמים לאכול כזית שלם אף אם יכאוב עליו ושיעור כזית יתבאר בסי' תפ"ו ע"ש:

סעיף לב

החרוסת צריך להיות עב לפי שהוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו ואח"כ צריך לרכך אותו במשקה זכר לדם ויש לרככו במשקה אדום כגון חומץ או יין אדומים ויש לעשות החרוסת מפירות שנמשלו בהם כנסת ישראל כגון תאנים שנאמר התאנה חנטה פגיה ואגוזים שנאמר אל גינת אגוז ותמרים שנאמר אעלה בתמר ורמונים שנאמר כפלח הרמון ותפוחים זכר לתחת התפוח עוררתיך שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ לעשות ומעיקר הדין יכול לעשותו אפילו מירקות ולרככו אפילו במים ושאר משקין אבל על כל פנים צריך ליתן לתוכו דבר שיש בו קיוהא כגון תפוחים או יין וחומץ זכר לשיעבוד שהיו משתעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קיהות:

סעיף לג

וצריך ליתן בתוכו תבלין הדומין לתבן כגון קנמון וזנגביל שאינן נידוכין הדק היטב ויש בהן לאחר הדיכה חוטין קשין וארוכין קצת כמו תבן זכר לתבן שהיו מגבלין בתוך הטיט:

סעיף לד

אם חל פסח בשבת צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה מערב שבת ואם שכח לרככו מערב שבת ירככו בשבת על ידי שינוי דהיינו שמתחלה יתן המשקה לתוך הכלי ואח"כ יתן לתוכו החרוסת ויכול לערבו באצבעו או אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב עיין סימן שכ"א:

סעיף לה

אחר שאכלו מהירקות בטיבול צריך ליקח מצה האמצעית משלש מצות המונחים לפניו בקערה ולבצוע מקצתה מטעם שיתבאר ונהגו כל ישראל שמקצת זה שבוצעים מהמצה עושין בו גם כן מצוה אחרת דהיינו שמשמרין אותו לאפיקומן ולפיכך נכון הדבר שיהיה מקצת הזה רוב המצה שאפיקומן היא מצוה חשובה שהוא לנו במקום הפסח ונוהגין להצניעו תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם ויש שכורכין אותו במטפחת ומשימין על שכמם זכר ליציאת מצרים:

סעיף לו

ומקצתה השני צריך להחזירו לקערה וליתן אותו בתוך שתי מצות השלמות כדי לומר עליו ההגדה לפי שצריך לומר ההגדה על מצה הראוי לצאת בה ידי חובתו שנאמר תאכל עליו מצות לחם עוני ודרשו חכמים שעונין עליו דברים הרבה ומתוך שנאמר לחם עני חסר וא"ו דרשו חכמים לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה שהמצה שיוצא בה ידי חובתו לא תהיה שלימה אלא פרוסה ועליה יאמר ההגדה (ובסימן תע"ה יתבאר למה משימין אותו בתוך שתי השלימות). אחר כך נוהגין להגביה הקערה שבה המצות ואומרים הא לחמא וכו' עד מה נשתנה ואין צריך להסיר התבשילין מהקערה קודם ההגבהה אלא יכול להגביהה עם כל הדברים שעליה:

סעיף לז

יש מדקדקים לומר כהא לחמא או הא כלחמא לפי שאין שייך לומר הא לחמא די אכלו אבהתנא שהרי אין זה הלחם ממש שאכלו אבותינו ולפיכך אף שבכל הספרים הנוסח הוא הא לחמא מכל מקום האומר כהא לחמא או הא כלחמא לא הפסיד:

סעיף לח

בימי חכמי הגמרא שהיו להם שולחנות קטנים לפני כל אחד ואחד מהמסובין הצריכו חכמים לעקור מלפני מי שאומר ההגדה את השולחן הקטן שלפניו עם המצות המונחות עליו ולהניחם בזוית אחרת כדי שיראו התינוקות וישאלו למה מסירין המצות ועדיין לא אכלנו ועל ידי כן יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה כו' כמו שיתבאר. ובדורות האחרונים שכל המסובין אוכלין על שולחן אחד גדול ויש טורח גדול בעקירתו נהגו לעקור הקערה שבה המצות מלפני בעל הבית האומר ההגדה ולהניחו בסוף השלחן כאלו כבר אכלו כדי שישאלו התינוקות. ועכשיו אין נוהגין אפילו בעקירת הקערה לפי שהתינוקות יודעין שעיקר האכילה לא תהיה ממצות אלו שבקערה ולפיכך לא ישאלו כלום כשיסירן מעל השולחן:

סעיף לט

אחר כך צריך למזוג כוס שני ואין צריך שטיפה והדחה שהרי שטפו והדיחו קודם הקידוש:

סעיף מ

ואף על פי שאין צריך לאחוז הכוס בידו עד שיגיע ללפיכך כמו שיתבאר אף על פי כן צריך למזוג מיד קודם התחלת אמירת ההגדה כדי שישאלו התינוקות למה שותין כוס שני קודם הסעודה שאין דרך לשתות כן בכל ימות השנה ועל ידי כך יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה וכו' לקיים לבניו מה שנאמר כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וכו'. ואם אין דעת בבן לשאול הרי אביו חייב ללמדו לשאול מה נשתנה כו' ואם אין לו בן הרי אשתו חייבת לשאול אותו ואם אין לו אשה הוא שואל את עצמו מה נשתנה כו' ואפילו אם מסובין שני תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות פסח שואל אחד מהם את חבירו מה נשתנה כו'. ואחר כך מתחילין שניהם עבדים היינו ואין השני צריך לומר מה נשתנה וכן כשהבן או האשה שואלין אותו אין הוא צריך לומר מה נשתנה אלא מתחיל עבדים היינו:

סעיף מא

צריך לומר אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת אבל אין לומר אין אנו חייבים לטבל אפילו פעם אחת לפי שאיך יאמר הלילה הזה שתי פעמים שיהיה משמע שחייבים להטביל שתי פעמים ובאמת אין מטבילין מחמת חיוב אלא פעם אחת דהיינו המרור שמטבילין בחרוסת אבל טיבול הראשון אינו מחמת חיוב אלא כדי להתמיה התינוקות:

סעיף מב

ולפי דעתו של בן אביו מלמדו התשובה על שאלותיו דהיינו אמירת ההגדה שהיא מצות עשה מן התורה אפילו אם לא שאל אותו הבן כלום שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו' ולפיכך צריך לומר ההגדה בלשון שמבינים הקטנים והנשים או יפרש להם הענין לפי דעתם אם הם מבינים הרבה יפרש להם הכל:

סעיף מג

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

סעיף מד

בזמן שהיו מסירין השולחן או הקערה מלפני האומר הגדה היו צריכים להחזירן לפניו כשמתחיל עבדים היינו לפי שצריך לומר ההגדה על מצה ומרור וחרוסת ושני תבשילין כמו שנתבאר למעלה ולכן יש ליזהר שתהא המצה מגולה קצת עד שיגיע ללפיכך שאז נוהגין להגביה כל אחד כוסו ולאחוז בידו עד שחותם גאל ישראל ולפיכך נכון לכסות המצות שלא יראה הפת בושתו כשנוטלין הכוס. וכן כשאומר והיא שעמדה כו' יש נוהגין לאחוז הכוס ביד עד והקב"ה מצילנו מידם נכון גם כן שתהא המצה מכוסה עד שיעמיד הכוס על השולחן ואז יגלנה:

סעיף מה

כשיגיע למצה זו שאנו אוכלין כו' צריך להגביה המצה להראותה להמסובין שתחבב המצוה עליהם ויש להגביה האמצעית הפרוסה שהיא נקראת לחם עוני ובה הוא יוצא ידי חובתו כמו שנתבאר למעלה וכן כשיגיע למרור זה צריך להגביה המרור להראותו למסובין אבל כשיאמר פסח (זה) שהיו אבותינו כו' לא יגביה התבשיל שבקערה שהוא זכר לפסח שלא יהא נראה כאלו הקדישו לכך:

סעיף מו

ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה צריך לומר הנו"ן של ונאמר בסגו"ל ויהיה פירושו שכבר אמרו לפניו משה וישראל בצאתם ממצרים שירה חדשה דהיינו שירת הים וגם יש אומרים שמשה וישראל אמרו את ההלל אבל לא יאמר הנו"ן בחולם יהיה פירושו על גאולה העתידה אם כן היה צריך לומר ונאמר לפניו שיר חדש בלשון זכר שכך אמרו במדרש כל השירות נקראת שירה לשון נקבה כי תשועתם כיולדת שהמליטה זכר ונפטרה מצער הלידה ואח"כ חוזרת ויולדת בצער כך כל הגאולות היו אחריהן גליות וצרות אבל גאולה אחרונה לא תהיה אחריה צרה כלל לכך נאמר שירו לה' שיר חדש לשון זכר ולפיכך צריך לומר בברכת אשר גאלנו ונודה לך שיר חדש ולא יאמר שירה חדשה:

סעיף מז

אין מברכין על ההלל שקורין בלילה זה לפי שאין קורין אותה בפעם אחד אלא קורין מקצתו לפני הסעודה ומקצתו לאחר ברכת המזון:

סעיף מח

אף על פי שקריאת ההלל היא מעומד כמו שנתבאר בסי' ת"כ מכל מקום ההלל שבלילה זה קורין אפילו מיושב לפי שכל מעשי לילה זה הוא דרך חירות לפיכך אין מטריחין אותו לעמוד ומכל מקום לא יקרא ההלל וההגדה כשהוא מוטה על צדו אלא ישב באימה וביראה עיין סי' ס"ג:

סעיף מט

בברכת אשר גאלנו צריך לומר מן הזבחים ואח"כ מן הפסחים לפי שהזבח היא החגיגה הנאכלת בלילה זה קודם אכילת הפסח כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע וכשחל פסח במוצאי שבת יש מדקדקין לומר מן הפסחים ומן הזבחים שהרי אין חגיגה נאכלת בלילה זה כמו שנתבאר למעלה והזבחים הם החגיגה ושלמי שמחה שמקריבין למחר ביום. ויש שאין מדקדקין בכך ואומרים הכל נוסח אחד שהרי אנו מבקשים שיגיענו ה' למועדים הבאים ששים בעבודתו ושם נאכל לשנה הבאה כשלא יהיה פסח במוצאי שבת מן הזבחים מתחילה דהיינו מחגיגה שנאכלת בלילה זה ואח"כ מן הפסחים ואפילו אם על פי חשבון הקביעות המסור בידינו יהיה פסח הבא במוצאי שבת מכל מקום כשיבנה בית המקדש יקדשו על פי הראייה ואפשר שלא יהיה במוצאי שבת:

סעיף נ

נוהגין לזרוק מעט מן הכוס כשמגיע לדם ואש ותמרות עשן וכן כשמזכיר המכות בשמותן בפרט וכן כשמזכירן בכלל דהיינו דצ"ך עד"ש באח"ב סך הכל י"ו פעמים כנגד חרבו של הקב"ה שנקראת יוה"ך והוא מלאך הממונה על הנקמה:

סעיף נא

ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבעו הסמוך לגודל שהוא נקרא אצבע סתם רמז על מה שכתוב אצבע אלהים היא ויש נוהגין לזרוק באצבע הנקרא קמיצה לפי שבאצבע זו הכה הקב"ה למצרים ויש נוהגין מטעם הידוע להם לזרוק מן הכוס עצמו שלא על ידי אצבע:

סעיף נב

סומא חייב בקריאת ההגדה או בשמיעתה מן התורה ולפיכך הוא מוציא הרבים ידי חובתן אף אם הוא סומא מעת הולדו:

סעיף נג

מעשה באחד שהיה תפוס בידי נכרים ולא ידע באמירת ההגדה בעל פה והיה לו חומש ואמר כל הפרשיות של יציאת מצרים:

הערות

1. נדצ"ל ששוהה