שולחן ערוך אורח חיים ר א
שולחן ערוך אורח חיים · ר · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ברכת זימון ואפילו לא רצה להפסיק מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד והלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה כלום ואם לא רצו להפסיק אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון:
מפרשים
אף הוא אינו רשאי כו' ב"י הביא בשם רשב"א שכת' בשם רב האי גאון אם ביקש א' מהם לצאת אין הב' מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן וצ"ע עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז נר' דהגאון לא מיירי אלא כשהדבר נחוץ לו לצאת וא"א לו להתעכב אבל היכא דאפשר לו להתעכב גם לדברי הגאון אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו הב' ויזמן עמהם עכ"ל וכ"כ רבינו יונה בזה ולפי מ"ש בסי' קצ"ג בשם התוס' דאם התחיל א' קודם לחבירו אע"פ שאכלו אח"כ ביחד א"צ להמתין על המאוחר בשביל זימון נוכל ג"כ לו' דמיירי באופן זה שהאחד התחיל בכזית תחלה אבל בלא"ה פשיטא שאין רשות לא' מהם לצאת ולבטל הזימון כנ"ל פשוט ומאן דעביד הכי עובר על מצות חכמים:
(א) מפסיק: ואם לא הפסיק הוא אינו יוצא ידי זימון:
(ב) אינו רשאי: וב"ח פסק כרב האי דרשאי לצאת דאין חיוב זימון חל עד שיגמרו סעודתן ומ"ש בסי' קצ"ג ס"ב שאין רשאין לחלק מיירי כשגמרו סעודתן כאן אלא שהפכו פניהם זה לכאן וזה לכאן והכי נהיגי עלמא עכ"ל וכ"מ בפירש"י גבי פרח זימון שכתב והפורשים היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות סעודתן עכ"ל:
(א) על כרחו: ואם לא הפסיק הוא אינו יוצא ידי זימון. מ"א.
(ב) זימון: כתב הטור מי שהפסיק פעם אחת יכול להפסיק פעם שנית וכתב הב"ח דמיירי שמתחלה אכלו ג' והפסיק א' לב' ואח"כ באו ב' אחרים ואכלו עם הא' ולא שייך לומר פרח זימון מנייהו דכיון דנצטרפו עמו ב' אחרים שלא זימנו יכולים לזמן עליו ול"ד פעם שנית דה"ה פעם ג' או יותר יוכל לזמן עכ"ל. וכתב המ"א אם היו ה' בחבורה אחת והפסיק א' לב' שוב לא יוכל לזמן עם הב' הנשארים דפרח זימון מכולהו. אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לב' יוכל להפסיק אח"כ פעם ב'. כתב הטור ואם הם י' מפסיקין ג' לז' וא"צ להפסיק אלא עד שאמרו ברוך אלהינו ואם חזרו הג' ואכלו יכולים לזמן יחד. וכתב המ"א ונ"ל דיכולין להצטרף לז' אחרים לומר אלקינו דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלקינו דכל בי עשרה שכינתא שריא. ואפי' יש ה' שהפסיקו מצטרפין עם ה' אחרים לברכת אלקינו. מ"א.
(ג) לשוק: ע"ל סי' קצ"ג ס"ק ו' מש"ש בשם הט"ז.
(א) שאכלו כאחד - ר"ל שהתחילו לאכול כאחד וגמרו שנים מהם תחלה ורוצים לברך בהמ"ז:
(ב) מפסיק על כרחו - ר"ל שאין הדבר תלוי ברצונו אם רוצה להפסיק מסעודתו ולענות אלא מן הדין מחויב לזה כיון שהם רבים נגדו אין צריכים להמתין עליו:
(ג) בין אינו עונה - ר"ל שאעפ"כ הם יוצאים ידי זימון כיון שהוא עומד שם ושומע ויכול לענות (ולאפוקי כשיצא לחוץ וכדלעיל בסימן קצ"ד ס"ב) ומיהו הוא בודאי אינו יוצא אא"כ הפסיק וענה עמהם:
(ד) אין חיוב זימון חל - הלשון מגומגם קצת והכוונה דאין חייבים עתה לזמן עם האחד:
(ה) אינו רשאי - הב"ח חולק ע"ז ודעתו דאין חיוב זימון חל עד שיגמרו כל השלשה את סעודתם ועל כן קודם שגמרו השנים רשאי האחד לברך בפני עצמו ולצאת והעתיקו המ"א להלכה אבל כל האחרונים חולקין עליו ודעתם כהשו"ע דמכיון שהתחילו לאכול ביחד חל מיד חובת זימון עליהם ואין שום אחד מהם שגמר סעודתו קודם רשאי לברך בפ"ע ולצאת מיהו אם היה דבר נחוץ מאד שנוגע להפסד ממון וכדומה אפשר שיש להקל להאחד לברך בפ"ע קודם שגמרו השנים סעודתם ולצאת. אך באופן זה טוב יותר שהשנים יתנהגו בזה לפנים משורת הדין ויפסיקו מסעודתם ויזמן עליהם:
(*) שאכלו כאחד וכו': עיין במ"ב והנה בשו"ע לא זכר כלל אם מיירי שהשנים היו נחוצים לצאת ואז חייב בע"כ האחד להפסיק להם מסעודתו או אפילו כשאינם נחוצים ג"כ צריך מדינא להפסיק להם כשהם רוצים לברך בהמ"ז אכן מדסיים השו"ע לבסוף וכתב אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק וכו' וזה מיירי באינו נחוץ לילך לדרכו דוקא כמבואר בדברי ב"י לתרץ שיטת רה"ג דמיקל להאחד לצאת דמיירי בנחוץ ומסתמא הרישא נמי מיירי באופן זה ואפ"ה אחד מפסיק לשנים בע"כ (אם לא דנימא דהב"י כתב זה רק לתרץ דברי רה"ג אבל לרשב"א אפשר דבכה"ג נמי לא פסיקא ליה להקל וכאשר באמת מפקפק הב"ח מאד בקולא זו והמחבר שהעתיק לשון הרשב"א אפשר דאף בכה"ג אסור ולפ"ז לא מיירי המחבר כלל ברישא באינו נחוץ אבל כ"ז דוחק) אמנם באור זרוע משמע דדברי רה"ג ור"ח (שהוא היש מרבותינו שהביא שם כדמוכח להמעיין) מיירי בשהוצרכו השנים לצאת ודוקא אז צריך האחד להפסיק להם וכן ברבינו יונה כתב דהאי אין שנים מפסיקין לאחד מיירי בשיש להאחד דבר נחוץ ואעפ"כ אין שנים מפסיקין לאחד ומסתמא ה"ה אחד מפסיק לשנים איירי נמי בכה"ג וכן בחידושי הרא"ה להלכות הרי"ף מבואר להדיא דמיירי בשהשנים הוצרכו לצאת ע"ש. היוצא מכל זה דהיכא דהשנים אינם נחוצים לצאת צ"ע אם יכולים להכריח להאחד שיפסיק מסעודתו לענות אך ממדת ד"א אפשר דלכו"ע צריך להפסיק בכל גווני וכמו שכתב באור זרוע דלרש"י שסובר דהאי אחד מפסיק הוא ממדת ד"א מפסיק בכל גווני ע"ש ואפשר דשארי פוסקים נמי לא פליגי עליה בזה:.
(*) עד שיגמרו השנים: את סעודתן אבל משגמרו את סעודתן שוב אין להם רשות לשהות יותר לעכב את השלישי הרוצה לזמן ולברך והכי דייק לישנא דגמרא דקאמר אין שנים מפסיקין לאחד והיינו להפסיק מהסעודה דוקא:.