שולחן ערוך אורח חיים קסו א

יש אומרים ^אשאין צריך ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, ^בויש אומרים שצריך ליזהר, ^גוטוב ליזהר. ^ד ואם שהה ^הכדי הילוך כ"ב אמה ^ומקרי הפסק (תוספות פרק אלו נאמרים):

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

י"א שא"צ ליזהר כו'. הוא דעת רבינו יואל ורי"ף בטור דס"ל דהא דאמרי' תיכף לנ"י ברכה היינו במים אחרונים דוקא וקש' דאמרי' ר"פ אלו דברים דב"ה ס"ל מוזגין לכוס ואח"כ נוטלין לידים ומפרש שם טעם בברייתא דבר אחר משום דהכי עדיפא דתיכף לנט"י סעודה והתו' הקשו לשם למה לא חשבינן בהדי ג' תכיפו' ותירצו כיון דהוא במשנה דאלו דברים לא הוצרך לחשבי' א"כ מ"מ שייך גם במים ראשונים תיכף לנטילה ברכה דהיינו סעוד' וכ' מו"ח ז"ל דרבינו יואל ס"ל דלא קי"ל כהך ד"א מדלא חשבי' בהדי תכיפות ולא ס"ל כהתוס' ולענ"ד דלק"מ דלענין הפסק ולישב בטל אמרי' דיש איסור לעשות כן במים אחרונים דומיא דשאר תכיפות דחשיב שם תיכף לסמיכה שחיטה ותיכף לגאולה תפלה דבאלו יש איסור אפי' בלא עשה שום מעשה אלא יושב בטל משא"כ בתכיפות דנט"י לסעודה אין איסור ביושב בטל אלא בעושה מעש' בנתיים ואפי' בעושה מעש' כתבו התוס' בפ' ע"פ דקידוש שאומר בנתיים לא הוי הפסק דשאני מזיגה שמוזג הכוס בחמין דצריך דקדוק גדול שלא יהיה חסר או יתר. ועוד כתבו בשם ר"ת דבחול מיירי ב"ה שאם יטול קודם מזיגה יעסוק בשאר דברים ולא יאכל אבל בשבת אין לחוש שהשלחן ערוך לפניו. ורבינו יואל דמתיר כאן בהפסק בין נטילה להמוציא לא התיר אלא לישב בטל אבל פשיטא דלא התיר לעשות איז' מעשה בנתיים דזה יביא לידי היסח הדעת והיינו ההיא דתכף לנ"י סעודה שזכרנו זה נ"ל ברור ופשוט לדעת רבינו יואל ורי"ף:

כ"ב אמה. שזה הי' השיעור משער נקנור עד בית המטבחיים ממילא ע"כ הוה הפסק כ"כ התוס' פ' א"נ הביאם ב"י סי' קכ"ח דשיעור זה הוא אינה תכיפה והוי ודאי הפסק וכ' רש"ל בתשובה סי' ל"ד דהיינו דוקא במים אחרונים בעי' תיכף לנטילה ברכה אבל בראשונים אין שם כ"א זהירות בעלמא:

מגן אברהם

עריכה

(א) י"א שא"צ ליזהר: ומ"מ אסור למזוג הכוס בחמין בנתיים דצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותר והוי היסח הדעת טפי (בתוספות פסחים דף ק"ו: ב"ח) וה"ה לכל כיוצא בזה ועוד כתבו בשם ר"ת דבחול אסו' דחיישי' שמא יסיח דעתו וילך לו אבל בשבת דהשלחן ערוך יכול ליטול ידיו ולקדש וה"ה להבדיל ולאכול עכ"ל עמ"ש סי' קע"ד:

(ב) וטוב ליזהר: וכ' בשל"ה שבכל יום קודם נטילה יתפלל על מזונו מאת הש"י ואם שכח להתפלל עד אחר נטיל' מות' להפסיק בכך ע"כ והעולם נהגו לו' מזמור ה' רועי וגו' בין נטילה להמוציא ועיין סי' רל"ה ס"ב, וכ' רש"ל על בעל הסעוד' ליתן לגדול באחרונ' ליטול אך אם הביא לו ליטול בראשונה והוא מונע עצמו עבירה הוא בידו לומר אני לא אפסיק ואחרים יפסיקו אלא יטול עצמו וישב ולא ידבר ואם שאלו לו ד"ת מותר להפסיק ע"כ עיין סי' קס"ז ס"ה וב"ח כ' דאסו' אפי' בד"ת וגם אפי' הישיבה הוי הפסק כמ"ש רמ"א ע"כ וא"כ רשאי הגדול למנוע עצמו מליטול בראשונה דעכ"פ איכא קפידא טפי כשמפסיק הבוצע מהאחרים ועוד דהאחרים אם יראו שימשך הדבר יכולים ליקח פת ולבצוע בלחש לעצמן:

(ג) כ"ב אמה: התוס' בסוטה הוכיחו כן מדאמרינן גבי מצורע לא היה תכף לסמיכה שחיטה שלא היה רשאי ליכנס לעזרה והיה סומך על הקרבן לפני שער נקנור ואח"כ היו מוליכין הקרבן למזבח ומן השער עד המזבח היה כ"ב אמה ש"מ דזה מקרי הפסק, וקשה לי דבזבחים ד' ל"ג פריך מהא ברייתא למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה ולסמוך ולשחטי' שם אצל הפתח דס"ד דקי"ל כר' דס"ל דכל העזרה כשרה לשחיט' ומשני דקי"ל כר"י דאסור לשחוט כי אם בצד המזבח, והשתא קשה לפי מאי דס"ד כר' א"כ אפי' למ"ד שמה ביאה לסמוך לפני הפתח ולעייליה ולשחטיה אצל הפתח מבפני' אלא ע"כ כשהולך ממקום למקום חשיב הפסק אפי' הליכ' מועט' וכ"מ במשנה ס"פ ב' דמדות במקום שסומכין שוחטין דתכף לסמיכה שחיט' וצ"ע ועיין סי' ח' סי"ג ועיין סי' קפ"א ס"ו מ"ש דבכדי אין להפסיק כלל, וצ"ע ביורה דעה סי' י"ט שפסק שיברך ברחוק ד"א קודם שיכנס לבית המטבחיים דהא אפי' ברכה אחרונה דרשאי להפסיק בינה לאכילה צריכה דוקא במקומה כמ"ש סי' קפ"ד ק"ו ברכה ראשונה, ועיינתי במקור הדין באגודה בחולין סי' ט' משמע שהכל בבית א' וכ"כ בשבת סי' ו' וז"ל הרוצה לשתות בבית המרחץ יברך בבית החיצון ע"מ לשתות בפנימי דהוי כמו מפינה לפינה ע"ש אבל התו' כתבו בפסחים ד' ק"א ע"א ד"ה ור' יוחנן וכו' דהוי הפסק משמע אפי' מפינה לפינה וכן עיקר דלא גרע מדבור בעלמא ודברי רמ"א ביורה דעה צ"ע:

באר היטב

עריכה

(א) ליזהר: כתב בזוהר בשלח שיתפלל קודם נטילה על מזונו ואם שכח להתפלל עד אחר נטילה מותר להפסיק בכך. והעולם נוהגים לומר מזמור ה' רועי בין נטילה להמוציא. מ"א.

(ב) כ"ב אמה: עיין מ"א וע"ל סי' ח'. ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד לית לן בה. ע"ת וכ"כ מהרש"ל דדוקא במים אחרונים בעינן תיכף לנטילה ברכה אבל בראשונים אין שם כ"א זהירות בעלמא. ט"ז ועיין יד אהרן.

משנה ברורה

עריכה

(א) שא"צ ליזהר - דמה דאמרינן בש"ס [ברכות נ"א] תיכף לנט"י סעודה ס"ל דהיינו שלא יתעסק בינתים באיזה עסק או מעשה עד שיסיח דעתו או בשיחה הרבה דמביא לידי היסח הדעת [אפילו אם היה בד"ת] אבל אם יושב בטל ואינו עושה בינתים שום מעשה אף ששוהה הרבה או אפילו משיח מעט אין לחוש כיון שהשלחן ערוך לפניו ודעתו לאכול מיד לא מסיח דעתו:

(ב) וי"א שצריך ליזהר - אפילו בשהיה לחוד כדלקמיה וכ"ש שלא לדבר בינתים אפילו שיחה מועטת ואפי' בד"ת חשיב הפסק לדידהו וצריך ליזהר לבד מהדברים שהם לצורך סעודה דמותר להפסיק לכו"ע:

(ג) וטוב ליזהר - כתבו הספרים בשם הזוה"ק שמצוה לאדם שיתפלל בכל יום על מזונו קודם האכילה. ואם שכח להתפלל עד אחר שנטל ידיו לאכילה יש מצדדים שיכול לומר תפלה זו אחר הנטילה דלא חשיב הפסק דהוי קצת כצורך סעודה [ויש שנהגו לכתחלה לומר מזמור ה' רועי בין נטילה להמוציא] ויותר נכון שיאמרנו אחר אכילת ברכת המוציא וכ"כ א"ר בשם של"ה:

(ד) ואם שהה - היינו משעה שנגב ידיו עד ברכת המוציא:

(ה) כדי הילוך כ"ב אמה - שבשיעור זה נקרא הפסק אפילו ביושב במקומו [ואם הולך מביתו לבית אחר יש שמחמירין אפילו בהליכה מועטת] ומשמע מאחרונים דבשלא לצורך אין לשהות כלל בינתים אלא יברך המוציא מיד אחר הניגוב:

(ו) מקרי הפסק - ולא מקרי תיכף וא"כ לפי מה שפסק המחבר דטוב ליזהר לתכוף נטילה לסעודה יש ליזהר גם מלשהות בינתים שיעור כזה. ודע דעיקר דין תכיפה המוזכר בסימן זה הוא רק מצוה לכתחלה אבל בדיעבד אפילו שהה הרבה או הפסיק בינתים אין צריך לחזור וליטול ידיו כל שלא הסיח דעתו בינתים משמירת ידיו:

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}