שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השני/לג
שאלה לג:
מעשה שהיה כך היה שקהל אחד יש להם מנהג וחק קבוע מימי עולם למנות להם שלשה אנשים לזמן קבוע. להטפל בכל צרכי הצבור לגבות המס מפורעי המס ולפרוע בבית מושל העיר יר"ה בענין שכל צרכי הקהל וההכנסה וההוצאה היא ביד שלשת האנשים אשר היו בכל זמן וזמן וככלות זמן מינויים יבואו ויתנו החשבון לפני הדיין ולפני קצת מיחידי הקהל ויהי היום היו שלשה אנשים ממונים וככלות זמן מנויים באו לפני דיין העיר אשר היה קבוע לדיין זה כמה שנים ולפני ת"ח אחר אשר היה ג"כ דיין אבל עדיין לא נקבע בקביעות אך כל הקהל יודעים שהוא מוחזק לדיין ודן כמה פעמים ולפני אחד יחיד מיחידי הקהל ובאו שלשת האנשים לתת דין וחשבון הקהל ולהיות שהיה אחד מהם הוא הסופר ופנקס ההכנסה וההוצאה מכתיבת ידו הוציא פנקסו והיה אומר עם הספר והת"ח הנז' כותב מפיו וכתבו בתחלה סך ההכנסה וכן כתבו חשבון ההוצאה ובא החשבון מכוון ולהיות שהממונים הנז"ל גבו מפורעי המס שמונה גבויים שיעלה חשבונם אם היו נגבים במושלם דרך משל אלף גרושוש וכשנתנו הממונים החשבון אמרו שגבו בהם שש מאות תמהו הדיינים והיחידי' היושבים ואמרו להם איך אתם אומרי' שלא נכנס בידכם מהח' גבויים רק ת"ר וכפי החשבון צריך להיות אלף השיבו הממונים שלא גבו אותם בשלימות שעדיין כמה וכמה אנשים שלא פרעו ויש שנשאר עליהם קצת ממה שחייבים לפרוע אמרו להם וכי אין לכם פנקס מה שנשאר בלי גביי' (אז) הוציאו פנקס הנשאר ונראה מה שנשאר בלי גבייה ואז הוציאו הפנקס וראו שעדיין נשאר בלי גבייה דרך משל מאתיים ואמרו להם הדיינים הרי עדיין ק"ק חסרים והיכן הם הביטו וראו בחשבון ההוצאה וחזרו ועשו חשבון ההוצאה בפרט ובכלל ומצאו החשבון כבראשונה ותמהו האנשים איש אל רעהו והת"ח הנז' כתב חשבון ההכנסה וחשבון ההוצאה וחשבון מה שנשאר בלי גבייה כפי מה שהיה אומר הממונה מכתיבת ידו בפנקסו וכתב מה שנשאר חסר מהחשבון והקול בשערי העיר שהממונים לא יצאו נאמנים בחשבונם ושחסר מן החשבון כך וכך והיו כל העם מרננים אחריהם ואחד מהם שאלו אותו כמה בני אדם אם אמת היה הדבר הזה שנמצא חסר מהחשבון והיה אומר להם אמת הדבר אבל אני נקי מהדבר הזה שכ"ע ידעי שלא הי' נכנס בידי אפי' פרוטה וכל ההכנסה וההוצאה והממון ביד פלוני שהוא היה הסופר והכל היה בידו אך החסרון אמת ובעת ההיא לא יכול הקהל לחבוע אותם בדין לסבה ידועה. אחר עבור שנתיים ימים רצה שר העיר למנות על הקהל אחד מהשלשה הנז' מבלי ידיעת הקהל ושלח אל הדיין למנות פלו' הנז' ממונה על הקהל וכשמוע הקהל הדבר הזה נתנו כתף סוררת ובטלוהו מהיות ממונה ועתה הם תובעים מהשלשה אנשים הנז' מה שנמצא חסר בחשבון שנתנו והם משיבים שהם מוכנים ומזומנים לתת חשבון ולהיות שאחד מהם לא נמצא אז בעיר השני' מהם שאחד מהם שהיה הפנקס בידו והוא היה המוציא והמביא ואחר עמו רוצים לתת החשבון פעם אחרת להביא הממונ' הסופר חשבון חדש שנתחדשו גזירותיו וזהו תורף החשבון שהמציא עתה שהוסיף בחשבון הח' גבויים דרך משל מאה גרושוש שבחשבון הראשון אמר שלא נכנס בידם מהח' גבויים רק ת"ר ועתה הוא אומר שגבה בהם שבע מאות והמאה אלו שהוסיף בחשבון ההכנסה הוסיף אותם עתה בחשבון ההוצאה שבתחלה אמר שהוציא בדרכי הקהל דרך משל ת"ק ועתה אמר שהוציא ת"ר והוסיף ג"כ בחשבון הנשאר בלי גבייה ד"מ מאה וחמשים שבתחלה נתן חשבון הנשאר בלי גבייה ת"נ ועתה הוא אומר שהם ת"ר באופן שהק"ק שהיו חסרי' בחשבון הראשון וה"ק שהוסיף עתה בחשבון ההכנסה הוסיף מהם עתה בחשבון ההוצאה ובמה שנשאר בלי גבייה ק"קנ ועדיין חסר נ' ושאלו אותו הקהל מה נעשה מהנ' אלו שנשארו חסרים אף לפי חשבונך זה והוא משיב שאינו יודע לא הוא ולא חבירו מה נעשה מהם ויתכן שהוציאו אותם בצרכי הקהל ואינם נזכרים במה הוציאום ושהם ישבעו שבועה שלא נשאר בידם אפי' פרוטה אחת ממה שנכנס בידם מממון הקהל. ועוד בחשבון הא' שנתנו כתב הממונה הסופר שהוציא בענין אחד מעניני הקהל ד"מ מאה גרושוש וכשבא לתת החשבון בפעם הב' היה אומר ג"כ שהוציא מאה גרושוש והכחישו חבירו ואמר לי איך אתה כתבת שהוציאנו בענין זה מאה גרושוש והלא לא יצא בענין רק שבעים ואיך אתה אומר מאה וענהו על זה וא"ל אמת שלא יצא רק שבעים אבל אני לא כתבתי מאה אלא בהסכמתך שאתה אמרת לי לכתוב מאה לזה ענהו חבירו וא"ל שאני וחבירי הסכמנו עמך לכתוב מאה לפי שאתה אמרת שעשית החשבון ואמרת שמצאת חסר שלשים מכל חשבון ההכנסה וההוצאה ולא ידעת מהם וע"ז אמרנו שתוסיף אותם באשבון הוצאת ענין זה אבל עתה שנמצאת חסר יותר ויותר מדאי האמת אני אומר שלא יצא בזה הענין רק שבעים. ועתה הקהל הם תובעים מהם מכל מה שנמצא חסר מהחשבון הא' שנתנו לפני דייני הקהל ולפני היחיד והם משיבים אנו טעינו בחשבון ההיא ועתה דקדקנו חשבוננו והקהל אומרים כבר דקדקתם בחשבונכם ומאחר שנתתם החשבון לפני הדיינים מה שהוצאתם בהוצאת צרכי הקהל ומה שנשאר בלי גבייה אין אנו מאמינים אתכם עתה במה שהוספתם בחשבון ההוצאה והנשאר בלי גביי' ואם האמת אתכם שמצאתם טעות בחשבונכם למה לא חזרתם אל הדיינים לומר שאתם טועים בחשבון ושאתם רוצים לברר החשבון והלא לעזה עליכם מדינה והקול נשמע בבתי גואי ובבתי בראי שגזלת הקהל בבתיכם ורוב העם מחרפי' ומגדפים בפניכם ושלא בפניכם ואם דברים אלו כני' למה הייתם נשמטים מלברר החשבון ולזה משיבים הממונים שקצת אנשים היו אומרים להם לא תלכו ולא תעשו חשבון באופן שהקהל הם מחזיקי' בטענתם ואומרי' אין אנו מאמינים אתכם בחשבון הזה שחדשתם ומה שאתם אומרים טעיתם בחשבון הראשון שקר אתם דוברי' ואין לנו רק החשבון שנתתם לפני הדיינים והודיתם שגביתם ח' גבויים והודיתם שלא נשאר בלי גבוי רק הסך ההוא וכן בחשבון ההוצאה וכבר הודיתם שלא יצא בצרכי הקהל רק הסך ההוא ועתה מה שאתם מוסיפין בחשבון ההוצאה ובחשבון הנשאר בלי גבייה אין אנו מאמיני' אתכם בו עד שתביאו ראיה לדבריכם והם שואלים מה שורת הדין נותנת בזה גם שואלי' על הסך החסר אחר החשבון השני שאומרים הממונים אין אנו יודעי' מה היה לו ושמא יצא בצרכי הקהל ואנו שכחנו במה יצא אם הם נפטרים בשבועה שלא נשאר בידם שום דבר ממון הקהל אלו הם תורף טענותיהם:
תשובה:
אביהם של הקהל הוא ית' ויתעלה שמו יריב ריבם וקבע את קובעיהם ויוציא לאור משפטם מהעושקים אותם ובפרט בקהל שיש ויש בו כמה יתומי' קטני' גמולי מחלב ועתיקי משדים שהם פורעי' מס מנכסי אביהם שזה יורה על כובד העול והמשא שהם סובלי' על שכמם וכמה וכמה הפליגו רז"ל בעונש גזל הרבים כדאיתא פ"ק דחגיגה [עיין ב"ב פ"ח ע"ב ועי' חגיגה ט' ע"א בתוס' ד"ה זה ובהגהות הגרי"פ שם] דאין לו תקנה לבד זה כתבו התוספות שיעשה גשר ויעברו עליו רבים וזאת תקנה שהיא מן הנמנע. על כן נפניתי לעיין ולראות כפי קוצר דעתי אני הפעוט היכן הדין נוטה בין הקהל ובין הממונים ובעזרת צורי עליון אשוב על ראשון ראשון:
וקודם כל דבר ראיתי להקדים כאן מ"ש מהר"ם בתשובה וז"ל אע"פ שאין מחשבין בצדקה עם גבאי הצדקה ולא בהקדש עם הגזברין שנא' כי באמונה הם עושים אין אומרי' כן בפקודי המס לפי שמורי' היתר לעצמם וצריך לדקדק עמם בחשבון עכ"ל. ואפטרופא שמינוהו ב"ד אע"פ שמן הדין אינו צריך לתת חשבון ממה שנכנס בידו רק אומר ליתומי' זה הוא מה שנשאר לכם ונשבע בנקיטת חפץ שלא גזל משלהם כלום כמו שפסקו הפוסקי' ז"ל דוקא אם לא נתן חשבון אבל אם בא ונתן החשבון כבר חייב עצמו בנתינת החשבון וצריכין ב"ד לדקדק עמו בחשבון כמ"ש הרב כמוהר"ר שמואל די מדינה בתשובה סי' תנ"ג מכאן יש ללמוד כמה אדם צריך ליזהר יותר מדאי בנכסי הרבי' ולהועיל אותם בכל האפשר ולהיות נקי מה' ומישראל ויזהר שלא יטה ימין ושמאל מדרך הישרה ולא ישא פנים לשום אדם. על כן אני אמרתי אל לבי לגלות דעתי הקצרה במה שנראה לעניות דעתי בזה הענין ולא אשא פנים בדבר שיש בו נזק לרבים וזה החלי בעזרת החונן לאדם דעת:
מה שטענו הממוני' שטעו בחשבון הא' בסך ההוצאה ומה שנשאר בלי גבי' ועתה הם אומרי' שהוא יותר ממה שנתנו בחשבון הא'. לעד"נ שאין בדבריהם ממשות וסמכו על קנה רצוץ ולאו כל כמינהו למימר הכי לבד אם יודו הקהל לדבריהם או יבררו הטעות בעדות ברורה ועיקרא דהאי מילתא בסוף פ"ק דגיטין (י"ד ע"א) איתא התם הנהו גינאי דעביד חשבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו אמרי ליה יהבינהו נהליה למארי ארעא באפי מארי ארעא וקנו מניה לסוף אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשי' לא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דרב נחמן א"ל מה אעביד לך חדא דאמר רב הונא מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ועוד הא קני מנך א"ל רבא אטו האי מי קאמר לא יהיבנא דליכא גבאי קאמר א"כ קנין בטעות וקנין בטעות חוזר ע"כ. וכתבו התוספות שם וז"ל פי' ר"ח ור"ת שהיו בעלי דינים מודי' לו או היה הדבר בטעות גמורה וברורה דלא פש גבי' מידי ומשמע מדבריהם דמנפשיה אין נאמן לומר טעיתי במה שהודיתי אע"ג דאית ליה מיגו דחזרתי ופרעתי ועוד הביאו ראיה מדתנן בשבועות מנה לי בידך וכו' וכן פסק הרי"ף ז"ל בהלכות וכן הרא"ש ז"ל בפסקיו וכתב שכן דעת ר"י ז"ל וכתב שהטעם הוא שאין דרך בני אדם להודות עד שידקדקו בחשבונם יפה. וכן פסק בתשובה כלל ס"ט סי' ז'. וכתב הר"ן ז"ל בפי' ההלכו' בתירוץ שני דאפי' במקום מיגו לא מהימן לומר טעיתי דהוה ליה מיגו במקום עדי' דאי לאו דדייק מעיקרא לא הוה משעבד נפשיה. וכתב שם בשם הראב"ד ז"ל דאי ליכא עדים הוא דיכול לומר טעיתי משום דלא דייק דמימר אמר אי טעינא הדרנא בי דליכא מאן דמסהיד עלי אבל בדאיכא עדי' לא מהימן לומר טעיתי אפי' במקום דאיכא מיגו דמצי למימר פרעתי דהוי מיגו במקום עדים. וכן פסק הטור ז"ל סי' קכ"ו וכתב בשם הרא"ש ז"ל משום דלא שכיח דטעי דאדרבא אדם מדקדק היטב קודם שיודה וכתב מהרי"ק ז"ל דהכי הילכתא דבמקום שהודה בפני עדים אינו יכול לומר טעיתי ואפי' במקום דאיכ' מיגו ולא נמצא חולק ע"ז רק בעל התרומות ולית הילכתא כוותיה דהוי יחידאה לגבי כמה וכמה גדולי עולם עכ"ל. ולסברא זו הסכימו גדולי האחרוני' מהר"י בן לב ז"ל בח"א כלל כ"א סי' ו' מכללי המיגו ובתשובה סי' ק"ג הסכים לדברי הר"ן ז"ל וכן הרב אדרבי סי' צ' וסי' קי"ד וסי' ת"ה הרב מהר"ם גלאנטי ז"ל סי' צ"ז הרב מהרי"ט ז"ל סי' נ"ו. הרי לדעת כל הני רבוואתא ראשונים ואחרוני' אין אדם נאמן לומר טעיתי בחשבוני ואחר שהודה בפני עדי' ואפי' במקום דאיכא מיגו דחזרתי ופרעתי מכ"ש במקום דליכא שום מיגו כנדון דידן כמו שנוכיח לקמן בס"ד דאפי' בעל התרומות יודה דאינו נאמן לומר טעיתי לבד אם יודה לו מי שכנגדו או יברר בעדים. וא"ת שהדין הזה שהסכימו בו כל הני רבוואתא הוא במי שעשה חשבונו ונתחייב אח"כ במה שנשאר בידו כפי חשבונו ושעבד עצמו בחיוב למי שכנגדו או שהמחהו עם איש אחר לפרוע לו מה שנשאר בידו דהרי עיקרא דהאי דינא נפיק מההוא עובדא דהנהו גינאי וההוא דפש גביה ההוא מידי המחו חבריו למארי ארעא בהדי' דהוה מעמד שלשתן ונתחייב לתתו לבעל הקרקע ולזה אמרי' דאי לאו דדייק מעיקרא בחושבניה לא הוה משעביד נפשי' במעמד שלשתן ועוד שנטל קנין לפרוע וכדמשמע מדברי הר"ן דכתב דאי לאו דדייק מעיקרא לא הוה משעביד נפשי' ומשעביד נפשיה משמע שנתחייב למי שכנגדו ולזה סברי כל הני רבוואתא דלא מצי למימר טעיתי אבל אם לא חייב ושעבד עצמו למי שכנגדו כנ"ד שהממונים אע"פ שנמצא חסר בחשבון ההוצאה ממה שנכנס ביד' ולא חייבו עצמם לפרוע לקהל מה שנמצא חסר ומאן לימא לן דלא יכלי למימר טעינו בחשבונינו:
לזה אני אומר שגם בנ"ד וכו' הקהל בדינם ואין בדברי הממוני' ממשות אע"פ שלא חייבו ולא שעבדו עצמם לפרוע מה שחסר והטעם לזה מאחר שהודו שגבו ח' גבויים והודו שלא נשאר בלי גבייה מהם רק הסך ההוא שנתנו חשבונו נמצא שמה שנגבה מהם הרי הוא ברשותם ונכנס בידם אע"פ שמתחלה כשנתנו חשבון הגבויים אמרו שלא גבו בהם כל כך כשאח"כ חזרו והודו לדברי הדייני' כשתמהו על דבריהם חזרו וחשבו מה שנשאר בלי גבייה נמצא כל הנשאר מלבד מה שנשאר בלי גבייה כאלו הודו שהוא ברשותם וכשאח"כ נתנו חשבון ההוצאה ולא בא מכוון כנגד ההכנסה ממילא כל מה שנשאר הוא ברשותם ואע"פ שלא חייבו עצמם לפורעו ממילא מחויבי' הם ועומדי' לפורעו מאחר שע"פ פנקסם נתנו החשבון בפני עדי' והודו בחשבון ההוא. ובחפשי באמתחות האחרוני' ז"ל מצאתי און לי בתשובה להרב הגדול מהר"י אדרבי ז"ל סי' קי"ד וז"ל אחרי ראיתי האגרת השלוחה מיד ראובן מכתיבת ידו לשמעון שהוא כותב לו איך קבלתי מבעל חובך סך כך ונתקיימה בב"ד פשיטא דודאי שאינו יכול למימר לא הד"מ ואם יטעון כך הוחזק כפרן אבל מ"מ היה אפשר לטעון ולומר האמת הוא שהוא כתב ידי אבל חשבתי לקבל הסך ההוא והאמת שלא קבלתי ויהיה נאמן כך במיגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי. וי"ל דלא מצי למימר טעיתי או חשבתי לקבל ולא קבלתי ואפי' במקום דאיכא מיגו דלא שכיח שיטעה האדם והביא הרב ז"ל ראי' מההוא עובדא דהנהו גינאי וסיים בה הרב ז"ל ואמר ואף כאן בנ"ד לא מהימן לומר טעיתי בכתיבתי שקודם שיודה האדם מדקדק בחשבונו ולא שכיח שיטעה האדם ואין בדברי ראובן ממש והדין והאמת עם שמעון עכ"ל:
הרי הנדון שנשאל עליו הרב ז"ל לא היה בו לא חיוב ולא שעבוד לשכנגדו ולא המחהו עם אחר רק כתב לחבירו כתב דשכיח טובא דטעו בה אינשי ולפעמי' הם כותבי' בנחץ ובחפזון וטועי' ולפי שכתב ראובן לשמעון קבלתי מב"ח סך כך השיב הרב ז"ל שאם נתקיימה כתיבתו בב"ד אינו יכול לומר להד"מ וגם אינו יכול לומר טעיתי במה שכתבתי והביא ראיה מההוא עובדא דכתיבנא לעיל ואם איתא דלא דיינינן האי דינא אלא כגוונא דההוא עובדא שנתחייב ושעבד נפשיה מה ראיה מייתי הרב ז"ל מההוא עובד' לנדון שנשאל עליו שלא היה בו שעבוד ולא חיוב ולא המחאה אלא שנראה פשוט מד' הרב ז"ל שכל מי שמודה לחבירו בפני עדים שקבל משלו איזה דבר אע"פ שלא חייב ולא שעבד עצמו בו אינו יכול לחזור ולומר טעיתי במה שהודיתי:
ועוד כתב הרב הנז"ל דבר זה יותר בביאור סי' ת"ה וז"ל לענינינו וגם לטענה הב' שטען רבי שבתי הנז' שטעה בחשבונו וכתב שהיה הקאמב"יו מש"ו פרחים לזה אני אומר שהרי פסקו כל הפוסקי' מהא דגרסי' בפ"ק דגיטין הנהו גינאי וכו' והביא הרב ז"ל דברי התוס' שכתבנו לעיל וכ' בסוף וכן פסקו כל הפוסקים דאין נאמן לומר טעיתי אפילו במקום דאיכא מיגו כי אם בראיה או שכנגדו מודה לו וכיון שכן אינו נאמן לומר רבי שבתי טעיתי.
וא"ת והרי כתב מהר"י קולון ז"ל שורש ס"ה דלא אמרי' דאינו נאמן לומר טעיתי אפי' במקום מיגו אלא כשמודה לחבירו ומשתעבד בקנין ועדים אבל אלו החשבונות שאדם כותב על פנקסו בינו לבין עצמו אינו מדקדק כ"כ כי חושב בלבו שאם טעה יוכל לכוין החשבון פעם אחרת וכי ה"ג נאמן לומר טעיתי אפי' בלא מיגו והאריך שם עוד כמו שיראה המעיין וכיון שכן בנ"ד נראה דמצי ה"ר שבתי לומר טעיתי במה שכתבתי וי"ל שהרי כתב הרב ז"ל אדם כותב על פנקסו בינו לבין עצמו כי יוכל לתקן את אשר עיוות אבל בנ"ד שכותב החשבון למי שכנגדו ודאי שמכוין אדם ומדקדק בחשבונו כי אחר שיצא מתחת ידו ובא ליד מי שכנגדו הוא מעוות שלא יוכל לתקון וכו'.
הנה הרב ז"ל פנה לו הדרך וסתם כל פי מגמגם אשר יעלה בדמיונו לגמגם ולומר דלא ס"ל להני רבוואתא דאינו נאמן לומר טעיתי אלא במחיי' או במשעבד עצמו למי שכנגדו והראה לדעת מדברי מהר"י קולון ז"ל דאין נאמן לומר טעיתי רק בחשבונות שכותב בפנקסו בינו לבין עצמו וכדיהיב טעמא שיחשוב בלבו לומר עדיין יש לי מקום לדקדק היטב בחשבוני ולזה אם יבא מי שכנגדו לתופסו במ"ש על פנקסו יוכל לומר לו הן אמת שכתבתי כך על פנקסי וחשבתי שבשעה שאני בא עמך לחשבון ויחדיו למשפט נקרבה אז הייתי מדקדק בחשבוני ומתקן אשר טעיתי בפנקסי ובכי ה"ג נאמן לומר טעיתי אבל אחר שבא לתת דין וחשבון עם שכנגדו ונתן לו החשבון כפי מה שנמצא כתוב בפנקסו אין לו פה לומר אח"כ טעיתי וחייב לשלם לחבירו כפי החשבון ההיא שנתן לו ומי כמוהו מורה לירד לעומק כוונת דברי מהר"י קולון ז"ל ולפרש לנו לדבריו כפי מה שפירשם הוא ז"ל הרי דברי מהר"י קולין ז"ל אשר היה בהם אחיזת יד לכל מי שירצה ליתלות בהם ביארם לנו הרב ז"ל ודייק בהם דיוק נמרץ ופסק הדין כמו שכתבנו. וא"כ בנ"ד שהדבר ידוע שכל מי שיתמנה פרנס על הקהל ככלות זמן המינוי צריך ליתן החשבון והממונים אלו בודאי שקודם שבאו לפני הדייני' דקדקו חשבונם ואח"כ באו לתת החשבון ונתנו חשבונם למי שכנגדם שהם דייני הקהל ונמצא חשבונם חסר לאו כל כמנייהו לומר עתה שטעו בחשבון ההוא עד שיבררו בעדות ברורה הטעות ההוא.
וא"ת שדברי הרב ז"ל הם במי שכתב החשבון בכתב ידו ונתנו ביד מי שכנגדו אבל בנ"ד אין כאן כתיבת יד הממוני' ביד הקהל רק כתיבת יד הת"ח ויש לאומר שיאמר שלא דבר הרב ז"ל אלא במי שנתן החשבון בכתב ידו וכתב ידו ביד מי שכנגדו דאי לאו דדייק בחשבונו לא היה נותן החשבון בכתב ידו ביד מי שכנגדו ולזה פסק הרב ז"ל שאין בטענתו כלום שאומר טעיתי משא"כ בנדון זה שאין כתב ידם ביד מי שכנגדם.
לזה אני אומר שמי שיאמר דברים אלו לא חש לקמחיה ומפשט דברי הרב ז"ל בלי שום דיוק בדברים ברור כשמש בצהרים שאין בדברים אלו ממשות לפי שכל דברי הרב ז"ל בענין כתיבת ידו מפני שלא יוכל לומר אח"כ לא היו דברי' מעולם שלא כתבתי לך וזהו אינו כתב ידי ולזה כתב הרב ז"ל בפסק הא' ובשני אם נתקיימה כתיבתו בב"ד וכמ"ש בסי' קי"ד בפיר' ונתקיימה כתיבתו בב"ד פשיטא דאינו יכול לומר להד"מ ואם יטעון זה הוחזק כפרן. נמצא שלא הצריך הרב ז"ל כתיבת ידו אלא לענין שלא יוכל לומר להד"מ ומעולם לא כתבתי לך שקבלתי משלך כלום אבל אילו היה במקום שאינו יוכל לומר להד"מ ומעולם לא כתבתי לך שקבלתי משלך כלום בלי כתיבת ידו כמו אם אמר לו בפני עדי' שקבל מב"ח סך כך וכך שאז לא יוכל ג"כ לומר להד"מ ואם יאמר הוחזק כפרן אין בטענתו שיאמר טעיתי במה שאמרתי ממשות שהרי הרב ז"ל בסי' קי"ד אחר שסיים דבריו בענין כתיבת ידו וחזר וכתב אבל מ"מ היה אפשר לטעון ולומר האמת הוא שהוא כתב ידי אבל טעיתי וכו' הרי דטענ' טעיתי אינה תלויה עם כתיבת ידו רק שכתיבת ידו היא צריכה לענין שלא יוכל לומר להד"מ וא"כ בכל מקום שלא יוכל לטעון להד"מ אם יטעון טעיתי במה שהודיתי אין בטענתו כלום א"כ בנ"ד שהממוני' אינן יכולין לטעון מעולם לא עשינו זה החשבון ולא הודינו הסך ההוצאה שהיה הסך ההיא לבד ולא יותר וכן בחשבון הנשאר בלי גבייה שהרי העדים מעידי' שעשו החשבון והודו בחשבון ההוא ואם יטענו טענה זו יוחזקו לכפרני' מה שטועני' עתה שטעו בחשבון ההוא ואם יטענו טענה זו חייבין לקיים החשבון ההוא ולשלם ע"פ החשבון הראשון מה שנמצא חסר כמו שהוכחנו מד' הרב אדרבי ז"ל ואע"פ שדבר זה הוא נראה פשוט מדברי הרב ז"ל ומי שיש לו עינים בראשו ומוח בקדקדו יבין הדבר הזה לאשורו מדברי הרב ז"ל עכ"ז ראיתי להביא כאן דברי הרב הגדול מוהר"י טראנא ז"ל שכתב בתשובה סי' נ"ו ולפי שהתשובה ארוכה מארץ מדה לא אטריח עצמי להעתיקה כולה ות"ל הספר מצוי ויוכל מי שירצה לעמוד עליה ולזה לא אעתיק ממנה רק מה שהוא נוגע לענינינו. הרב ז"ל שאול נשאל על ראובן שהיה אפטרופוס של יתומים ובהיותו חולק נכנסו קרובי היתומי' לבקש ממנו חשבון נכסי היתומי' ולקח פנקסו בידו והיה שם איש אחד והיה ראובן קורא מתוך פנקסו והאיש הנז' כתב עד שכתב סך ההכנסה וההוצאה ואמר שנשאר בידו שהוא כך וכך הרי הוא תחת יד בנו הגדול ואחר שמת ראובן באו הקרובי' לתבוע מהבן הסך ההוא והוציא להם הבן ולא מצאו הסך שנתן אביו בחשבונו והקרובים תובעין ממנו מה שנמצא חסר והבן אומר הרי ממון היתומי' והריני נשבע לכם שלא נגעתי בהם ושמא אבי טעה בחשבון שנתן ואין הדין נותן לקחת ממעות יתומי' קטני' לפרוע טעות אביהם וכו' והשיב הרב ז"ל וז"ל לענין הטענה שטוען הבן שמא אביו טעה בחשבונו נראה פשוט שטענה זו אינה טענה כלל כדמוכח מפ"ק דגיטין והביא ראיה הרב ההוא עובדא דגינאי ופי' ר"ת ור"ח שכתבו התוס' ז"ל וסיים אלמא לא מהימן לומר אין לך בידי מפני שטעיתי בחשבוני והרבה והאריך הרב ז"ל לחזק ולאשר סברא זו וכתב אח"כ וכי תימא שאני בריא דודאי דק בחושבניה ולא מהימן לומר טעה אבל ש"מ דאין דעתו מיושבת עליו דילמא לא דק ואנן טענינן ליתמי דשמא אביהם טעה באותה שעה אין לך לומר כן והאריך בראיות לבטל טענה זו לפי דאפילו אבוהון הוה טעין דא לא הוה מהימן. ולטענת שמא נאנס קודם שנתן החשבון והוא לא ידע כתב הרב ז"ל דנאנסו מילתא דלא שכיחא דאונס קלא אית ליה והרבה להאריך ראייתו דלא מצי למימר נאנסו. ולבסוף כתב וז"ל אך אם לא נמצא ביד בנו שום נכסי' זולתי אותם המעות של יתומי' אע"פ שהיו לאביו נכסי' אחרי' אלא שאינם תחת ידו היה מקום לפקפק ולומר מאחר שאביו עצמו אמר שכל אותם הנכסי' הם תחת יד ורשות בנו הגדול ולא נמצא בידו זולת הסך ההוא עד שנפלה הטעות בדבריו לומר דזה שאמר שהם תחת יד ורשות בנו הגדול ולא נמצא שמא לא היו כולם תחת ביד בנו ושכח באותה שעה אף אנו נתלה הטעות בדבריו הראשוני' שטעה בחשבונו ודבריו יוכיחו שאמר שהכל תחת יד בנו ולא נמצא כן אבל נראה דודאי בחשבון שנתן אין לתלות בו טעות דחזקה אין אדם מוסר חשבונו אא"כ מדקדק בו יפה ומעיקרא דקדק בחשבון דמלתא דרמיא עליה לדקדק בהכנסה והוצאה דהרי כל מה שלא ידע בבריא הוא יתחייב בו דכל דלא ידע פשיעותא הוא. ופסק הרב ז"ל הלכה למעשה שמוציאין מיתומי' קטני' לתשלום הסך שנתן אביהם בחשבונו. הנה בנדון זה של הרב ז"ל לא היה שם כתב יד ראובן ביד מי שכנגדו רק היה אומר מתוך פנקסו ואיש אחר היה כותב וכתב הרב ז"ל עליו אין אדם מוסר חשבונו אא"כ מדקדק בו יפה הרי שקרא מוסר חשבון אע"פ שלא היה החשבון מכתב ידו רק מפיו ואמצעי כותב א"כ בכל מקום שנז' מוסר חשבונו הכוונה היא נתינת החשבון למי שכנגדו יהיה מכתב ידו או מכתב יד אמצעי:
והמסתכל בעין יפה יראה כמה רב חיליה דהאי גברא רבה שפסק בנדון דידיה מה שפסק דאית ביה כמה מילי דגריעותא מנדון דידן חדא שהחשבון אשר נתן ראובן לא היה בפני עדים שלא היה שם רק עד א' והוא האיש הכותב דקרובי היתומי' כמאן דלתניהו דמי שהם נוגעי' בעדות והוה לן למימר דלא דייק בחושבניה מאחר דידע דליכא סהדי דמסהדי עליה דידע מידע שלא יתחייב ע"פ הקרובי' כמו שטען הבן והוכיח הרב בתשובתו דהודאה בפני עד אחד בנדון כזה חשיב הודאה. זאת ועוד אחרת שהיה חולה והוה לן למימר מתוך שהיה חולה לא מיתבא דעתיה ואפשר קרוב לודאי שטעה בחשבונו וכתב הרב ז"ל דאין לנו לומר כן. ועוד בה שלישיה שיש כאן הוכחה גדולה שטעה דהרי אמר שהסך הנשאר מהחשבון שנתן הוא ביד בנו הגדול ולא נמצא כן ולא שום דבר מנכסי אביו תחת ידו רק הסך ההוא שנתן להם ולא נמצאו דברי אביו כנים ומכוונים א"כ הרי הדבר ברור שאביו טעה בחשבונו דאי לא תימא הכי היכן הוא מה שאמר הרי הוא ביד בני ולא נמצא ביד בנו מנכסי אביו זולת מה שנתן ועכ"ז דחה הרב כל הטענות האלו בשתי ידים בטענה דחזקה אין אדם מוסר חשבונו אלא א"כ מדקדק בו יפה ותלה הטעות בדבריו האחרוני' שאמר והרי הסך ההוא תחת יד בני ולא תלה הטעות במסירת החשבון והוציא ממון מיתומי' קטני' שכמה וכמה צריך ראיות ברורות כשמש בצהרים כדי להוציא ממון מיד יתומי' קטני' והרב ז"ל בטעם זה דחזקה אין אדם מוסר חשבונו אא"כ מדקדק בו יפה הוציא ממון מן היתומים וזה מורה באצבע שטעם זה חזק כעמוד ברזל:
והשתא נידון בנ"ד ונאמר שהממוני' הנז' נתנו החשבון לפני עדים נאמנים ולא שנים בלבד היו אלא לפני שלשה ועוד שנתנו החשבון ככלות זמן מינויים שודאי קודם שבאו לתת החשבון דקדקו בחשבונם שלא פתע פתאום דרשו הקהל מהם החשבון כדי שנתלה ונאמר מאחר שלא ידעו שדורשים מהם החשבון רק בא הדבר פתע פתאום בלי ידיעה וכונה אפשר שלא דקדקו בחשבונם שלא היה כן הדבר אלא הם מעצמם באו לתת החשבון כמנהג הממוני' שפשיטא ודאי דקדקו בחשבונם. והראיה לזה שהרי בתחלה כשנתנו החשבון בא החשבון מכוון כפי מה שסדרו הם בחשבונם ולולי שהרגישו היושבי' לקבל החשבון בחסרון הח' גבויים הנז"ל ואמרו להם איך לא נתתם בחשבון הח' אלא סך כך וכך וכפי החשבון הצודק כך ראוי להיות שבזה נתגלה קלונם לא היה שום אדם מרגיש בזה והיה בא חשבונם מכוון שזה יורה שדקדקו היטב בחשבון ההוצאה ובמה שנשאר בלי גבייה עד שהביאו חשבונם כפי דעתם מכוון וחשבו שיאמרו שלא נכנס בידם מהח' גבויים רק הסך ההוא שאמרו ואין מי שישים על לבו לחשוב כמה צריך להיות בח' גבויי' כפי האמת וכן הוא האמת שאלו לא היה היחיד ההוא שישב עם החכמי' ישצ"ו לקבל החשבון לא היה יושב עמהם לא היו החכמי' ישצ"ו מרגישים בדבר הזה לפי שאינם יודעי' כמה עולה בכל גבוי אבל להיות היחיד ההוא יושב עמהם וכבר היה הוא ממונה קודם אלו הממונים וגבה כמה גבויים מפורעי המס וכבר נתן חשבונו כשיצא ממינויו והי' נזכר כמה נתן הוא בחשבונו גביית כל גבוי ולזה כששמע חשבונם שלא נתנו גבויים שגבו רק הסך ההוא תמה בינו לבין עצמו ואז אמר להם הדברי' ההם שאז נתגלה הענין א"כ בודאי שקודם בואם דייקו חשבונם. ועוד שאין כאן שוש הוכחה שטעו בחשבונם ואדרבא יש ויש הוכחות להפך שהרי מיום שיצאו מלפני החכמי' יצ"ו לא חזרו פעם אחרת לברר הטעות עם היות ששמעו חרפתם כמה פממים ולא נתנו ללבם לברר החשבון אחרת ומעולם לא טענו טענה זו שטעינו בחשבונו עד היום הזה שמכל זה נראה פשוט דלא מיהמני לומר טעינו בחשבון הראשון שהי' בפני עדים:
ומה גם דאית לן מילתא אחריתי דמעליותא שהי' החשבון לפני ב"ד דאלימא ההודא' בב"ד יותר מהודא' בפני עדים דהרי אפי' הטענו' שטוען אדם בב"ד אינו יכול לחזור ולטעון טענות אחרות שסותרות לראשונות משא"כ בפני עדים שיטעון ויחזור ויטעון ואע"פ שלא נמצאו שם רק שני דייני' נקראת ההודאה בפניהם הודאה דאפי' לא הוה אלא יחיד דגמיר וסביר והשני' הם הדיוטות ההודא' לפניהם נקראת הודא' בב"ד כמ"ש הטור ז"ל בשם הרא"ש ז"ל וכוותי' פסקו האחרונים ז"ל ואפי' לדעת (הרא"ש) [הרמב"ם] ז"ל דפליג עליה דהרא"ש ז"ל שכתב בפ"ה מסנהדרין שההודא' לפני יחיד אפי' מומחה אינה נקראת הודא' בב"ד בנ"ד יוד' דנקראת הודאה בב"ד שהרי כתב שם אבל ההודאה בפני שלשה אע"פ שהם הדיוטות ואין אני קורא בהם אלהי' הרי ההודאה בפניהם הודאה בב"ד. וכתבו האחרונים שכוונת הרב ז"ל שצריך להיות בהן אחד דגמיר וסביר ומכ"ש בנ"ד שהיו שלשה יושבין לקבל החשבון וב' מהם דייני העיר לא מיבעיא לדעת הרא"ש ז"ל אלא לדעת הרב ז"ל נקרא הודאה זו בב"ד. ואע"פ שלא היו יושבים במקום הוועד שהוא קבוע לדין וכתבו הפוסקי' שלא נקראת הודאה בב"ד אא"כ היו יושבין במקום הקבוע וכדמשמע מדברי הרב ז"ל פ"ז מטוען זהו דוקא לענין אם חזר התובע ואמר כתבו לי הודאת הנתבע שאם לא היו יושבים במקום הקבוע לדין אין כותבין הודאתו ונותנים לבעל דינו לענין זה לבד צריכין קביעות המקום אבל לענין ההודא' בפניהם נקראת הודאה בב"ד כמו שכל זה מבואר להרב ז"ל פ"ז מטוען והטור ז"ל סי' ט"ל ומה גם שכתבו האחרונים ז"ל שזה הי' בזמנם שהי' לב"ד מקום קבוע לדון בו דוגמת לשכת סנהדרין שהי' להם אותה הלשכה לדון בה אבל בזמנינו זה בכל מקום שהם נמצאי' הם דני' בו ואין להם מקום קבוע. א"כ בנ"ד אית בי' מילתא מעלייתא שהיה החשבון בב"ד וא"כ אף מי שרצה להתעקש לא ידייק בדברי מהר"י קולון ז"ל ולא יפרשם כמו שפי' מהרי"א ז"ל אע"פ שאנו מזיחין אותו כי מי הוא זה ואיזה הוא שיבא אחרי המלך במה שהורה הלכה למעשה אלא אף אם המצא ימצא מי שזחה דעתו עליו ויאמר שדברי מהר"י קולון ז"ל הם במי שחייב עצמו ונשתעבד למי שכנגדו יש תשובתו בצדו שהרי מהר"י קולין ז"ל כ' עוד שם בתשובה וז"ל ואמנם לעד"ן דמה שאומר דאין אדם נאמן לומר טעיתי ואפי' ע"י מיגו דהיינו היכא דטוען בפני ב"ד כי ההיא תשוב' דמהר"ם שכתבתי לעיל או כשמודה לחבירו ג"כ ומשתעבד בעדים וכו' וחזר ג"כ וכתב וכן במודה לחבירו בב"ד או ע"י עדים וקנין דאי לא דקים ליה דהכי הוא לא הוה מודה אבל במה שכותב אדם על פנקסו בינו לבין עצמו אין מדקדק כ"כ כי חושב בלבו שאם יטעה יוכל לכוין החשבון פעם אחרת וכו'. הרי הרב ז"ל השוה הודאה בב"ד כמו שמשתעבד בעדים וקנין דלא יכיל למיטען ולומר טעיתי בחשבוני א"כ אף אם ימצא מי שיעקום שפתיו ומגודל לבב ירצה לחלוק על דברי מהרי"א ז"ל במ"ש בהבנת דברי מהר"י קולין ז"ל הרי בנדון זה היתה הודאת החשבון בב"ד כמו שכתבנו לעיל והודו הממונים במה שנכנס בידם ובא לרשותם והודו ג"כ במה שהוציאו בצרכי הקהל ובמה שנשאר בלי גבייה אף אם לא נתחייבו ונשתעבדו במה שנמצא חסר אינם נאמנים לומר עתה טעינו בחשבון ההוא אף אם לא נפרש דברי מהר"י קולין ז"ל כמו שפירש מהרי"א ז"ל.
נמצינו למדים מכל מה שכתבנו משם הקדושים אשר בארץ החיי' המה שכל מי שמוסר חשבונו למי שכנגדו בין כתב החשבון בכתב ידו ונתנו למי שכנגדו ונתקיימה כתיבתו בין אם נתנו בפני עדים והוא אומר מתוך פנקסו ואחרי' כותבין בין אם חייב ושעבד עצמו למי שכנגדו בין אם לא חייב עצמו רק נתן חשבון לחבירו מתוך החשבון שנתן נראה שנשאר עדיין משל חבירו בידו אין יוכל לחזור ולומר טעיתי בחשבון ההוא שנתתי דחזקה אין אדם מוסר חשבונו בכתב ידו או בפני עדים אלא א"כ דקדק בחשבונו יפה ומה גם אם היה החשבון בפני ב"ד. לבד אם יודה לו חבירו בטעות ההוא אויברר בעדים שטעה. אם כן זכינו לדין שמה שטוענים הקהל אין אנו מאמינים אתכם במה שאתם טועני' טעינו בחשבוננו הדין עמהם מאחר שניתן החשבון לפני העדים.
ומה שטוענים הקהל ואומרי' אם האמת אתכם וטעיתם בחשבונכם למה לא חזרתם תיכף ומיד ובררתם החשבון והטעות שאמרתם ומה גם בשמעכם הרנון והלעז שלעזה עליכם מדינה ואתם נשמטי' מלברר החשבון. באמת שאני רואה דבריהם בזה דברי' בטעם ובדבר הזה בלבד לא היה מקום להאמינ' מאחר שהיו שומעי' חרפתם ולא נתנו ללבם ללכת ולברר חשבונם האמת אתם שטעו בחשבונם כמו שיש בידי ראיות על זה ובפרט מתשוב' אחת מתשו' הרב הגדול מוהר"ר שמואל מדינ' ז"ל על האפטרופוס אחד שהיה שותפו של הנפטר וצוה הנפטר בשעת מיתה שהאמינו על כל מה שיאמר ומפני שאחר פטירתו תבעו ממנו החשבון והיה נשמט מלתת החשבון ואח"כ כשבא לתת החשבון הראה דבר מועט ממה שהיה אמוד הנפטר וכ' הרב ז"ל מאחר שהיה נשמט מלתת החשבון תיכף ומיד אחר פטירת שותפו אע"פ שהאמינו אם יראה לב"ד שגזלם אין ספק שהב"ד מוציאין ממנו וכל זה לפי שהיה נשמט מלתת החשבון. ובנ"ד גם כן אע"פ שלא שאלו מהם הקהל חשבון החרופין והגדופין שהיו מחרפין ומגדפין אותם והם שומעין והלעז שיצא עליהם הוא יותר משהיו מושכין אותם בשלשלאות של ברזל לברר חשבונם כי החי יתן אל לבו ועכ"ז היו שומעין ושותקין ונשמטים מלברר חשבונ' והם יודעי' הסבה שלא היו הקהל דורשין מהם החשבון ומה גם שדבר ידוע שכמה וכמה בני אדם אמרו להם ונתנו להם עצה הוגנת להם שילכו ויבררו חשבונם אם אפשר שהיו טועים בחשבונ' ויסירו מהם עקשות פה והנה ערלה אזנם ולא הטו אזן לדבריהם והיו נשמטי' והולכין מלברר החשבון שזה מורה באצבע שלא מצאו ידיהם ורגליהם ולא הי' פה להשיב ולא מצח להרים ראש. ומה שמשיבין הממוני' ואומרים שקצת מהקהל היו אומרי' להם שלא יעשו חשבון מהלעז ההוא ולא ילכו ולא יבררו החשבון מלבד שלא אמרו מי ומי אלו האנשי' שהיו אומרים כן ולא אמרו זה רק על איש אחד שנלב"ע והרוצה שיכזב ירחק עידיו אלא גם אם יאמנו דבריהם אם הם ידעו שטעו בחשבונם מה להם ולדברי האנשי' האלה שהיו מונעי' אותם ומי יתן ידעתי אם היו הולכים ומבררין הטעות מה היו עושים להם שהנראה מדבריהם שאלו האנשים היו מאוהביהם ויודעי שמם אע"פ שכפי האמת הם שונאיהם שהיו משיאים אותם עצה שאינה הוגנת וסוף הדבר הוכיח על תחלתו אלא שלפי ההראות היו אוהביהם ואם היו הולכי' ומבררי' חשבונם תכף ומיד והיו יוצאי' נקיים מה היו עושי' להם אדרבא מוסיפין בהם אהבה ולמה שמעו דבריהם להם ולא שמעו דברי כמה אנשי' שאמרו להם שילכו וינקו עצמם כמו שהם אומרי' להם עתה ולא אמרנו לכם כמה פעמים חושו לעצמכם על הרנון הזה שיצא עליכם לכו ובררו חשבונכם אלא שנראין דברי האמת שלא מצאו שום טעות וכל זמן שהיו יכולין לישמט היו נשמטין וחשבו שתמיד תשאר הסבה שהיתה מונעת הקהל מלדרוש מהן החשבון ועתה שמצאו הקהל קצת פתחון פה לתבוע דינם מהם באו לתלות בקורי עכביש בטענת טעינו בחשבוננו הראשון:
וא"ת מאחר שאין הקהל מאמינים אותם במה שהוסיפו בחשבון ההוצאה ובמה שנשאר בלי גבייה שהוסיפו עתה בחשבון הב' שהוא זכות להם וחובה אל הקהל ג"כ מה שהוסיפו בחשבון ההכנסה מהח' גבויים שהוא חובה להם וזכות לקהל לא יאמנו דבריהם ומה ראית להאמינם במה שהוא (חובה) להם וזכות לקהל ולא להאמינם במה שהוא זכות להם וחובה לקהל. לזה אני אומר מי שאומר דברי' אלו לא מצא ידיו ורגליו לפי שאף אם נודה לדבריהם ונאמר שההודאה שהם מודי' עתה בתוספת חשבון ההכנסה היא הודאה מחדש שהיא חובה להם וזכות לקהל משא"כ האמת כמו שנוכיח לקמן בס"ד אלא אף אם נודה לדבריהם שהיא הודאה מחדש אפ"ה מה שהוא לחובתם מקבלין מהם ע"פ הודאת' ומה שהוא זכות להם וחובה לקהל אין מקבלין מהם אפי' היו מביאין עדי' על זה מאחר שהיתה הודאת' הראשונה בב"ד. והראיה לזה ממ"ש הטור ז"ל סי' ע"ט בשם הר"י ן' מיגש ז"ל שאם הודה האדם בב"ד ואח"כ הביא עדי' אע"פ שבעדות העדי' יש דבר שיש לו בו זכות ויש דבר שיש לו בו חובה מקבלין ממנו חובתו ולא זכותו עכ"ל. ובנ"ד שאין כאן עדים רק הודאתם לבד אף אם נשוה אותה לעדי' כמ"ש מהרי"ק ז"ל בפי' על הרב ז"ל פ"ז מטוען תשובת הרשב"א ז"ל וז"ל והודאת האדם לחובתו כמאה עדי' דמי א"כ ההודאה שמודים עתה לחובת' מקבלין מהם ומה שהם אומרי' לחובת הקהל אין מקבלין מהם מאחר שהודו כבר בב"ד בחשבון הא' וכל זה אני אומר לפי דברי האומר שההודאה הזאת שהיא לחובתם היא הודאה מחדש אבל האמת שאין כאן שום הודאה חדשה לפי שהסך הזה שהוסיפו עתה בחשבון ההכנסה אף אם לא מוסיפין אותו עתה ולא היו מודים בו ממילא בחשבון הראשון כבר נתחייבו לפי שכשהודו שגבו ח' גבויים שיעלה חשבונם דרך משל אלף גרושוש ונתנו חשבון מה שנשאר מהם בלי גבייה ד"מ שלש מאות הרי נתחייבו בת"ש הנשארי' ואם אמרו בתחלה שלא נכנס בידם רק ת"ר הם מחוייבים במאה החסרה ואם עתה בחשבון הודו במאה ההיא שנכנסה בידם אין זאת נקראת הודאה חדשה כדי שנאמר שמודי' בדבר שהוא חובתם שכבר הודו בה בהודאת' שגבו ח' גבוים ומה יתן ומה יוסיף לקהל הודאת' בה עתה נמצא שכל מה שהוסיפו והודו עתה הוא זכות להם וחובה לקהל ובזה כ"ע מודו דאין מקבלין מהם אפי' הרב ז"ל דפליג על הר"י ן' מיגאש ז"ל כמ"ש הטור ז"ל בס' הנז"ל. בנדון זה יודה ומה גם שלא חלק הרב ז"ל אלא עם עדי' אבל בהודאת פיו לא פליג דלעולם חובתו מקבלין ואין מקבלין חובת מי שכנגדו. ועוד כתב מהרי"ק ז"ל שהנמוקי ז"ל כתב שהרשב"א והר"ן ז"ל תמהו על הרב ז"ל ואף הרב המגיד ז"ל שדרכו להליץ על הרב ז"ל כתב דבר זה לא מצאתי לו עיקר מהגמרא וצ"ע. ומה גם שהרב ז"ל יודה בנ"ד כמו שכתבנו שאין כאן עדי' שמעידין על מה שהוא זכות להם ומה שמודי' עתה בחובתם כבר בהודאת' ראשונ' נתחייבו בה.
ואין לומר מאחר ששתק הקהל זה שנתים ימים ולא תבעו מהם שום דבר כבר מחלו להם דאי לא תימא הכי למה לא תבעום. לפי שכבר ידוע סבת שתיקת הקהל וזה דבר נודע ונתפרסם ואע"פ שבתוך זה הזמן נתמנו הממוני' הנז' פעם אחרת על הקהל ידוע ג"כ שמינויים הוה שלא ברשות הקהל ונגד רצונם ועל כרחם ענו אמן ואפי' היו הקהל מוחלין להם בפי' אין במחילה ההיא שום ממשות ואגב אנסם מחלו שלא היה יכולת ביד הקהל לפתוח פה כנגדם ובמחילה באונס בגלוי דעתא בעלמא המחילה בטלה מבלי צורך הקדמת מודעא ומה גם שלא היתה שום מחילה רק שלא תבעום הקהל ושתיקה אינה מחילה אפי' לא היתה מחמת אונס (כמו שיש). ויש להביא ראיות על זה מדברי האחרונים ז"ל ולמאיסת האריכות לא ראיתי לכתבם ומה גם שאין אנו צריכין להם שכבר ידוע סבת השתיקה שהיתה מאונס. באופן בהא סלקינן ובהא נחתינן שזכו הקהל בדינם כפי מה שנראה מן הדין מפי סופרי' ומפי ספרי' ואנו באנו לזכות הקהל מצד ומצד כמה וכמה אומדנות גדולות וידי' ורגלי' מוכיחות שילאה הלשון לכותבם. והעולה על כולנה הענין הרע ההוא שנז' בלשון השאלה שלא הוציאו בענין ההוא מצרכי הקהל רק שבעים גרושוש וכתבו בפנקס ההוצאה שהוציאו מאה וכשבאו לתת החשבון החדש והיינו ה' בעלי תורה יושבי' יחד ונפלה ההכחשה ביניהם והודו כולם שבהסכמת כולם כתבו מאה והם מודים שלא הוציאו רק שבעי' ולכתחל' בכוונת מכוין כתבו שהוציאו מאה. הדור אתם ראו ההיתה כזאת מני שים אדם עלי ארץ שיבואו שלשתן בהסכמה להוסיף בצרכי הקהל במה שנודע להם שהוא שקר וגזלנות וחמסנות ויסכימו לכתוב על פנקסם מה שהוא גזל בידם ולאנשי' אשר אלה להם איך יאמנו עתה דבריהם לומר טעינו בחשבוננו שאפי' לא היתה שורת הדין מחייבת אותם לבד מצד הוכחת ואומדנות אלו היינו מחייבים אותם מכ"ש שהדין פשוט מפי סופרי' וספרים שהדין עם הקהל וחייבי' הממוני' לשלם ע"פ החשבון הא' שנתנו לפני ב"ד הצדק ואין הממוני' נאמני' לומר טעינו בחשבון ההוא וזה יספיק לתביע' ראשונה שתובעים הקהל:
ועתה נבוא להשיב על התביעה השניה שתובעים הקהל הסך שחסר אחר החשבון הב' ואומרים הממוני' לא ידענו מה היה לו ושמא ג"כ יצא בצרכי הקהל ושכחנו מלהעלותו על ספר ועל זה אנו נשבעין שלא נשאר בידינו שום דבר מממון הקהל ואין אנו חייבין שום דבר.
לזה אני אומר שהתשובה על זה הוא להג הרבה ויגיעת בשר ופשוט הוא שאין בדבריהם כלום ואינן נפטרים בשבועתם וזיל קרי בי רב הוא שמאחר שהם מודים שקבלו ממעות הקהל הסך ההוא ובא לידם ונכנס לרשותם ועתה הם אומרי' לא ידענו מה היה לו אין לך פשיעה גדולה מזו דכל לא ידענא פשיעותא הוא כדאי' בסוף פ' המפקיד (מ"ב ע"א) בההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל לא ידענא היכא אותבינהו וא"ל רבא זיל שלים דכל לא ידענא פשיעותא הוא וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל ואע"ג דההוא עובדא הוה שלא ידע הנפקד באיזה מקום שם הפקדון לאו למימרא דאינו נקרא לא ידענא אלא כי האי גונא שלא ידע באיזה מקום שם הפקדון אלא בכל ענין שיאמר איני יודע נקרא פושע כמו אם אומר איני יודע אם החזרתיו לך או לא ואינו נפטר בשבועתו לומר שאינו בידו דכל לא ידענא פשיעותא הוא וכן מצאתי כתוב בשם המבי"ט ז"ל שנשאל על ראובן שהיה לו מנה ביד שמעון ושלח לו שישלחנו לו ע"י לוי וכן עשה ואח"כ שלח ראובן לשמעון שלוי לא שלח לו המנה בשלימות ולוי אומר שמה שחסר מן המנה שלחו לו ג"כ. אבל אינו יודע ע"י מי שלחו ושהוא נשבע שלא נשאר ברשותו כלום ופסק הרב ז"ל שלוי חייב לשלם דכל לא ידענא פשיעותא הוא ואינו נפטר בשבועה. וגם מה שטוענין שמא הוציאנוהו בצרכי הקהל ושכחנו ממה שכתבנו מדברי המבי"ט ז"ל נראה פשוט שאין בדבריהם כלום שהרי בנדון דהרב ז"ל לוי היה טוען ברי ששלח לראובן אלא שלא היה יודע על יד מי שלחו ועכ"ז חייבו הרב ז"ל לשלם ק"ו בנ"ד שאינם טוענים ברי שיצא בצרכי הקהל אלא אומרים שמא הוציאוהו ושכחו שנראה פשוט שהם חייבי' לשלם. ועוד דין זה נראה שהוא פשוט בכל הפוסקי' הטור ז"ל סי' ע"ה ז"ל כ' מנה לי בידך שהלויתיך או הפקדתי אצלך והלה אומר איני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם ואין התובע צריך לישבע. וז"ל הרב ז"ל בפ"א מטוען מנה לי בידך והנתבע אומר כן היה לך בידי ואיני יודע אם החזרתי לך או עדיין לא החזרתיו לך חייב לשלם וכן פסקו כל הפוסקי' ז"ל ואע"פ שאין הקהל תובעין מהן רק ע"פ הודאת' מאחר שהיתה בפני ב"ד חשיב שפיר תובעין הקהל ברי כמו שמבואר כל זה בדברי הרב ובטור ז"ל והרי תביעת הקהל היא זאת בעצמה שהקהל תובעין להם מה שהודו הם שנשאר בידם מממון הקהל והם אומרי' אמת הוא אבל אין אנו יודעי' אם החזרנוהו והוציאנוהו בצרכי הקהל אם לאו או לא ידענו מה היה לו הרי אינם טועני' ברי שחזרו והוציאוהו בצרכי הקהל רק אומרי' שמא הוציאנוהו ושכחנו א"כ בדינא ובדייני חייבי' הם לשלם:
הכלל העולה מכל מה שכתבנו נראה פשוט שזכו הקהל בתביעותם בכל מכל כל וחייבי' הממוני' לשלם כל מה שנתברר חסר מהחשבון הא' והחשבון הב' אשר בדו מלבם אין בו שום ממשות ואין בו על מה לסמוך לבד אם יבררו בעדי' הטעות שאומרי' שטעו ולא שאני חושד הממוני' ח"ו בשום דבר של גזל שדבר זה לא על שכמי אשאנו רק אני אומר מה ששורת הדין מחייבת מפי סופרי' וספרי' ואפי' יהיו כר' חנינא בן תרדיון ע"ה (ע"ז י"ז ע"ב) המבדיל כמה הבדלות כך היתה שורת הדין מחייבת. זהו הנלע"ד אני הפעוט מעפר דל שלמה צרור ס"ט: