שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השני/יד

שאלה יד: מעשה שהיה כך היה ראובן ושמעון עשו עסק ביניהם ונמשך העסק שנתים ימי' ושמעון הוא אשר היה מתעסק בסך העסק בחנות במיני סחורות וסך העסק מעיקרא לא היה לשום אחד מהם בו שום דבר ולפי שלקחו אותו מיהודה בתורת משכונה אך שטר המשכונה נכתב על ראובן לבדו לפי ששמעון לא היה לו קרקע לכתוב המשכונה עליו באופן שנכתב הכל בשם ראובן ובתוך שנתי' ימי' היה נותן שמעון שכירות המשכונה מן החנות פעמים ליד יהודה בעל המשכונה ופעמים ליד ראובן ואחר שנתים ימים עמדו לחשבון ולא נמצא שום ריוח לשמעון בכל מכל כל אדרבא השכירות שהיה נותן נמצא חלק ממנו חסר מהקרן שעל זה אנשי קריה יפיחו לצון על שמעון איך נהיה כדבר הזה בהיות שכל משאו ומתנו היה על צד היותר טוב ולא הפסיד כלום לא בים ולא ביבשה אין זה כי אם גזלת ראובן בידו ועל זה עברו כמה קטטות ומריבות ביניהם עד שעמדו לחשבון בפני שני אנשי' ונשאר שמעון חייב לראובן שמנה מאות דינרי זהב גזירי בשטר כתוב וחתום לפורעם לזמני' ידועי'. ועתה שמעון אומר כי אין לו לפרוע רק חמש מאות והשלש מאות אומר שהשכירות שנתן במעות המשכונה הם רבית ואין מן הדין ליתן אותם רק ראובן יען שהוא יודע שהמעות ההם היו קודם שעשו העסק בחזקת ראובן שנטלן לעצמו להרויח בהם לעצמו וא"כ הוא חייב לשלם השכירות ולא שמעון יען שלא כתב עליו ראובן שטר משכונם ונמצא כל מה שנתן חלקו בשכירות הוא רבית גם אומר שהוא התנה עם ראובן שאם היה הריוח שיתנו השכירות מהריוח ואם לאו שיתן ראובן השכירות מממונו ונמצא כל מה שנתן חלקו בשכירות הוא רבית קצוצה והוא רוצה לנכות אותו מהסך הכתוב בשטר:

תשובה: הדין הזה צריך לבחון בו שלש בחינות תחלה צריך לדעת אם חייב שמעון לפרוע הסך הכתוב בשטר בזמני' הכתובי' ואחר שיפרע השטר יחזור ויתבע את ראובן במה שאומר שלקח ממנו רבית או אם ינכה אותם מהחוב. שנית אם אחר שיפרע השטר ואח"כ יתבענו בסך אשר הוא אומר שהוא רבית אם ראובן יכחישנו ויאמר שלא היה כמו שהוא אומר ובהיתר נתן אם יהיה ראובן נאמן או שמעון ואם יהיה ראובן נאמן צריך לישבע או יהיה נאמן בדיבורו. שלישית צריך לדעת אם יהיה העסק כפי דברי ראובן אם הוא בהיתר או באיסור ולזה נשיב על ראשון ראשון:

הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ד מהלכות מלוה וז"ל הוציא עליו שטר מקויים ולוה טוען ואומר שטר מזוייף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה או שטוען שחוב זה רבית הוא או אבק רבית. או שטוען שהוא שטר אמנה. כללו של דבר טוען טענה שאם הודה בה בעל השטר היה השטר בטל וכו' הרי זה מחלוקת בין הגאוני' יש מי שאומר והורה שחייב בעל השטר לישבע ורבותי הורו שלא ישבע המלוה אלא אם טוען עליו הלוה שפרעו בלבד שהרי הודה בשטר ולפרעון עומד וכו' ישלם ואח"כ יטעון עליו במה שירצה אם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת ויפטר ולזה דעתי נוטה עכ"ל. וכדי לעמוד על תכונת הבנת דברי הרב ז"ל צריך לדייק בהם קצת דיוקי' שמפני זה הוצרכתי להעתיק כל לשונו. תחלה יש להבין בדברי הגאונים ז"ל דס"ל דבכל החלוקות הנזכר צריך לישבע המלוה הדבר תמוה למאד דבטענת מזויף איך צריך המלוה לישבע ומה הועילו חז"ל בתיקון קיום השטר אם יוכל הלוה לטעון מזויף בשטר מקוים. עוד מה צורך לכל החלוקות האלו שכתב יאמר טענת מזויף ואנו למדים ממנה כל הטענות האחרות במכ"ש ומה אם בטענת מזויף שהוא עוקר השטר לגמרי ס"ל דצריך המלוה לישבע בשאר הטענות שהוא מודה בשטר שהוא אמת אלא שהוא בא לפטור עצמו בטענות אחרות לא כ"ש דצריך המלוה לישבע. עוד למה בכל חלוקה עשה לה טענה בפני עצמה שבתחלה כתב והלוה טוען וכו' וחזר וכתב או שטוען ואומר וחזר וכתב או שטוען ובאמרו בתחלה והלוה טוען היה מספיק. ועוד האי כללו של דבר למאי אתא דלכאורה נראה דלא נשאר שום טענה אחרת ועוד באבק רבית איך כתב אם יודה יחזיר והא קי"ל אבק רבית אינה יוצאה לא ממלוה ללוה (אלא) [ולא] מלוה למלוה והוא דבר מוסכם מהגמרא ומהפוסקים ז"ל וכן כ' הרב ז"ל בפ"ד ממלוה ואפילו לצאת ידי שמים כתב הר"ן ז"ל שאינו צריך להחזיר וכתב שכן דעת הרשב"א ז"ל וא"כ איך כתב הרב ז"ל באבק רבית אם יודה יחזיר. ועמדתי על הרב בעל לחם משנה (וכתב) לראות מה ידבר על לשון הרמב"ם ז"ל ומה ישיב על תוכחתי וראיתי שלא נתקשה רק בקושיא הראשונה שהקשינו וגם בה לא עשה מאומה והניח הדבר בצריך עיון:

הן אמת שעמדתי על דברי בעל התרומות בחל' כ"א וראיתי שהביא לשון הרמב"ם ז"ל וטענת מזוייף לא העתיקה לבד הטענות האחרות וע"ז כתב הרב בעל גידולי התרומה ז"ל וז"ל ואולי מפני שלדעת בעל התרומו' ז"ל אפי' הגאונים דמחייבי שבועה בהנך יודו בטענת מזויף דקיום השטר מבטל לגמרי מאי דטעין לא כתבתי שטר זה שהרי נתקיים בחותמיו ואין מקום לשבועה. נראה דבעל התרומות ז"ל הרגיש בקושי שיש בטענת מזויף דהיאך ס"ל להגאוני' ז"ל דצריך לישבע בטענת מזויף ולתרץ זה לא העתיק טענת מזוייף והליץ עליו בעל גידולי תרומה ז"ל למה לא העתיק טענת מזויף ולעד"נ דבעה"ת ז"ל לא תיקן כלום במה שלא העתיק טענת מזויף לפי שבדקנו בכל ספרי הרב בדפוס קטן בדפוס גדול בכולן (לא) מצאנו היא היושבת ראשונה בכל החלוקות גם כל מפרשי הרב ז"ל הרב המגיד ז"ל והרב מהרי"ק ז"ל כתבוה נראה שהרמב"ם ז"ל גריס לה גם מה שרצה הרב בעל גידולי התרומ' להליץ אלו בעל התרומות לא היה מעתיק הדברי' משם הרמב"ם ז"ל היינו אומרי' שראה בדברי הגאוני' החולקי' על הרמב"ם ז"ל ולא מצא טענה זו בדבריהם ז"ל אך הרב בעל התרומות ז"ל כתב הדברים בשם הרמב"ם ז"ל איך יוכל להליץ עליו אם על בעל התרומות ז"ל תועיל הלצתו על הרמב"ם ז"ל שכתב טענה זו משם הגאונים לא תועיל ולא תציל:

לכן נלע"ד דאיפשר לומר דס"ל לאלו הגאונים ז"ל דמה שתקנו חז"ל קיום השטר להוציאו מכלל מזויף דוקא לענין גביה דאם הלוה טוען שהשטר מזוייף ונתקיים השטר בחותמיו אין אנו משגיחין בדבריו וגובה בו המלוה אבל אם יטעון הלוה ישבע לי שאינו מזוייף ס"ל להנהו גאונים ז"ל דישבע המלוה דמיחש חיישינן לדבריו להצריכו שבועה דאיפשר דטרח וזייף חתימת העדים דהרי מצינו רבא טעה בחתימתו ונדמה לו שהיתה חתימתו כדאיתא בפ' גט פשוט (קס"ז ע"א) מי שמעיד על חתימת העדים אחרים וס"ל להגאונים ז"ל שלא טען הלוה טענה זו אלא עד שידע מאיזה צד שהמלוה טרח וזייף שאלו היה מוציא גילוי דעת מפי אחרי' דהמלוה מזייף לא היה גובה בו אפילו יתקיים כדאיתא בפ' אלו נערות (ל"ו ע"ב) האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה אפילו נתקיים בחותמיו דאימור זיופי זייף וכתב ואע"ג דהתם אתו בי תרי ואמרי לדידהו אמרי להו זייפו לי הרי הגמרא קא דחי ומקשה אם הוחזק הוא כל ישראל מי הוחזקו ומתרץ הכא נמי כיון דקא מיהרר אזיופא אמור זיופי זייף וכתב הר"י אע"פ שלא הוחזקו ישראל לשמוע לו לזייף אפ"ה חיישינן שמא זייף הוא עד שהעדים עצמן סבורים שהיא חתימתן אלא ששם שהורע מפי אחרים שאמר להם לזייף לו אע"פ שלא הוחזקו ישראל לזייף מאחר שיש רגלי' לדבר דקא מיהדר לזייף אמרינן דלא מגבי ביה לגמרי אבל כאן שלא הורע מפי אחרי' ואין רגלים לדבר ס"ל לגאונים ז"ל שבועה מיהא בעי מאחר שהלוה טוען כך לא לחנם היה טוען ויש לו חשש בדבר ולזה צריך לישבע. ומ"ש כל הטענות הנזכר נראה דכלהו אית להון צריכותא ולזה נתכוון הרב ז"ל לכתוב או שטוען בכל חלוקה מהן להודיע שכל אחת מהן יש לה טענה וצריכות בפני עצמה דאלו כתב טענת מזוייף לבד הוה אמינא דוקא בהאי טענה צריך לישבע לפי שהלוה אינו משים עצמו רשע אבל בטענת רבית דקא משים עצמו רשע כדבעי' למימר לקמן דלדעת הרמ"ה ז"ל דאפי' עדיין לא נתן הרבית משעה שכתבו בשטר נקרא רשע וא"כ מאחר דהוא משים עצמו רשע בטענת ברי הוה אמינא דאינו מזקיקו לשבועה קמ"ל דגם בטענה זו מזקיקו לשבועה דס"ל דלא מיקרי רשע אלא עד שיתן הרבית מרצונו. ואי כתב הני ולא כתב טענות אמנה הוה אמינא דבטענ' זו אינו מזקיקו לשבועה להיותה טענה שלא ניתנה ליכתב כדאיתא בפ"ב דכתובות (י"ט ע"ב) על עדי' שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנין ויהיב טעמא התם משום דשטר אמנה לא ניתן ליכתב וכן כתב הרב המגיד ז"ל והוה אמינא דאינו צריך לישבע קמ"ל דגם בטענה זו מזקיקו לשבועה. ומה שכתב בכללו של דבר נראה דאתא לאשמועינן טענת מחילה שכ' שם הטור ז"ל אחר שכתב שם דברי הרמב"ם ז"ל מחלוקת בעל העיטור ז"ל והרמב"ן ז"ל אם טוען הלוה מחלת לי דבעל העיטור ז"ל ס"ל דטענת מחילה אינו צריך לישבע עליה דהני טעניתי אחריתי. והרמב"ן ז"ל ס"ל דטענת מחיל' כטענת פרעון ולזה כתב הרב ז"ל דהאי כללא לאתויי טענת מחילה דהגאונים ס"ל כהרמב"ן ז"ל דשטר למחילה עומד ודעת הרב ורבותיו ז"ל דלא חשיבא כטענת פרעון כדעת בעל העטור ז"ל והכי דייק לשון הרמב"ם ז"ל דכתב דהרי הודה בשטר ולפרעון עומד דמשמע דשטר לפרעון עומד דוקא ולא למחילה. וא"ת אם איתא דס"ל להרמב"ם ז"ל האי סברא בטענת מחילה למה לא כתב הטור ז"ל דהרמב"ם ז"ל כבעל העיטור מאחר שכתב אחר דברי הרמב"ם דברי הטור והרמב"ן בטענת מחילה. י"ל לפי שלא נזכר בדברי הרמב"ם ז"ל טענת מחילה בפירו' אלא שאני מדייק מדיוק דבריו שכתב כללו של דבר וממ"ש ולפרעון עומד אנו אומרי' דס"ל הכי לזה לא כ' הטור ז"ל בהדיא דס"ל כבעל העטור ומ"ש באבק רבית אם יודה יחזיר ר"ל דס"ל כהריב"ש ז"ל שכ' בתשובה ס' וז"ל דלא אמרו אין מוציאין אבק רבית מיד המלוה דוק' כשאכל המלוה הרבית מדעת הלוה אלא שבא לטעון עליו עתה מחמת איסור אבל אם קודם שאכל צועק עליו שלא יאכל הוא מוציא ממנו בע"כ דודאי גזל גמור ומוציאין ממנו וכתב שזו דעת הרא"ש והראב"ד והרשב"א וכן כ' הרב מהרי"ק ז"ל בטור יו"ד סי' קס"ז ואיפשר דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל הכי ולזה כתב שאם הלוה אומר חוב זה רבית הוא דרבנן ואינו רוצה ליתן ואנו מכריחין אותו ליתנו לפי שאין אנו מאמינין אותו נמצא שאינו נותנו מדעתו ולזה כ' הרב זלה"ה שאם יודה יחזיר זהו מה שנראה לע"ד ליישב דברי הרב זלה"ה כפי השעה:

נמצא לדעת הרמב"ם ז"ל ורבותיו שאין משביעין למלוה אם יטעון הלוה על השטר מקויים טענת רבית אלא אנו מכריחין אותו לשלם מה שכתוב בשטר ואח"כ יטעון עליו אם יודה שלקח ממנו רבית יחזיר לו אפי' אבק רבית ואם לאו ישבע היסת ויפטר. והטור ז"ל סתם דבריו כדעת הרמב"ם ז"ל דכתב דבכל אלו הטענות אין הלוה נאמן להשביעו וכו' וכן פסק מוהר"י קארו ז"ל ונראה מדבריו שלזה הסכימו הרמב"ן ז"ל והרשב"א והר"ן ז"ל וכן כתב הרב בעל התרומות שער כ"א והכי נקיטנן:

וא"ת דברי הרמב"ם ז"ל הוא כשטוען הלוה טענת רבית והמלוה כופר ואומר שזה שקר טוען ר"ל שלא נטל לא בהיתר ולא באיסור ולהד"מ אז הוי דינא הכי שישלם השטר אבל אם המלוה אינו כופר אך שטוען בהיתר נטלתי צריכין אנו לידע מה יהיה הדין בזה בין אם טען כן מתחלה בין אם אחר שישלם השטר וחוזר וטוען עליו כמ"ש הרמב"ם ז"ל אם יטעון המלוה בהיתר נטלתי אם צריך לישבע או יהיה נאמן בדיבורו. ונראה שנאמן המלוה בלא שבועה שהנה רבינו ירוחם כתב נתיב ח' חלק ו' תשובה אחת לרבינו מאיר הלוי ז"ל וז"ל הרמ"ה ז"ל הטוען על חבירו לקחת ממנו הרבית ומשכון היה לי אצלך והוצרכתי לתת לך הרבית והמלוה טוען וכופר או שטוען ע"י עכו"ם בא משכון לידי ובהיתר נטלתי הרבית נאמן המלוה בלא שבועה כדאמרי' (גיטין ל"ז ע"ב) פרוזבול היה לי ואבד דנאמן בלא שבועה דלא שביק היתרא ואכל איסורא ואם המשכון בידו ואמר המלוה ע"י עכו"ם בא לידו נוטל הרבית בלא שבועה ואם כבר נתן הרבית אין יכולין בידו להוציאו דאין אדם משים עצמו רשע לומר נתתי לך הרבית החזירהו לי דלאו דלא תשימון קאי בין בלוה בין בערב והיה לו להפסיד משכונו קודם שיתן הרבית כן כתב הרמ"ה ז"ל עכ"ל. ולהיות שדברי התשובה הזאת נראה לכאורה סתומים וחתומים כפולי' ומכופלי' צריך לדייק בה כדי לעמוד על הבנתה וגם צריך לדעת אם היא מסכמת לדעת הרמב"ם ז"ל שכתבנו לעיל בכל חלקי פרטיה ואם חולקת עליו במקצת ומסכמת עמו במקצת. תחלה יש להבין במה שאמר המלוה כופר בכל היכי דמי אם כופר בכל שאומר לא לקחתי לא איסור ולא בהיתר כמו שמובן מכופר בכל למה הוא נאמן בלא שבועה והרי הוא כמי שאומר מנה לי בידך שגזלתני והלה אומר אין לך בידי כלום דצריך לישבע היסת ואין לומר דפטור משבועה משום דאית ליה מיגו דהוה יכול למימר בהיתר נטלתי והיה פטור משבועה משום דלא שביק היתרא עתה שכופר בכל יהיה ג"כ פטור משבועה דהרי הרמ"ה ז"ל מכת האומרי' מיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן כמ"ש הרב המגיד ז"ל פ"ב משכירות שכן דעת ר"ח והר"י ן' מגאש ז"ל והרמ"ה ז"ל א"כ איך כתב דבכופר בכל נאמן בלא שבועה. ועוד הטעם שנותן לפוטרו לא שייך אלא באומר בהיתר נטלתי ולא בכופר בכל שהטעם שכתב הוא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ולא שייך האי טעמא בכופר בכל דהרי הוא טוען לא לקחתי ממך לא באיסור ולא בהיתר א"כ לא שייך האי טעמא אלא אם טוען בהיתר נטלתי. ואם ר"ל שכופר בכל ר"ל שלא באיסור רק בהיתר מלבד שהפי' הזה לא יסבלהו כופר בכל אלא שלא נוכל לומר זה הפי' שהרי טענה זו באה בפי' שכתב או שטוען בהיתר בא לידי וכו' ועוד יש להבין בחלוקה האחרונה שכתב ואם כבר נתן לו הרבית דנראה שהיא מיותרת דהיינו החלוקה הראשונה שכתב וא"כ למה למה חזר וכתבה פעם שנית:

וא"ת לפי שהוסיף בה טעם אחר דהיינו אין אדם משים עצמו רשע מלבד שיש להקשות תרי טעמי למה לי אלא שהטעם הזה שכתב לבסוף אילו אמרו בתחלה היה ראוי והגון לשתי הטענות שכתב דמאחר שאין אנו מאמינים הלוה בטענה שנתן רבית מפני שמשים עצמו רשע בה. א"כ בין אם המלוה כופר בכל בין אם אומר בהיתר נטלתי יהיה המלוה נאמן משום שאין אנו מאמיני' הלוה וא"כ היה לו לכתוב הטעם הזה בראשונה ולא יצטרך לכתוב הדין פעם שניה ולכתוב הטעם הזה. ועוד יש להבין במה שכ' כדאמרי' פרוזבול היה לי ואבד דנאמן בלא שבועה דמשמע דס"ל הכי והטור ז"ל סי' ס"ז כתב בשם הרמ"ה ז"ל דבטענת פרוזבול דצריך המלוה לישבע נמצא דהרמ"ה קשה מדידיה אדידיה. זהו מה שנראה לדייק בדברי התשובה הזאת כפי השעה הגם שידעתי שיש ויש כמה דיוקים אחרים אלא שאין הפנאי מסכים.

ונלע"ד לישב דברי התשובה הזאת בשני פנים שניין דא מן דא. הא' שהרמ"ה ז"ל השמיענו בדבריו אלה שלשה דיני' מחולקים. האחד אם טוען עליו נטלת ממנו הרבית ר"ל שלא מדעתי נתתיו לך אלא אתה הכרחתני (לקחת) [לתתו] אות' והלה כופר בכל ואומר להד"מ או בהיתר בא ליד ע"י עכו"ם ולאו דוקא שאינו נקרא בהיתר אלא ע"י עכו"ם אלא בכל ענין שמשיב בהיתר נטלתי על איזה אופן שיהיה בהיתר וזהו הדין הא'. הדין הב' שעדיין לא נתן הרבית אלא שהמשכון בידו ובא ליטול ממנו הרבית הג' אם נתן הלוה הרבית מדעתו ורצונו ובא עתה להוציאו מידו. והנה בדין הא' לא שייכי התרי טעמי דכתב הרב ז"ל ולא שייך אלא טעמא דלא שביק היתרא אבל טעמא דאין אדם משים עצמו רשע לא שייך לפי שנתנו שלא מדעתו ואע"ג דכתבינן לעיל דמשעת הלואה נקרא רשע דוקא אם נכתבו בשטר אבל ע"פ אינו נקרא רשע עד שיתנהו מרצונו. וא"כ מאחר שנתנו שלא מדעתו אינו משים עצמו רשע והכי דייק לישניה דכתב נטלת ממני הרבית ר"ל אתה נטלת אותו ולא שנתתיו אני מרצוני מה שלא כתב כן לבסוף אלא כתב נתתי לך הרבית נמצא דבדין הא' לא שייך אלא טעמא דלא שביק היתרא ואף לתשובת המלוה דמשיב להד"מ שייך האי טעמא במקצת מאחר דאינו אוכל האיסור. א"כ כשיטעון אתה נטלת ממני רבית והמלוה אומר להד"מ אנו מאמינים אותו לפי שאינו אוכל האיסור ומה שאמר דלא שביק היתרא שייך לטענה הב' שמשיב בהיתר נטלתי. ועוד י"ל דאפי' בטוען להד"ם ס"ל להרמ"ה ז"ל דלא דמי לאומר מנה לי בידך שגזלתני והלוה כופר דצריך לישבע וכן מצאתי למהרי"ק ז"ל שכתב בח"מ סי' ע"ה וז"ל ודעת תלמידי הרשב"א כמהר"ם ז"ל וכתבו ומיהו הטוען לחבירו מנה של רבית יש לי בידך והלה אומר להד"מ דעת מורי שאינו נשבע וכו' וטעמא דאינו נשבע ברבית טפי מגזלה משום דברבית ליכא למימר דמשום ספק מלוה שיש לו אצלו הלוהו ברבית דברבית לא איפשר בחזרה דלא מתקן הלאו בהכי וכו'. ואיפשר דהרמ"ה ז"ל ס"ל כוותייהו דבטענת רבית אפי' כופר בכל אינו נשבע משום דלא דמי לטוען גזלתני נמצא דבדין הא' לא שייך אלא טעמא דלא שביק היתרא ושייך לשתי הטענות שמשיב המלוה או אם כופר בכל או אם טוען בהיתר נטלתי כמו שכתבנו דטעם דלא שביק היתרא שייך לאומר בהיתר נטלתי וטעם לא אכיל איסור שייך לאומר להד"מ ולזה סמך לו הדין הב' שעדיין לא נתן הרבית דלא שייך ביה. ג"כ אלא האי טעמא אבל הטעם הב' לא שייך לפי שלא נכתב הרבית בשטר ועדיין לא נתנו והדין הג' אם נתן הרבית מדעתו ובא עתה להוציאו מידו וכתב דהמלוה נאמן בלא שבועה ויהיב טעמא דאין אדם משי' עצמו רשע ואע"ג דבהאי דינא שייך ג"כ טעמא דלא שביק היתרא אפשר לומר דהאי טעמא דאין אדם משים עצמו רשע טעמא דמרווח טפי לפי שיחשוב המלוה ויאמר מאחר שנתן לי הרבית מדעתו ורצונו בודאי מחל לי או נתנה לי במתנה ויאמנו דברי הלוה להזקיקו שבועה לזה כתב זה הטעם דאין אדם משים עצמו רשע ואין הלוה נאמן להזקיקו שבועה: ועתה במה שכתבנו בהבנת דברי הרמ"ה ז"ל עשינו אותו חולק על הרמב"ם ז"ל דלהרמב"ם ז"ל אם יכפור צריך לישבע והרמ"ה ז"ל ס"ל דנאמן בלא שבועה אף בכופר בכל ואילו היו דברי הרמ"ה מתפרשין כפשטן דבכל החלוקות הלוה נתן הרבית מרצונו מצינן להשוות סברתם דנוכל לחלק ולומר דוקא בנדון דהרמב"ם ז"ל המלוה נשבע לפי שאנו מכריחין אותו ליתן ונמצא שנתנו שלא מדעתו ולא שייך התם אין אדם משים עצמו רשע ולזה כ' הרמב"ם דנשבע וגם הרמ"ה ז"ל יודה בזה אבל אם הלוה נתן הרבית מדעתו גם הרמב"ם ז"ל יודה דאינו נשבע לפי שאין אדם משים עצמו רשע לומר נתתי הרבית מדעתי. נמצא אלו אנו מניחים דברי הרמ"ה ז"ל כנראה מפשטן היינו יכולים להשוות הדעות ואם הם קצת בדוחק כי לא נעלם ממני שיש למעיין להשיג עלינו קצת אבל מה נעשה והרי דוחק לשון התשובה הכריחנו להבין אותה על דרך שכתבנו ולחלק בין הדין הראשון לדין האחרון עד שיצאנו מדרך הישרה לעשות הרמ"ה חולק על הרמב"ם ז"ל ודבר זה הוא דחוק למאד יותר מדוחק בלבול דברי התשובה דכלל גדול בידינו אפושי בפלוגתא לא מפשינן וכל היכא דמצינן לפרש הלשון אפי' בדוחק כדי להשוות דעות הפוסקי' מפרשינן ליה הכי אפי' בדוחק. לכן נראה ליישב דברי התשובה באופן אחר ואם הוא דחוק כדי לתווך שלום בין הני רבוואתא ז"ל דלעולם דברי התשובה מתוקמי בחד גונא דלעולם הלוה נתן הרבית מדעתו והדין הראשון הוא האחרון. וא"ת למה לא כתב בתחלה הטעם שכתב לבסוף מאחר דשייך גם בתחלה. י"ל לפי שירצה לסמוך לו הדין השני דעדיין לא נתן הרבית דהתם לא שייך אלא הך טעמא דלא שביק היתרא כמו שכתבנו לעיל לזה לא כתב בתחלה אלא הך טעמא ועשאו חילוק בפני עצמו לבסוף לומר לך הטעם החלוקה הראשונה דכופר בכל או בהיתר נטלתי הוא ג"כ משום דאין אדם משים עצמו רשע ונמצא לפי זה בכופר בכל לא שייך רק הטעם האחרון אבל באומר בהיתר נטלתי שייכי בה התרי טעמי הראשון והאחרון אבל אם עדיין לא נתן הרבית והמשכון בידו לא שייך אלא הטעם הראשון ולפי שרצה לסמוך לו הדין השני דלא שייך ביה אלא [טעם] הזה לזה לא כ' הדין הראשון אלא הך טעמא דשייך ג"כ לאומר בהיתר נטלתי שבדין הראשון אע"ג דבכופר בכל לא שייך הך טעמא מאחר דשייך ביה קצת ושייך לדין השני לזה לא כתב רק אותו הטעם לבד וטענת כופר בכל דלא שייך בה אלא הטעם השני חזר וכתבה בסוף ונתן בה טעם בפני עצמו ובזה נתיישבו דברי הרמ"ה ז"ל ואם באו בדוחק והרווחנו בזה להשוות דעת הרמב"ם ז"ל לדעת הרמ"ה ז"ל דלעולם אימא לך אם הלוה נתן הרבית מדעתו גם הרמב"ם ז"ל יודה דאין המלוה נשבע. וכל זה אני כותב כדי להתלמד במקום אחר כי לענין נדון דידן לא איכפת לן מידי דראובן אינו משיב ואומר שלא נטל ממנו כלום וכופר בו אלא הוא משיב בהיתר נטלתי דאף אם ירצה הבעל דין לומר הרמ"ה פליג על הרמב"ם ז"ל ולא תנוח דעתו במה שכתבנו להשוות דעותיהם כמו שמצינו להרא"ש והרשב"א ז"ל והטור דפליגי על הרמ"ה ז"ל בכופר בכל כמו שנכתוב לקמן אם אינו מוצא מקום לחלוק רק בכופר בכל אך אם משיב בהיתר נטלתי נראה פשוט דלא פליגי ומה גם אם נתנו מדעתו דשייכי התרי טעמי דכתב הרמ"ה ז"ל בין מצד הנותן מאחר שנתנו מדעתו אינו נאמן לומר נתתי הרבית דמשים עצמו רשע ומצד המקבל שאומר בהיתר נטלתי הוא נאמן מטעם דלא שבק היתרא וכו' ובזה לא כל אפיא שוין דאינו צריך לישבע ועם היות שדבר זה הוא מוכרח כמו שכתבנו יש להביא ראיה לזה ממ"ש הטור ז"ל בטור י"ד סי' קס"ט תשובת הרא"ש ז"ל וז"ל ראובן שאמר לשמעון לקחת ממני רבית מיד ליד ושמעון משיב לא לקחתי רק ע"י עכו"ם כתב אדוני אבי הרא"ש בתשובה דנאמן בלא שבועה וכתב מהרי"ק ז"ל וז"ל ובתשו' הרשב"א ז"ל שכ' שאם טען להד"ם שצריך לישבע היסת ונ"ל דגם הרא"ש יודה בזה דכיון דטוען להד"מ משביעין אותו דע"כ לא קאמר דנאמן בלא שבועה אלא באומר לקחתיו ע"י עכו"ם משום דהוי כאומר פרוזבול היה לי ואבד וכו': ואין לומר כי אמר להד"ם נהימני' במיגו דאי בעי אמר ע"י עכו"ם בא לידי דמיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן. ורבינו ירוחם ז"ל כ' בשם הרמ"ה ז"ל דבין טוען להד"מ בין טוען בהיתר נטלתי נאמן בלא שבועה וקודם שאבא לבאר כוונתינו ראיתי לעמוד על דברי מהרי"ק ז"ל בכל מה שכ' כי נלאתי להלום דבריו הקשי' כסלע. תחלה במה שכתב בשם הרשב"א ז"ל נראה שהוא בהפך ממה שכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל בשמו שכתבנו לעיל ולא במקום אחד בלבד כתב זה בשם הרשב"א ז"ל אלא שגם בסי' קע"ז כ' וז"ל ועוד שם האומר לחבירו מנה לי בידך מרבית קצוצה והלה אומר להד"מ משביעין הנתבע היסת ולא אמרינן כיון דלדברי הנתבע משים עצמו רשע אינו נאמן בשבועה עכ"ל. הרי בשני מקומות כתב מהרי"ק ז"ל בשם הרשב"א ז"ל דס"ל בכופר בכל דצריך לישבע. ואיך כתב בח"מ סי' ע"ה שתלמידי הרשב"א ז"ל כתבו בשמו דלא משביענן ליה ויהיב טעמא לחלק בין גזל לרבית דבגזל משמע ליה לאינש דמיתקן בחזרה משא"כ ברבית דמשמע ליה אפי' מחזיר הרבית כבר עבר הלאו ולזה לא אמרינן ספק מלוה ישנה היתה אצלו וכתבו לבסוף כן דעת רבינו בדין זה ונכון הוא אעפ"י שרבים חולקים עליו אע"פ שכתבו ומיהו כי אמרינן דלא משמע להו לאינשי דרבית לא מתקן לאויה בחזרה הוה ליה רבית כגזל לגמרי ונשבע עליו דמשמע מהדברי' אלו שהרבית הוא כגזל לגמרי ומשביעין עליו זהו דעת תלמידיו ז"ל אבל דעת הרשב"א ז"ל נראה דלא משביעינן ליה וא"כ הוה להו תרי תשובו' דהרשב"א ז"ל סתרי אהדדי דבתשובה שכתבנו ראשונה נראה דס"ל בטענת להד"מ צריך לישבע וממה שכתבו תלמידיו בשמו נראה דלא ס"ל הכי והתימה ממוהרי"ק ז"ל דלא נתעורר על זה ואיפשר שדברי תלמידיו הם כתובים בחדושיו וכשבא מעשה לידו ונשאל על זה חזר בו. ועוד איפשר שמה שכתבו לבסוף ומיהו כי אמר וכו' אמרוהו ג"כ משם הרשב"א ז"ל אע"ג דכתבו משמו דפליג בין רבית לגזל אפ"ה כיון דהשתא לא משמע להו לאינשי אלא שחושבי' שגם ברבית יתוקן הלאו בחזרה מודה הרשב"א ז"ל דחזר הרבית כגזל וכשם שהאומר לחברו מנה יש לי בידך שגזלתני והלה אומר להד"ם דצריך לישבע מטעם שמא ספק מלוה יש לו אצלו הוא הדין אם אומר מנה יש לי בידך רבית והלה אומר להד"ם דצריך לישבע ובזה יבואו דברי הרשב"א ז"ל במקומם למושבותם על תלם.

עוד יש להבין במה שכתב מוהרי"ק ז"ל ונ"ל שגם הרא"ש ז"ל יודה בזה דמשמע הוא מסתפק בדעת הרא"ש שכן משמע מאמר ונ"ל. ואני בעניי לא ידעתי מהיכן נכנס לו ספק זה בדעת הרא"ש ז"ל שפתיו ברור מללו בתשובה דאינו פטור משבועה אלא אם משיב לא לקחתי אלא בהיתר ואם איתא דס"ל דאף בטוען להד"מ פטור הוה למימר ושמעון משיב לא לקחתי אלא ע"י עכו"ם או אם יאמר להד"מ ומדלא אמר וכתב כן נראה דדוקא אם יאמר בהיתר נטלתי וא"כ מהיכן נסתפק בדעת הרא"ש ז"ל עד שכתב ונ"ל: וי"ל דאין משם ראיה מדלא אמר או אם יאמר להד"ם לפי שעל שנשאל ששמעון משיב ע"י עכו"ם לקחתי ע"ז השיב הרא"ש ז"ל דנאמן בלא שבועה דמה שסיים הטור ז"ל בלשונו אבל אם משיב איני יודע דצריך לישבע אינו מדברי הרא"ש ז"ל בתשובה זו אלא בתשובה סי' י"ג באופן שדעת הרא"ש ז"ל אם משיב להד"מ לא נתבאר בתשובה זו אם צריך לישבע ואפשר שלזה כתב מוהרי"ק ז"ל ונ"ל אך ממה שנתן הטעם בתשובה לתשובת ע"י עכו"ם לקחתי דנאמן בלא שבועה דהיינו טעמא משום דהוי כאומר פרוזבול היה לי ואבד שזהו מה שהכריח למהרי"ק ז"ל להבין בדעת הרא"ש ז"ל דאם אומר להד"מ דצריך לישבע בטענה זו לא הוי כאומר פרוזבול היה לי א"כ נראה פשוט שזו היא דעת הרא"ש ז"ל וא"כ למה כתב ונ"ל:

ועוד הכרח אחר שזו היא דעת הרא"ש ז"ל דהרי מצינו הטור ז"ל סתם כאן באומר בהיתר לקחתי כדעת הרא"ש ז"ל ובח"מ סי' פ"ב סתם דבריו כהרמב"ם ז"ל בטוען להד"ם דצריך לישבע כמש"ל וא"כ בהכרח אתה אומר דלא ס"ל להרא"ש ז"ל הכי אלא באומר בהיתר לקחתי דאי לא תימא הכי תקשי ליה להטור ז"ל מדידיה אדידיה באופן שאין מקום להסתפק בדברי הרא"ש ז"ל דהוה אמינא דס"ל הכי באומר להד"ם. ועוד קשה דמה שרצה לתרץ על הרא"ש ז"ל דהרא"ש ז"ל ס"ל מיגו לאיפטורי משבועה לא אמרי' נוראות נפלאתי בזה התירוץ אין מקום לאומרו דהרי בשני מקומות כ' הטור ז"ל דהרא"ש ז"ל ס"ל בהפך וז"ל בח"מ סי' צ"ג כ' הרמב"ם ז"ל הורו רבותינו שאם מת השותף וכו' וכל אלו נשבעין בנקיטת חפץ שאין אומרים מגו לפטור משבועה וכ"כ הר"י ז"ל ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל שאין חילוק בזה בין ממון לשבועה דשבועה אתיא לכלל ממון וכו' הן אמת שמהרי"ק ז"ל כ' לשון הרא"ש ז"ל וז"ל בריש הנשבעין כ' הרא"ש ז"ל סברת ר"י הלוי וכתב ודבריו אינם מובנים לי דכיון דמיגו דאורייתא הוא מה לי שבועה מה לי ממון וכו'. דנראה דהרא"ש ז"ל לא פליג בהדיא על ר"י הלוי אלא שכ' ודבריו אינם מובנים לי ואפשר לאומר שיאמר שנתקשה בדבריו אך לענין הדין ס"ל כוותיה. אך כ"ז איננו שוה לי כי מי לנו גדול להבין בסברת הרא"ש כהטור ז"ל וכתב בפשיטות ולא נהירא לא"א הרא"ש וקאמר מילתא בטעמא:

ועוד בה' פקדון ריש סי' רצ"ו ז"ל אין חילוק בין המפקיד אצל חברו וכו' פי' הרמב"ם ז"ל ולא אמרי' מיגו לאפטורי משבועה וא"א הרא"ש ז"ל כ' ודאי בעלמא אמרי' שפיר מיגו ליפטר משבועה והכא היינו טעמא דלא אמרי' מיגו משום דהוי מגו דהעזה וכו' הרי כ' הרא"ש ז"ל בפירש דבעלמא אמרי' מיגו לאיפטורי משבועה ודייק בלשונו וכתב ודאי וכן אמר אמרינן שפיר דנראה שאין לו שום ספק לענין הדין וא"כ איך כ' מהרי"ק ז"ל בפשיטות דלהרא"ש ז"ל ס"ל דלא אמרי' לפטור משבועה והוא דבר תמוה. ובתשובה זו אין כאן מיגו דהעזה כדי שנאמר דבמיגו דהעזה ס"ל דלא אמרי' מיגו לפטור משבועה דהרי כאן אומר ואין להקשות כי אמר להד"ם ניהמניה במיגו דאי בעי אמר ע"י עכו"ם לקחתי וכו' ובטענת ע"י עכו"ם לקחתי אין כאן העזה דאין נקרא העזה אלא באומר להד"ם כמ"ש שם הטור סי' רצ"ו דאין אדם מעיז פניו לכפור ולומר להד"ם דמשמע דאין נקרא העזה רק בכופר ואומר להד"ם ובתשובה זו הדבר בהפך. ובמ"ש הטור ז"ל דס"ל להרא"ש דבמיגו דהעזה לא אמרי' מיגו לפטור משבועה קשיא לי טובא דהרי בענין השותפין דכתב סי' צ"ג התם ג"כ הויה מיגו דהעזה דהרי כתב וכל אלו אפי' אין עדים שהיה שותפו או אריסו אלא שמודה מעצמו שהיה שותפו אלא שאומר לא גזלתי כלום אפי"ה נשבע שאין אומרים מיגו לפטור משבועה ופשוט הוא שהמיגו שיש כאן הוא מיגו שהיה יכול לומר להד"ם ולא הייתי שותף עמך וא"כ הו"ל מיגו דהעזה ואיך פליג כאן הרא"ש ז"ל ואמר דאמרי' מיגו ובסי' רצ"ו כתב דבטענת להד"ם דהוי מיגו דהעזה לא אמרי' ושגבו ממנו דברי מהרי"ק ז"ל ודברי הטור ז"ל ואין הפנאי מסכים לישב דבריהם:

ונחזור לענינינו דממה שסתם כאן הטור ז"ל דבריו כדעת הרא"ש ז"ל דאם אומר בהיתר נטלתי דנאמן בלא שבועה נראה פשוט דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל הכי דלא פליג על הרמ"ה ז"ל אלא באומר להד"ם אבל אם אומר בהיתר נטלתי יודה להרמ"ה ז"ל דהרי מצינו הטור בח"מ סי' פ"ב סתם כדעת הרמב"ם ז"ל דצריך לישבע אם יחזור ויטעון עליו נטלת ממנו הרבית וא"כ אי לא אמרי' הכי קשה מדידיה אדידיה דכאן סתם כהרא"ש דנאמן בלא שבועה והתם סתם כהרמב"ם ז"ל דצריך לישבע והוא דבר זר אלא מחוורתא כדאמרן דלא פליג הרמב"ם ז"ל על הרמ"ה ז"ל אלא בכופר בכל כדס"ל להרא"ש ז"ל ולהרשב"א ז"ל אבל בטענת בהיתר נטלתי גם הרמב"ם ז"ל ס"ל דאינו נשבע נמצא פסקן של דברים שהמוציא שטר מקויים על חבירו והלוה טוען שלקח ממנו רבית ורוצה לנכות הרבית ממה שכתוב בשטר אם המלוה אומר שבהיתר נטל נאמן בלא שבועה ויגבה כל החוב הכתוב בשטר ואם הוא עומד וצווח איני יודע שום דבר אני שטר מקויים בידי ושקר הוא טוען יגבה השטר ואח"כ יחזור ויטעון עליו אם יודה יחזיר לו ואם כופר לדעת הרמ"ה ז"ל גם בזה נאמן בלא שבועה ואם יאמר בהיתר נטלתי נאמן בלא שבועה לדעת הרא"ש והרשב"א והרמ"ה והטור והרמב"ם ומהרי"ק זצ"ל שפסק בספרו הקצר כסברתם והכי נקטינן. א"כ זכינו לדין בנדון זה דחייב שמעון לפרוע השטר ואח"כ יחזור ויטעון על ראובן כל טענות שיטעון שמהם מוכיח שנטל ממנו רבית אם ראובן מכחישו ויאמר שבהיתר נטל הוא נאמן בלא שום שבועה קלה וחמורה:

ועתה יש לראות במה שאומר ראובן שהעסק היה כדבריו שהמעות לקחום מיהודה בתורת משכונה אלא ששטר המשכונה נכתב על ראובן לפי שלא היה לשמעון קרקע לכתוב עליו חלקו העולה לו בעסק שזו היא טענת ראובן שאומר בהיתר נטלתי אם היה העסק ע"ז האופן אם הוא בהיתר או באיסור. ולזה נקדי' ונאמר שהנה בדין איסורי הרבית רבו הדעות הפוסקים ולבבם בחילוקי ופרטי הרבית מני ים רחבו גדותיו ומה שאוסר זה מתיר זה ומה שמתיר זה אוסר זה ויש שמתי' אע"פ שרבו עליו דעות האוסרי' ומביא ראיות לדעתו אע"ג דלא נקטינן כוותיה. ויש שמתיר מצד צורך השעה שרואה העם במצור ובמצוק והעולם חסר מכל טוב ואין מעות מצויים ביד ב"א לישא וליתן ולהרויח מזונות אנשי ביתם וכדי שלא לילך וליקח מן העכו"ם מעות ברבית והנשך נושך עקבותם או ליקח סחורה בהקפה ביותר ויותר מכדי ערכה ויצטרכו למוכרה בזול כדי לישא וליתן במה שנשאר בידם ובזה ירדו מטה מטה ע"ז יפקחו עיניהם גדולי הדור שבעירם ומצאו להם פתח היתר לשאת ולתת עם בני ברית אפי' בדבר שלדעת אחרים יש בו איסו' רבית מפני צורך השעה מבקשים פתח היתר כמ"ש המרדכי ז"ל בפ' הזהב וז"ל ר"ת ז"ל היתר גמור ומצוה מן המובחר לתת מחיה לבני ברית ממה שיתן משכונות ליד עכו"ם ואפי' לעבדו ולשפחתו ויאמר לו לך ולוה מפלוני על משכון זה וכו' ועוד האריך והתיר אפי' אם המשכון הוא ספרים עכ"ל. וכ' ג"כ בשם רבינו שמשון ז"ל שמשום מחית ב"א היתר בדין עכו"ם שלוה מעות מישראל ברבית על משכונות של ישראל אע"פ שהמלוה יודע שהעכו"ם לוה לצורך ישראל חבירו גובה הקרן והרבית ואע"פ שהישראל פורע הרבית ליד ישראל. הנך רואה בעיניך תרתי אריוותא אלין ר"ת ז"ל מי לנו גדול ממנו ורבינו שמשון משנאץ ז"ל שקבלה בידינו שהוא בעל התוס' כתבו שהוא היתר גמור ומצוה מן המובחר (כאן חסר מן ההעתק חבל על דאבדין):