שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השני/ח

שאלה ח: תיטואן. שאלת שמעון ולוי אחים ושותפים זה כמה ימים ושנים במשאם ומתנם ועתה נפלו ביניהם חילוקים כמעט שבאו ליפרד איש מעל אחיו וכדי להשקיט המחלוקת בררו ד' אנשים בעלי בתים מבני קהלם לעמוד ולברר עסקיהם ולדקדק חשבונם והסכימו שכל מה שיעשו הד' אנשים המובררין הן בדין הן בפשרה עשוי ומקובל ומרוצה עליהם אך כל זה בלי נטילת קנין ולא שבועה מאחד מהם רק הסכימו ע"ז בדברי' בעלמא וישבו הברורים הנזכר ובררו חשבונם וכתבו וחתמו כפי מה שנראה בעיניהם וכשמוע שמעון את אשר כבר עשהו הברורים נר' לו שיצא עשוק בדינו ועתה הוא נותן כתף סוררת למה שעשו הברורים וע"ז הוא טוען ב' טענות האחת שאחד מן הברורי' נגלה לו שהוא שונא לו ומבקש רעתו ואומר שכל העולם יודעין ומכירין מדבריו שהוא שונאו לפי שראוהו מהפך בחובתו ובזכות מי שכנגדו ואין שורת הדין שיהא שונאו יושב בדינו. ועוד טוען שלא נטל לא קנין ולא שבועה ע"ז וקי"ל פשרה צריכה קנין ומאחר שלא נטל קנין ע"ז סמך הוא וגמר בדעתו שאם יראה שעשו הברורים עמו כשורה יתרצה במה שעשו ואם לאו ואראה שהטו עלי את הדרך אני חוזר בי זהו תורף טענות שמעון:

תשובה: הנה עידי בשמים עד כמה היה קשה עלי להטפל בענין זה להיות שעברו הדברים בעיר של חכמים ומה גם שכבר הושגו לפני ה"ה הדיין המצויין יחיד בדורו כמהר"ר שאול סיררו נר"ו אשר נודע שמו בשערים המצויינין בהלכה שדבריו הלכה בכל מקום ומי כמוהו מורה בזמן הזה בכל גלילות המערב ומי הוא זה אשר מלאו לבו לבוא אחרי המלך את אשר כבר עשהו אבל מה אעשה כי לא בא מידי שלא להשיב שולחי דבר להיות שהנבון ומעולה אהובינו ה"ר יצחק נאהון יצ"ו הפציר בי עד בוש והיה בעבור כבודו פרצתי גדר המוסר וכתבתי שורותים אלו בקוצר נמרץ מה שנלע"ד. מה שטען שמעון שאחד מהברורים הוא שונאו ולזה הוא רוצה לחזור בו נראה שטענתו זאת אין לה שחר שאם הברור הזה הוא מהשנים שבירר הוא לעצמו איהו דאפסיד אנפשיה ולמה לא בחן אותו אם הוא שונאו או אהובו קודם שבירר אותו ומה שנראה מדבריו שלא ידע בשנאתו אותו רק אחר המעשה ונמצא שמקודם היה מדבר עמו ולא היתה שום איבה ביניהם ואם באולי היתה איבה ביניהם היתה כמוסה בלבו מאחר שקודם שביררו היה מדבר עמו היה יכול לישב בדינו דהרי פסקו פוסקים דהא דדיין פסול לדון את שונאו היינו שלא דבר עמו ג' ימי' באיבה ומה גם שכתב מהרי"ק ז"ל בח"מ סי' ז' דמה שאמרו שונא פסול לדון את שונאו היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם עבר ודנו אפי' לא דבר עמו ג' ימים באיבה דינו דין. ואם הברור הזה הוא מהשנים שבורר לו מי שכנגדו ומה בכך והרי הוא ג"כ בירר לו שנים אחרים ואם שונאו מהפך בחובתו הרי הוא ג"כ יש לו מי שמהפך בזכותו ובודאי שהד' ברורים כל מה שהיו עושים היה נגמר בהסכמתם כולם כי בפשרה צריך שיסכימו כל הברורים משא"כ בדין שהולכין בו אחר הרוב. נמצא שמצד טענה זו אין שמעון יכול לחזור בו מכל מה שעשו והסכימו הברורים. אבל מן הטענה השני שטען שלא נטל קנין ולא שבועה נלע"ד שהדין עמו ויכול לחזור בו אע"פ שכבר פסקו הברורים מה שפסקו וכתבו וחתמו:

ועיקרא דהאי מילתא בפ"ק דסנהדרין (ו' ע"א) איתא התם הלכתא פשרה צריכה קנין ומה שנראה מדברי המפרשים ז"ל דבפי' האי מלתא איפליגו בה רבוותא ושלש חלוקות בדבר. הסברא הא' סברת רבינו ישעיה ז"ל כתבה הטור ז"ל בח"מ סי' י"ב וז"ל מה שצריכה קנין דוקא במידי דמצי למהדר ביה כגון אתן לך או במחול לך דתפיס שטרא אבל במחול לך ולא תפיס שטרא א"צ קנין. והמרדכי כתב סברא זאת בפ"ק דסנהדרין בשם ריב"ן ואבי העזרי ז"ל כתב דדוקא הנותן יכול לחזור בו בלא קנין דהיינו הנתבע אבל התובע אינו יכול לחזור בו אף בלא קנין דמחילה א"צ קנין. הסברא הב' היא סברת התוס' ז"ל דכתבו אם נפרש דקנין של פשר' עושי' קודם הפשרה וקונין זה מזה לעשות כמו שיאמרו הברורים הן לשלם הן למחול אין לדקדק מכאן דבעלמא מחילה צריכה קנין דמה שצריך קנין הכא על המחיל' משום דאי לאו קנין הוי כמו מחילה בטעות שלא היה יודע שיאמרו לו למחול כך וכך ואע"ג דהשתא דאיכא קנין הוי כמו קנין בטעות מיהו אלימא מלתא טפי בקנין מבלא קנין ואף אם נפרש דהקנין הוא לאחר הפשרה אכתי אין ראיה משם דמצינן למימר דהקנין הוא על אותו שיש לפרוע אבל לההוא דמחיל א"צ קנין. הנה נתבאר מדברי התוספות ז"ל אם מחל אחר הפשרה כיון שהנתבע הוא מוחזק א"צ קנין ואם שתיקה כהודאה דמיא ושתק אחר הפשרה גם בזה כתב המרדכי ז"ל דאיכא פלוגתא דרבוותא. הסברא הג' היא סברת בה"ג כמ"ש התוספות והמרדכי ז"ל בשמו דאפילו אחר שאמרו הפשרנים צריכה קנין ואף במחול לך והרא"ש ז"ל נראה דס"ל כסברת בה"ג לפי שסתם הדברים בפסקיו ולא פירש נראה דס"ל דבכל ענין צריכה קנין וכ"כ הטור ז"ל דכתב אחר סברת רבינו ישעיה ז"ל. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק. הרי שכתב הטור ז"ל שהרא"ש ז"ל לא חילק ובכל ענין צריכה קנין והטור ז"ל ס"ל הכי. וכן היא דעת הרב ז"ל בפכ"ב מהלכות סנהדרין וכן פסק מהרי"ק ז"ל בספרו הקצר ולדעת בה"ג והרא"ש הסכימו האחרונים דבין תובע בין נתבע ואפי' מחל בפי' אחר ששמע הפשרה אם לא נטל קנין יכול לחזור בו כל א' מהם אבל אם נטלו קנין גם הנתבע אינו יכול לחזור ואין לנו לו' דהוי קנין בטעות דדוקא בלא קנין אמרי' דמחילה בטעות היא לפי שמוחל ע"פ עצתם של הפשרנים שהשיאו אותו למחול לפיכך צריך הקנין לחזק הדבר א"כ זכינו לדין בנדון זה שבודאי ישיבת הברורים האלה לא היתה רק לברר חשבון האחים הנזכר ולפשר ביניהם כפי מה שישיג שכלם ומה שהסכים בו דעתם ולא לדין ד"ת ושיקוב הרין את ההר שאילו היה בלבם שידונו להם ד"ת היה להם להושיב אנשים ת"ח המכווני' את הדין לאמיתו לא שיושיבו אנשים בעלי בתי' אלא בודאי שלעשות משפט שלום שהיא פשרה הושיבום ומאחר שלא קנו עדי' מידם שהם מרוצים בפשרתם אע"פ שקבלום עליהם והסכימה דעתם בהם וכתבו וחתמו העדים שנתרצו בהם כל עוד שלא קנו מידם יכולים לחזור בהם אפילו פסקו הפשרני' מה שפסקו שמ"ש בגמרא (ב"מ כ' ע"א) על משנת מצא שטרי בירורין דאיתמר התם מצא שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענת' ורבי ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזב"לא ופרש"י ז"ל כשבוררין להם דיינים כותבין להם זה בורר לו פלוני וז"ב לו פ' שלא יוכלו לחזור בהם. דמשמע מדברי רש"י ז"ל שאחר שכתבו אינם יכולים לחזור בהם כל זה הוא כשבוררין להן דייני' לדון ד"ת בלי הטלת פשרה וכן דייק לשון רש"י ז"ל שכ' כשבוררין להן דיינים. וכ"נ פשוט מדברי הטור ז"ל דאחר שכתב דיני הפשרה בסימן י"ב אח"כ בסי' י"ג התחיל ואמר לא נתרצו לדון בפשרה ורצו לדון בדין אלא שלא הסכימו שניהם לפני איזה ג' ידונו כל א' מבעלי דינין בורר לו דיין א' וכותבין פלוני בירר לו פ' ופלוני בירר לו פ' שכל זמן שלא כתבו יכולין לחזור בהם וכשכתבו אינם יכולין לחזור בהם עכ"ל. הרי כתב הטור ז"ל בפירוש שלא נאמרו דברים אלו אלא לענין אם ביררו הברורים לדון ד"ת אז אם כתבו כל א' את מי הוא בורר אפי' לא נטלו קנין מהם אינם יכולין לחזור בהם. ואיכא מ"ד אם התחילו לטעון טענותיהם בפניהם אע"פ שלא כתבו אינם יכולין לחזור בהם. וכל זה הוא לענין ד"ת כמו שכתבנו ולענין פשרה לא נאמרו דברים אלו אלא אפי' כתבו וחתמו העדים שנתרצו הבע"ד בברורים וקבלום עליהם לפשר ביניהם והגישו טענותיהם לפניהם ופסקו הפשרנים כפי מה שנראה להם וכתבו וחתמו ונתנו בידם אם לא נטלו קנין מידם יכולין לחזור בהם. א"כ נמצינו למדי' ששמעון זה זכה בדינו ויכול לחזור בו ואינו חייב לקבל עליו מה שפסקו הפשרנים בין ליתן לאחיו או למחול לו שלא לתבוע ממנו. ולא מיבעיא לדעת הרא"ש ובה"ג ז"ל דסברי אפי' מחל אחר ששמע הפשרה כל עוד שלא נטל קנין יכול לחזור בו אלא אפי' לדעת התו' ז"ל דסברי אם אחר הפשרה מחל או לפחות שתק ולא מיחה אפילו לא נטל קנין אינו יכול לחזור בו זכה ג"כ שמעון בדינו שהרי כששמע דברי הפשרני' צעק צעקה גדולה ומרה ולא נתרצה בדבריהם ולא נטל קנין לא בתחלה ולא בסוף נראה ברור דאינו חייב לקבל דבריהם אפילו פסקו וכתבו גזרתם בספר. הן אמת כי אחי' בפשרה יש זמן שאינו יכולין לחזור בהם ואפילו לא נטלו קנין וזה אם אחר שפסקו הפשרנים מה שפסקו קבל הנתבע גזרתם וכתב עליו שטר שכנגדו בלשון חיוב או בלשון הודאה אפילו בלא קנין אינו יכול לחזור בו כמ"ש מהרי"ק ז"ל בשם הריטב"א ז"ל וכן פסק הרב הגדול כבוד מהרשד"ם ז"ל בתשובה סימן ע"ח הלכה למעשה כדעת הריטב"א. וכן ג"כ אם אחר שפסקו הפשרני' וחייבו לא' מהבע"ד ליתן איזה דבר למי שכנגדו ונתן מה שפסקו הפשרנים ובא אח"כ לחזור בו לפי שלא נטל קנין בתחלה אין בדבריו כלום ואינו יכול לחזור בו וכן פסק הרב הגדול מהריב"ל ז"ל בחלק א' מתשובותיו. ובנדון זה ליכא שום חלוקה מאלו שהרי לא קבל שמעון גזרתם מכל וכל אדרבא בשמעו דבריהם קרא בקול גדול ולא יסף ונתן כתף סוררת א"כ נראה פשוט שיכול לחזור ואינו חייב לקבל מה שפסקו. כה דברי המתאבק בעפר עבדי ה' וצדקתם מעפר דל. שלמה צרור: