שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור השלישי/ל
ענין ל:
על אודות שני יאודים שהיו בחנות ונפל כותל על החנות ונפל קצת מהחנות עליהם ונפצע אחד מהם ושל"ית שניהם ניצולו בנס עצום ובבה"כ שאלוני אם יברכו הגומל ואמרתי להם ודאי שיברכו ולאחר שבירכו גמגמו קצת מחכמי הדור דמאחר שלא נזכרו בגמ' (ברכות נ"ד ע"ב) ולא בפוסקים אלא אותם ארבעה ואסמכינהו אקראי דמזמור הודו וכו' מנין להוסיף עוד עליהם.
וכדי שלא יטעו בדבר זה הוכרחתי להשיבם כי אמת שלא הזכירו חז"ל אלא אלו הארבעה ונתנו בהם סימן וכל החיים יודוך סלה נוטריקון חבוש ייסורים ים מדבר ולא מפני שלא יברכו אלא אלו דודאי כל שנעשה לו נס וינצל ממות לחיים שצריך להודות ולברך הגומל על הצלתו אלא שחז"ל דברו בהווה ובמצוי ואלו הארבעה הם מצויים יותר מזולתם וראיתי שנשאל רבינו האיי גאון ז"ל למה חז"ל במאמרם לא לקחו אותם על סדר הפסוקים והשיב כי הפסוקים התחילו במסוכן יותר וחז"ל הזכירו תחלה המצוי ע"כ אם כן מן הטעם שלא הקפידו אלא על המצוי יותר להזכירו תחלה הפך סדר המקרא לכן לא חשו להזכיר אחרים שאינ' מצויים כאלו. ובודאי שצריך לברך על כל מיני סכנה שינצל האדם מהם ובכיוצא בזה אמרו במגילה (י"ד ע"א) מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים לא כל שכן וכן הוא בענין זה טעמא מאי אמרו חז"ל שיברך על אותן ארבעה מפני שהיה בחזקת סכנה ואעפ"י שהוא מספק כי לא כל הולכי מדברות יפגעו לסטים ואריות נחש שרף ועקרב ולא כל יורדי הים יסתכנו שהרי כמה פעמים אינ' באים לכלל סכנה ואעפ"י כן צריכין לברך מאחר שדבר זה היה ראוי להיות בו סכנה וק"ו הוא למי שבא לידי סכנה כגון מי שעמד עליו אריה לטרפו או נחש להכישו או כיוצא בזה דאטו משום שאירע לו ענין זה ביישוב או בביתו וכן מי שנפלה עליו מפולת וניצול מהמות מפני שאירע לו זה בישוב לא יברך הגומל ולא יתן שבח והודאה לשי"ת על הצלתו זה לא יעלה על לב והדבר פשוט שחז"ל דברו במצויים. הוא הדין והוא הטעם לכל דבר סכנה שינצל האדם ממנו. וכששמעו החכמים שגמגמו לא מצאו מענה לדברי אלה. ולאחר התפלה חיפשתי להריב"ש ז"ל שנשאל בכיוצא בזה והשיב כדברי והראיתי אותה תשובה לחכמים הנז' והסכימו כלם לדברי כי האמת עומדת לעד: