שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ד/טור הראשון/מג

מצרים יע"א להחכם ה"ר חיים כפוסי יצ"ו

ענין מג: תשובה על הפסק דין הנזכר ששלח אלינו: ראיתי והנה מנורת זהב כלה. שבעתים כאור החמה לה. היא המגלה הנותנת אמרי שפר. באמתה של תורה נקראת ספר. ערבו עלי דברי דודי החכם השלם הרב הנערב ומשאו ומתנו. וחן שפתיו ומתק לשונו. להתיר לראובן נדרו להיות אוכל בשמחה לחמו ושותה בלב טוב יינו. יען כי אנוס הוא ורחמנא פטריה מצד עוניו וחסרונו. וראיתי ממנו נר"ו שכנגד האוסר נתמרמר ושפך עליו חרונו. לפי שהורה לאיסור נגד חפצו ורצונו. ולכן אני הצעיר בראותי. כי לדברי האוסר נטתה דעתי. למנוע עצמי מהתשובה חשבתי. שחששתי פן אהיה מנגד ח"ו לאדון ואחלש לדעתיה עלואי אך אמנה לאשר הכרתי. מבין ריסי דברי האדון נר"ו כי דעתו רחבה. וענותו מרובה. וחכמתו שלמה. אמרתי ארוצה ויהי מה. גם כי דעתי קצרה ואין אני יודע עד מה. תורה היא וללמוד אני צריך ושלמה רבא מאלהא רבא למ"ר יהיבנא והורמנא דידיה שקילנא. לחוות דעי גם אני והאדון בשכלו הישר וחן ערכו. ישקול הדברים והאמת יורה דרכו:

דברי אגור כלם סובבים. הולכים ושבים. על ב' קטבי'. הא' כי ראובן הנודר הוא אנוס מצד עניו וע"כ רחמנא פטריה. ולאכול בשר ולשתות יין שרא ליה מאריה. נדרו ואיסורא הלך לו ואיננו. כי לקח אותו אלי"ם מצד עוניו וחסרונו. והקוטב הב' משיב ומאמין ומקשיב. כנגד דברי האוסר באומרו אונסא דשכיח דשאני. וראובן זה איהו דאפסיד אנפשיה בדלא אתני. ומצד זה פסק הדין לחומרא. והאדון העלה מכח עיונו דאדרבא איפכא מסתברא. דעניות שכיחא טובא ואנן סהדי דלא עלתה על לבו והו"ל כנדרי טעות ומצד זה עדיף ליה למר כחא דהתירא. ולכן יהיה דברינו כנגד ב' הקטבים. להציב בהם נציבים:

כנגד הקוטב הא' אומר אמת ויציב שהעניות הוא אונס גדול והוא למעלה מכל האונסי' שהזכירו רז"ל במשנה וגמ' כי הוא דבר שמעידי' עליו השכל והסברא. א לפי שמצאנו ראינו שהאונסים הם תרי גווני. אונסא דנפשיה ואונסא דאחריני. אונסא דנפשיה כגון שהטעה לבו שהדבר כן ונשבע עליו ונמצא שאינו כן הויא ליה שבועת אונסין כההיא דאמרי' בשבועות (כ"ו ע"א) ונדרי' (כ"ה ע"ב) מר אמר שבועה הכי אמר רב ומר אמר שבועה הכי אמר רב ואמרי' דחד מנייהו דלא אמר רב כוותיה פטור אשבועתיה דלבו אנסיה. וכן ההיא (שם) דקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה. וכן ההיא דאמרי' בפ' הגוזל עצים (ק"ה ע"א) דאמר רבא כגון שהיתה דסקיא של אביו מופקדת ביד אחרי' ונשבע הבן וכו'. ופרש"י ז"ל דכי אישתבע האי בקושטא אישתבע וכו' עד דלביה אנסיה. ואונסא דאחריני אם לפחד הפסד ממון כההיא דאמרי' בפרק איזהו נשך (ע"ב ע"א) מעשה בההוא פרדיסא ואמר ארכיסיה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי ומשום הכי זבנא נהליה ואמרינן דהוי אונסא ובטיל זביניה. וכגון מתני' (נדרים כ"ז ע"ב) דנודרין למוכסין ולהורגין וכו' וקי"ל כב"ה דנודרין אפילו בשבועה וכגון ההיא דפ"ק דגיט' (י"ד ע"ב) רבי אחי בר יאשיה הוה ליה אסקפא דכספא בנהרדעא וכו' אמר להו לר' דוסתאי וכו' עד אותם בני אדם הם וכו' א"ל בני אדם הללו קרובי' למלכות וכו' יש להם פרדים וסוסים וכו' א"ל אי הכי שפיר עבדת וכ"ש אם יש סכנת נפשות כגון ההיא דאמרינן (כתובות י"ח ע"ב) עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ב ואפילו אונס קרוביו חשבינן ליה אונס כגון מתני' (נדרי' כ"ז ע"א) דתנינן נדרי אונסין כיצד כגון שהדירו וכו' וחלה הוא או בנו וכו' ואי דייקינן בהני אונסי כלהו אונס העוני ח"ו הוא גדול מכלם דבכלהו אונסין אפשר לו לאדם לדחוק את עצמו לקיי' נדרו. אבל מי שאזלת ידו ובא עד כיס"ו ואין עוזר לו ההוא אמר ולא עשה בעל כרחו שלא בטובתו כי רחקה ממנו ישועתו ומה לו לעשות. כמו מ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה סי' ק"ג היגנוב או יגזול וכו' וע"כ רז"ל לא הוצרכו לזכרו במתני' דנדרי' אונסין כיצד דאונס העניות הוא מצד ההעדר ולא יעצרנו נדר. וא"כ בודאי הו' שהנשבע לחבירו לפרוע לו חובו לזמן פלו' ובבוא הזמן הנועד העני ולא מצא לאל ידו לקיים שבועתו פטור הוא על השבועה גם כי העבי' מועדי' וזמני' דעליו אמר קרא מסיר שפה לנאמנים כמו שהבי' בפירושיה דקרא א"ז ז"ל. וא"כ לפי הנראה לכאורה בנ"ד שהעני ראובן וגם האל ת"זאם הוסר מיד האל מעא"לם ובסבת זה מטה ידו הו"ל אנוס ופטור הוא מנדרו דיותר אנוס הוא מנדרי אונסין דתנינן במתניתן ולא מיבעיא לרבא (שם) דפריך עליה דרב הונא אלא אפילו לרב הונא גופיה דחייביה לההוא דאתפיס זכוותיה בבי דינא וכו' ואתניס ולא אתי וכו' בנ"ד י"ל דמודה רב הונא דהוא פטור וכמו מה שכתב הרא"ש ז"ל שם לתרץ על רב הונא דלא חש לשנויה פירכיה דרבא דשאני נדרי' ממונא. ובודאי דהרא"ש ז"ל בכלהו נדרים קא מיירי אפילו דאית בהו דררא דממונא מדקא תלי טעמא דבנדרי' בעינן שיהיו פיו ולבו שוים א"כ בכלהו נדרים קאמר אפילו דאית בהו דררא דממונא דבכלהו בעינן להיות פיו ולבו שוין וגם מאותם הכרחיות שהכרח כ"ת בלשונו של הרא"ש ז"ל איכא למימר דבכלהו נדרים קאמר: אמנם לפי דעתי החלושה אני אומר אי מעיינת בה שפיר י"ל דיש מקום לחלק ולומר שלא הותר ראובן זה מנדרו ועדיין הוא עומד באיסורו ולא דמי נ"ד לההיא דהריב"ש ז"ל לפי שהאיש הנשבע לחבירו לפרוע לזמן פלו' ולא מצאת ידו די גאולתו לקיים שבועתו ומה לו לעשות הנמנע וההעדר עצרהו ואינו בקום עשה לקיים שבועתו דאנוס הוא ואין עליו חיוב לא בדיני אדם ולא בדיני שמים. וכמו מה שסיים הריב"ש ז"ל בתשובה הנזכר וז"ל ובנדון זה אע"פ שנשבע אין עונשין אותו עד שיהיה ידוע שיש לו ואינו משלם וכו' אבל בנ"ד דראובן זה הדיר את עצמו בבשר ויין אם לא יפרע לזמן פלוני ונדר על דעת חבירו מחמת טובה שעשה עמו והלוה לו את ממונו וחייב את עצמו בדבר זה בלא שום תנאי ושיור דהיה לו להתנות על כל מילי דשכיחי והעניות היא מילתא דשכיחא וגם הסרת האלמאא"לם מהאלת"זאם היא שכיחא ושכיחא דדרך מלכות העכו"ם אשר אנו בקרבם הוא להיות השררות מתחלפו' באיזו סיבה שתהיה. וגם דרכם הוא להיות כל המוסיף גורע במעלת חבירו ומעבירו משררתו ועל כן היה לו לראובן זה הנודר להתנות ולומר אלא א"כ ח"ו יהיה וכו'. ומדלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה והוה ליה כאלו קבל נדרו עליו גם אם יעני דבאונסא דלא שכיחא הוא דאמרינן דליהוי פטור דלא הוה לאסוקיה אדעתיה לאתנויי ביה כגון ההיא דאמרינן התם בפרק מי שאחזו (ע"ג ע"א) רב הונא ורב פפא קבילו עלייהו ואסתכר נהרא וכו' ואמרינן דהאי אונסא דלא שכיח הוא וכן נמי ההיא דאמרינן (שם) ההוא דזבין ארעא מחבריה ואפיקו ביה נהרא וכו' וכן מתני' (שם) דנפל הבית עליו ואכלו אריה וכו' וכמו שפירשו קצת המפרשים ז"ל ההיא דפ"ד נדרים שעכבו נהר דהיינו בהפשרת שלגים ומימי גשמים. וא"כ בנ"ד שהדיר ראובן עצמו בבשר ויין אם לא יפרע לחבירו לזמן פלוני ולא התנה על העניות דהיא מלתא דשכיחא לא חשבינן לה נדרי אונסין דאמרינן שאני עניותא דשכיחא וה"ל לאתנויי כדאמרינן בההיא דגטין (נדרי' כ"ז ע"ב) שאני מברא דאונסא דמגליא היא וכמו שיבוא פירושה בקוטב השני בע"ה:

ג ומצאנו ראינו תשובה למהר"י ן' לב זלה"ה על איש אחד נשבע לאשתו בשעת כניסתה לחופה שלא יוציאנה למדינה אחרת ואח"כ ראה שאינו יכול להתפרנס באותה מדינה שמזונותיה ביוקר וכו' ואשתו עכבה עליו מצד שבועתו שלא לצאת וכו' והשיב הוא ז"ל דהא מילתא דשכיחא שאין אדם יכול להתפרנס במקום אחד וקשים מזונותיה וביש ליה בהאי מתא ליזיל למתא אחריתי ושם ינוח לו וכיון דכן הוא הו"ל מילתא דשכיחא והו"ל לאתנויי עכ"ל ז"ל ולפי הנראה דמילתא דא ליכא מאן דמסקא אדעתיה לומר שלא ימצא פרנסה במקום זה ועכ"ז אמר הרב ז"ל דהיא מילתא דשכיחא וכ"ש הסרת האלתזא"ם והעניות דהי' שכיחא ושכיחא דאמרינן בהו הוה ליה לאתנויי:

וגם אם ראובן זה עתה הוא אומר דלא היה בדעתו בשעת נדרו אלא אם ישאר על מה שהוא אבל אם יעני לא קבל עליו נדרו לאו כל כמיניה למימר הכי דעל דעת חבירו נדר וחבירו דעתו הוא להיות מדירו עכ"פ דלא אמרינן נאמן אדם לומר לזה כוונתי ולזה לא כיונתי אלא במילי דידיה ר"ל שנודרים לעצמ' בדברי' שבינו לבין קונו כההיא דשנינו פ"ב דנדרים (כ' ע"א) נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן מלכי' וכו' דהנהו מילי דמתניתן כלהו הם בנדרי' שבינו לבין קונו אבל במה שהוא חייב לחבירו ונשבע או נדר לו לפרעו לאו כל כמיניה למימר לזה כוונתי כמו שהזכירו זה המפרשי' ז"ל והיא מילתא דברירא. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ח' סי' ד' וז"ל אע"פ שלא תבע ראובן לשמעון בתוך הזמן השבועה במקומה עומדת כי הזמן נעשה לזרז וכו' עד אבל הכא מחוייב הוא לפרוע ממון זה ועל דעת חברו נשבע לפרעו ועיקר דעתו על פריעת הממון וכו' הרי לך בבירור דלא אזלינן אלא בתר דעת המשביע והמדיר ואינהו לא איבעי להו לאתנויי דמאי איכפת להו בכך אדרבא דעתייהו הוא להחמיר על הנודר ואיהו דהוה ליה לאתנויי. וכ"כ הר"ן ז"ל לשנוי על ההיא דרב הונא דלא חש לשנויי פירכיה דרבא כתב הוא ז"ל וז"ל משום דהתם לא הוה ליה למדיר לאתנויי דמאי איכפת ליה אבל הכא גבי מתפיס זכוותי' כיון דהו"ל לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל ז"ל הנה הדברים ברורים דהנשבע והנודר לחברו על מה שהוא חייב לו דאינו נאמן לומר לזה כוונתי ולזה לא כוונתי לפי שעל דעת חברו נשבע ונדר:

ד איברא אם לא היה חייב לחברו כלום מן הדין אלא שהוא חייב את עצמו לחבירו באיזה דבר והוא אינו מחוייב לו כלום אז הוא נאמן לומר לזה כוונתי ואפי' במילתא דאית בה דררא דממונא. וכן כתב א"ז הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשובה אחת על מעשה שהיה שראובן קבל עליו שבועה וחרם שלא יוציא אשתו למדינה אחרת כי אם ברצונה ואם רוצה הוא ללכת והיא מיאנה שיהא מחוייב לפוטרה בגט כריתות אחר שיפרע לה כתובה משלם ולא יעלה עליה בחשבון שום דבר מבגדיה ותכשיטיה ואח"כ רצה הבעל לגרש אשתו הנזכר' ולא ילך למקום אחר אלא עדיין רצונו לעמוד במקומו. והשיב הוא ז"ל וז"ל ולענין הטענה הב' נראית ג"כ נכונה ולשון השטר מוכיח כן שלא קבל אלא כשרוצה להעתיקה והיא אינה רוצה שלא יתחייב מן חיוב קבלתו לגרש ולפרע ולא יכניס בחשבון וכו'. והנה הפרעון לא תלה אותו אלא בחיוב הגירושין. אבל כל שאין שם חיוב הגירושין אין שם חיוב פרעון. וכל שיגרש מרצונו בלא חיוב לא יתחייב לתת כי אם לפי הדין לבד לא כפי השבועה לפי שאינו מושבע ועומד על דבר זה. וזה מתברר כפי לשון השטר ואפילו היה אפשר לספק בלשון השטר וטען הוא שכך היתה כוונתו נאמן הוא שהרי כשאתה מחייבו אינך מחייבו מן הדין אלא מחמת השבועה והחרם ואדם נאמן על עצמו כמאה איש עכ"ל ז"ל. יצא לנו מדבריו ז"ל דבדבר שאינו מחוייב לחבירו מצד הדין רק מצד קבלת השבועה והחרם יכול הוא לומר לא היתה כוונתי וכו' אבל צריך שיהיה בדבריו אפשרות למשמעות הכוונה ההיא שהוא אומר שכוון אליה שכן כתב ז"ל ואפילו היה אפשר לספק בלשון השטר וטען הוא שכך היתה כוונתו נאמן וכו' משמע דאינו נאמן אלא אם היה אפשר לספק בלשון השטר לשתי משמעיות דאז נאמן הוא לומר למשמעות זה היתה כוונתו. אבל אם הוא אומר שכוון לדבר שאין לו שום אפשרות בנדרו ובשבועתו אינו נאמן דלאו כל כמיניה לומר הכי. וכן פירשו המפרשים ז"ל ההיא דתנינן נדר בחרם ואמר בחרמו של ים וכו' דצריך שיהיה אותה המקו' קורים לחרמו של ים חרם אבל אי לא קרו לחרמו של ים חרם באותו מקום לאו כל כמיניה לומר לזה היתה כוונתו שאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון אנשי אותו מקום וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' נדרים פ"ב:

והשתא דאתינא להאי נהירנא וצהירנא וגמירנא לההיא דמהר"י ן' לב זלה"ה שהביא כ"ת ממנה ראי' לנ"ד וכתבת עוד דנ"ד מכ"ש מההי' דמהר"י בן לב ז"ל. ולפי חלישת הענין אמינא דק"ו פריכא הוא דאיכא לפלוגי בין נ"ד לההיא דמהר"י בן לב ז"ל. לפי שאותו הנדון שנתעסק בו מהר"י ן' לב ז"ל הוא במה שחייבו אותם השותפים עצמם זה לזה ולא במה שהיה להם שום חיוב זה על זה מן הדין וכשאתה מחייב אחד מהם לחבירו אינך מחייבו אלא מצד קבלת הנדר והקונם דהא דמיא לההיא דא"ז ז"ל דכתיבנא לעיל וע"כ כתב הוא ז"ל דנאמן האחד מהם לומר לזה היתה כונתי ואדעתא דהכי נדירנא כי משמעות השטר שביניהם יש לו פנים לכאן ולכאן כמו שפירש הוא ז"ל הג' משמעות שיש בלשון אותו שטר שביניהם וע"כ יכול לומר האחד לחבירו אדעתא דהכי נדרנא ר"ל כפי משמעות אותן הדרך מאותם דרכים המובני' בלשון השטר ונתן לנו רבי' ז"ל טעם לשבח בזה שאין להחמיר בממון הקל יותר מבנדר כלומר מאחר דממון זה שאתה מחייבו בו אינו מן הדין אלא מצד נדרי' ובנדרי' קי"ל דנאמן אדם וכו'. גם בממונא דאתי מחמת נדרא אין להחמיר בו יותר מהנדר אבל בממונא דאתי מחמת דינא והוסיף עליו נדרים ואסרי' בהא אמרי' על דעת מדירו נדר ולאו כל כמיניה למימר אדעתא דהכי נדרנא. זהו המובן האמתי שיראה בפשטיות דברי רבינו בן לב זלה"ה:

ואני הנני הואלתי ובקשתי ומצאתי ת"ל החלוק בזה בדברי רבינו בן לב זלה"ה שכתב בתשובותיו ח"ב סי' כ"ב וז"ל דשאני כתובה דעליה דידיה רמיא מתקנת רז"ל והו"ל כחוב גמור ואע"ג שיכפוהו לגרש אינו נפטר ממנה כדאמרן. אבל מה שהוא התנה מרצונו וחפצו וקבל על עצמו שלא לישא אשה אחרת שלא ברשות ב"ד יראה דמצי למימר דאדעתא דהכי לא נשבעתי וליכא למימר נסתחפה שדהו שהרי לא היה מחוייב לקבל עליו זה החיוב וכשקבלו לא קבלו אדעתא דאונסא כי האי עכ"ל ז"ל. הרי לנו בבירור שחילק הוא ז"ל בין דבר שהוא מחוייב בו מן הדין דהיינו כתובה דלאו כל כמיניה לומר לזה כוונתי. אבל בדבר שאינו מחוייב בו מן הדין אלא מצד קבלתו יכול לומר אדעתא דהכי לא נדרנא:

ועוד תשובה אחרת מצאתי לרבינו ן' לב עצמו ח"א מתשובותיו כלל ה' וז"ל ובר מן דין ובר מן דין לא דאמי ההיא דקרבן לענין שבועה דההיא דקרבן הויא דברים שבינו לבין קונו ולא שייך מידי לשום אדם אבל בשבועה דהוי דבר דשייך לאחריני מעול' לא עלה על דעת לומר שהוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים שהרי הלכה רווחת היא שאנו פוסלין אותו לשבועה ולעדות בשני עדים עכ"ל ז"ל. והנה המעיין יראה בנקל דההיא דקאמר בה ז"ל לא יהיה ממון הקל וכו'. ונאמן לומר לזה כוונתי פירושה הוא כדפירשנוה דהיינו בדבר שחייב בו עצמו לחברו מצד נדרו ושבועתו דהויא נמי כדברי' שבינו לבין קונו ונוקי האי תשוב' דידיה דכתבנו בבתריית' במילי דחייב לחברו מצד הדין. אבל אם נפרש ההיא כדפירשה מר דהיא משתעיא בכל מילי ר"ל גם בדבר שהו' חיי' לחברו מצד הדין תקשי האי דאייתינ' בבתריית' אקמיית':

עלה בידינו לפי דרכנו כי ראובן זה עדיין הוא עומד באיסורו ואינו מותר בבשר ויין גם כי העני דאיהו אפסיד אנפשיה בדלא אתני. ה ובר מן דין אתינא עלי' בדינא אחריתי כפי עניות דעתי דהא דאמרינן הנשבע לחברו לפרוע לו לזמן פלוני והעני שהוא פטור. י"ל בזה שהוא פטור מצד אונסו אבל שבועתו עדיין קיימת ועומדת ואם ירויח מכאן ולהבא חייב הוא לקיים שבועתו. כמו מ"ש הרא"ש ז"ל בההיא דכתבנו לעיל משמו שסיים בה הכי מ"מ עדיין הוא מוזהר ועומד בשבועתו כשיתבעוהו ולא דמי לנשבע שאכל ככר זו היום ולא אכלה וכו' ויותר מזה כתב מהר"י קולון ז"ל סי' נ"ב ע"ד וז"ל אעג"ב דהנשבע על דבר שאין בידו לעשות זו היא שבועת שוא מ"מ אם יזדמן לו האפשרות בעשיי' הדבר מחוייב הוא לעשותו וכו'. והשתא אמינא ק"ו ומה אם במי שנשבע על דבר שאינו בידו דלא חלה השבועה אמר מהרי"ק ז"ל שכשיבוא לידו האפשירות הוא חייב לקיים שבועתו. וכ"ש במי שחלה עליו השבועה שהוא בקום עשה דודאי גם אם העני לא פקעה ליה שבועתיה וכאשר תמצא ידו עדיין הוא מחוייב לקיים שבועתו. וא"כ בנ"ד עדיין נדרו ואיסורא עומדין כדיומדין נגדו כאשר תמצא ידו ולא פקע ליה איסוריה אפי' בשעת עניו וחסרונו דשאני שבועה דאין צריך לומר לו קום עשה אבל בנדרים ישנו בקו' עשה לקיים איסורא שלא לאכול בשר ויין עד אשר יפרע חובו כאשר קבל על עצמו בפיו ולבבו:

ואל תשיבני דבר לאמר הנה מצאנו להרשב"א ז"ל שהוא חולק על ההיא דהרא"ש ז"ל ומדמה לה לנשבע שיאכל ככר זו היום וכו' ואם עבר הזמן ולא פרע לדעתו ז"ל אית ליה להאי גברא רווחא דשבועה דידיה אזלא לה ופרחא. י"ל בזה דנדרי' ושבועות הם דאורייתא ואזלינן לחומרא כדברי הרא"ש ז"ל וכ"ש מההיא דמהר"י קולון ז"ל כדאמרן. ועוד י"ל כי גם הרשב"א ז"ל מודה בנ"ד דלכ"ע הנשבע לחברו או הנודר לפרוע לו לזמן פלו' והעני אם עדיין נשאר לו איזה דבר לתתו צריך ליתנו לבעל חובו ואפי' הסדר שסדרו רז"ל לב"ח דילפי לה מערכין (ב"מ קי"ג ע"ב) לא עבדינן ליה כפי מ"ש בעל חזה התנופה ז"ל והביאה מהרי"ק ז"ל בטח"מ (סס"י צ"ז) שמי שיש עליו שבועה לפרוע חובו אין סודרין לו חובו אלא שצריך למכור אפילו המכנסי' מעל בשרו וכ"ש דראובן זה דנ"ד לפי הנראה עדיין יש לו דרך להסדיר על חובו דעניות העשירים עושר הוא לגבי העניים ואם אין לו כלום עתה אולי בכל יום ויום הוא מרויח איזה דבר במה לפרוע וכל זמן שיש לו בביתו איזה אחרית ותקוה בכל יום ויום הוא בקום עשה לפרוע ולתת. ומצאנו לא"ז הרשב"ץ ז"ל שהכריח בדבר זה להחמיר ביותר שכן כתב בספר תשובותיו גם בספר תקון סופרים שלו על מי שקבל עליו בחרם לפרוע לזמן פלו' ובבוא הזמן לא מצא לאל ידו אפי' שהוא אנוס כתב ז"ל שצריך אדם זה לחוש לחרם ובעי התרה ונתעסק בו ז"ל אם ראוי לאחרים לפרוש ממנו על פי קבלתו אם לאו כמו שהבי' לשם. ומעתה אמינא ק"ו אם בקבלת החרם שהוא מדרבנן כדמוקי לה הריא"ף ז"ל אמר מרן זלה"ה שיש לו לחוש לחרם הואיל ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה. כ"ש בנ"ד דקונמי ואסורי דאורייתא אינון שיש להחמיר בזה יותר מקבלת החרם. וליכא למיפרך על א"ז ז"ל מההיא דהריב"ש ז"ל וזולתו דאמרי אם נשבע ואנסו העניות דהוא פטור כדאמרן לעיל די"ל דשאני שבועה דכשהעני אמרינן מה לו לעשות וכו' דמעיקרא כשנשבע היה בדעתו לקיים שבועתו ולא נשבע לשקר בעת שבועתו ועתה רצה לקיימה ולא מצאה ידו אבל הכא בנ"ד דא"ז ז"ל דקבל עליו בחרם אם לא יפרע לזמן פלו' ולא אתני יש לו לקבל חרמו ולהתירו דאיהו אפסיד אנפשיה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה ולאתנויי. ויש לי להביא ראיה לדברי א"ז ז"ל מההי' דאמרינן במסכת מכות (י"א ע"ב ע"ש) דמי שנדר עצמו אם לא יעשה דבר שאינו בידו שהוא צריך הפרה וילפינן לה מנדוי של יהודה שהיו עצמותיו מגולגלין בארון מפני שאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי וכו' וחל עליו הנדוי מפני שלא בידו להביאו שהרי ביד יוסף היה מסור או משום אריה וגנבי כמו שפירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל ולענין שבועה קי"ל הנשבע על דבר שאינו בידו דהויא לה שבועת שוא ואינו לוקה. וא"כ נמצא מעתה שהנשבע לחברו לפרעו לזמן פלו' גם כי לא התנה והוה ליה כמי שנשבע על דבר שאינו בידו פטור הוא אשבועתיה. אבל מי שקבל על עצמו נדוי על דבר שאינו בידו צריך הפרה כדאמרן על כן כתב א"ז ז"ל בנדון דידיה דאותו האיש צריך לקבל עליו חרמו. והגם כי מצאנו להרשב"א ז"ל שהוא אומר בה שהמקבל עליו בנדוי לפרוע לזמן פלו' ואח"כ העני ולא מצא במה לפרוע שאינו חושש לנדויו דפטור הוא מצד אונסו. מ"מ במילי דאורייתא יש להחמיר ולנטות לדעת המחמיר:

וגם יש לומר דבנ"ד גם להרשב"א ז"ל נמי ראובן זה יש לו לחוש לאיסורו שכ"כ הוא ז"ל בתשובתו הרמתה וז"ל מ"מ אם עבר יומו חל עליו נדויו ואם אין לו שום דבר לפרוע ואפילו כסות אנוס הוא ופטור וסיים בה הכי ואם היה לו שום דבר לשום לב"ח שאז חל עליו הנדוי באותו יום יש להתיר נדויו בג' וכו'. וראובן זה לפי הנראה לא בא לידי מדה זו שלא נשאר לו בביתו כלום לא כסות ולא כלים כמו שהתנה הרשב"א ז"ל ואם יש לו בביתו איזה דבר איך שיהיה איך יהיה מותר לו לעבור את נדרו ולהתיר איסורו ובכל יום ויום הוא מחוייב לפרוע ולתת ולקיים הסדר שסדרו רז"ל לבעל החוב. וליראת האריכות די בזה לפי קוטב זה:

ו ולקוטב השני אשר בנה עליו האדון יסוד ההיתר בחלוקה אשר חדש מתוך משא ומתן של הלכה. ומהדיוק בדברי רש"י ז"ל לעשות חלוק בין מילתא דשכיחא טובא ובין מילתא דשכיחא ולא שכיחא. והביא האדון ראיה מהא דאמרינן (נדרים ס"ה ע"ב) דאין פותחין בנולד אבל פותחין בעניות וכו'. והביא דברי מהר"י קארו ז"ל והראה בזה האדון כחו בדיוקים. מדבש ונופת צופים מתוקים. אמינא בהא חיליה דמר יכשר. וכחו יישר. ואפריין נמטייה למר דעביד בהא מילתא דיוקא בתר דיוקא. וידענא דמר טוביינא דחכימי. כר' נתן דנחית לדינא לעומקא. ואנן דעתין קלישא ולא יכילנא למידק כהדין הדיוקא. ומודינ' דנהמא דמר סמידא ודילן נהמא דהנדקא. וידענ' דבעידנ' דחזי מר מילי דילן דיימא חזו להאי זעירא מרבנן אנא משדרנא ליה חורפא והוא משדר לן מתקא. ועכ"ז בהאי הלכתא דקאמר מר למיעבד פלוגתא בין שכיח טובא ובין שכיח ולא שכיח מהדרנא עלה ומהפכנא בזכותי' כדמהפכי אינשי בעסקא. ולא אשכחנא לה סמיכתא לא במתניתי' ולא בגמר' ולא בספרי' דכלהו פוסקי פסקא זצ"ל. אבל כאשר שמענו מפי רבותי' כן ראינו בכל דברי המפרשים ז"ל דאין לנו בכל מילי רק ב' חלוקים אונסא דלא שכיח' דאמרינן עליה דאנוס הוא ואונסא דשכיח' דאמרינן עליה לאו אונס' הוא דהו"ל לאתנויי ולא אתני כדאיתא בכלהו דוכתי בתלמודא ובדברי המפרשי' ז"ל.

איברא שהחלוק הזה ר"ל אונסא דשכיח' טובא ושכיח ולא שכיח מצאנוהו שנשאוהו רז"ל בעלי התוספות הביאוהו בריש גמ' כתובות לענין גטין בלבד דאמרי' התם (ב' ע"ב) תרי לישני לרבא בלישנא קמא אמרי' אמר רבא ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין ואוקמינן דסבר' דנפשיה קאמר וטעמא הוא משום צניעות ופרוצות. ובלישנא בתרא אמרינן (שם ג' ע"א) איכא דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין אלמא קסבר רבא יש אונס בגיטין ואשכחנא סתמא דתלמודא בפ' השולח (ל"ד ע"א) דקאי כלישנ' קמא דרבא דאמרי' התם ההוא דאמר אי לא נסיבנא עד תלתין יומין להוי גיטא כי מטו תלתין יומין אמר מיטרח טרחנא ואסקי' אי משום אונס אין אונס בגיטין. ובפ' מי שאחזו (ע"ג ע"א) מסקינן איפכא דאמרי' התם הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית וכו' אינו גט וטעמא משום דאנוס הוא דקאמרי' בתר הכי ההוא גברא דזבין ארעא מחבריה קבל עליה כל אונסא דמתילד וכו' אגלגל מילתא ואתי לקמיה דרבא ואמר אונסא דלא שכיחא הוא ומייתי ראי' מאכלו ארי ונפל עליו הבית וכו' הנה רבא עצמו אוקי טעמא משום דאונס' דלא שכיח הוא והוי אנוס ואפי' בגיטין והכא קאמר רבא בלישנ' קמא דאין אונס בגיטין אפי' באונסא דלא שכיח כדמוכח' סוגי' דשמעתא ותירצו בזה ז"ל וז"ל ואומר ר"י דשלשה עניני אונס הם דאונס דלא שכיח כלל כההיא דמי שאחזו דאמרי' בין דאמר הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה בין אם אמר אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית וכו' דלא הוי גט אפי' לל"ק דרבא דאמר אין אונס הכא יש אונס דלא שייך התם לתקן משום צנועות ופרוצות דלעולם לא סברי צנועות דנפיל עליו הבית כיון דלא שכיח כלל פרוצות נמי ליכא למיחש כיון דלא שכיח כלל שיעשה כן ואונס דשכיח כגון ההוא דפסקיה מעברא אפי' ללישנא בתרא אין אונס דאי בעי ליה לאתויי וכו' אבל אונס דשכיח ולא שכיח בהא פליגי תרי לישני דרבא והלכתא כלישנ' קמא כדפי' עכ"ל ז"ל. הנה מבורר מדבריהם ז"ל שאין לחלוק בין אונס' דשכיח טובא ובין אונס' דלא שכיח אלא בענין הגטין בלבד:

וראיתי דברי האדון הנעימי' רבים ושלימים להוציא מכח הדיוק והפלפול מדברי רש"י ז"ל דההיא דפסקיה מברא דאמרינן בה שאני מברא דהאי אונסא דשכיח ולא שכיח הוא אבל אונסא דשכיח טובא הו"ל כאונסא דלא שכיח:

ואני הצעיר לפי דעתי החלושה אומר כי מדברי רש"י ז"ל אדרבא איפכא מסתברא למישמע מיניה דההוא דפסקיה מברא היינו מטעמ' דשכיח טובא ובודאי כן הוא האמת וטבע הענין מחייב כן מאחר שרגילות המעברא הוא להיותה פעם עומדת מצד זה ופעם עומדת מצד האחר א"כ אונס זה שכיח טובא הוא יותר מכל מילי דשכיחי גם יותר מהעניות דאמרינן בה דהיא שכיחא טובא דיותר רחוק הוא להיות העשיר עני מהמעברא להיותה עומדת בצד האחר שכן רגילותה תמיד פעם מצד זה ופעם מצד זה. ולשון התוס' ז"ל שהבאנו לעיל מוכיח כן שכן כתבו ז"ל ואונסא דשכיח כגון ההיא דפסקיה מברא וכו'. אבל באונסא דשכיח ולא שכיח וכו'. א"כ חלוקה ראשונה דמבר' היא שכיחא טובא מדקאמרי בתרייתא אבל באונס דשכיחא ולא שכיח. מכלל דקמייתא היא שכיחא טובא. וגם מלשון התלמוד יש להוכיח כן דאמרי' התם בפ"ד נדרים (כ"ז ע"ב) מ"ש מההוא דאמר להו אי לא אתינא וכו'. עד אונס' דמגליא שאני ומעברא מגליא אונסיה. הלא תראה איך התלמוד שינה בלשונו לומר שאני אונסא דמגלי'. ולא קאמר שאני אונס' דשכיחא כמו שאומר במקומו' אחרים דלשון שכיח אפשר לפרש בו שכיח ולא שכיח. אבל לשון אונס' דמגלי' משמעותו הוא גלוי וניכר לעין כל. וע"כ התוספות ז"ל עשו חלוק בזה לענין גטין ואמרו דההיא דמברא אפי' ללישנא בתרא דרבא לא הוי אונס' דהוה ליה לאתנויי:

וזהו מה שהאריך רש"י ז"ל בלשונו שכתב וז"ל ומעברא אונסא דמגלייא היא דזמנין דלא משתכחא בהאי גיסא ומבעיא ליה לאסוקה אדעתי' ודלמא אסיק אדעתיה ואפ"ה לא התנה מש"ה אי מתנה בהאי זמן אמרינן גמר ומקני דליהוי גיטא אפי' עכבו שם אונס אבל בעלמא אי אתניס פטור עכ"ל ז"ל. והרואה יראה כי רבינו הקדוש האריך ביותר ולפי הנלע"ד בפי' דבריו ז"ל דה"ק ומברא אונסא דמגליא היא וכו'. דזמנין לא משתכחא וכו'. ר"ל לפי שזמנין לא משתכחא בהאי גיסא וזהו דרך המעברא להכי קאמר תלמוד' דהוא אונסא דמגליא ר"ל ידועה ומפורסמת. והוסיף ז"ל לתת טעם לדבר ולומר דבהאי אונסא דמגליא אמרינן לגבי האי גברא חדא מתרתי ותרוייהו לחיובא חדא דמאחר דהיא מילת' דמגליא איבעי ליה לאסוקיה דעתיה ולאתנויי והאי דלא אסיק אדעתיה איהו דאפסיד אנפשיה דודאי פושע הוא בעצמו דלא אסיק אדעתיה מילתא דמגליא כי האי. ועוד אחרת אמרינן דלמא אסיק אדעתיה ואפ"ה לא התנה א"כ גמר והקנה אפי' שיעכבנו אונס אבל בעלמא לא. זהו מה שיובן מלשון רש"י ז"ל ואתיא פירושיה כדברי רבותי' בעל התוס' ז"ל דהאי אונסא דמברא הוא שכיחא טובא:

וגם ראינו להרש"בא ז"ל בחדושי גטין פי' מי שאחזו הביא החלוק הזה עצמו שעשו התוס' ז"ל קחנו משם ובואה וכן א"ז הר"ש בן הרש"בץ עשה חילוק זה וסיים בה הכי בסוף דבריו וז"ל האונסין הם ג' אונסא דשכיח ולא שכיח ואונסא דשכיח ואונסא דלא שכיח. אונסא דשכיח בכל מילי לא הוי אונס' דהו"ל לאתנויי. ואונסא דשכיח ולא שכיח בכל מילי אמרינן נמי דהוי אונסא כגון מתני' דד' נדרים (כ"ז ע"א) וחלה הוא או בנו וכו'. אבל בגטין אמרי' בהאי אונסא (כתובות ב' ע"ב) אין טענת אונס בגטין משום צנועות ופרוצו' וכו'. ואונסא דלא שכיח כלל בכל מילי אמרינן דהוי אונסא עכ"ל ז"ל. וכן כמה פוסקי' ז"ל הביאו חילוק זה ואין להאריך להביא דבריה' ז"ל דלאו גברותא היא לממני גברי ובודאי דכל הני רבוואתא דקאמרי אונסא דשכיח היינו דשכיח טובא מדקא אמרי בתנייתא ואונסא דשכיח ולא שכיח כדאמרן לעיל:

וכדי להסיר כל פקפוק מהלב בדבר זה אביא מ"ש הר"ן ז"ל בלשונו הצח שכן כתב בפי' הסוגיא ההיא דמס' נדרים וז"ל אונסא דמגלי' שאני כלומר כיון דשכיח טובא הו"ל לאתנויי וכו' עכ"ל ז"ל. וכן במס' גיטין בפ' כל הגט כתב ז"ל על האי דמסיק הרי"ף ז"ל ושמעינן מינה דהלכת' אין אונס בגטין כתב הוא ז"ל וג' מיני אונס הם. אונסא דשכיח טובא ואונס' דשכיח ולא שכיח. ולא שכיח כלל. אונסא דשכיח אפי' בממון לא הוי אונס' מדהו"ל לאתנויי ולא אתני כדמוכח בריש כתובות. ואונס דלא שכיח כלל אפי' בגטין טוענין ביה טענת אונס וכו'. אבל באונס דשכיח ולא שכיח הוא דאיכא פלוגתא בין ממון לגטין וכו' עכ"ל ז"ל. הנה הטובה אשר בקשנו עליה מצאנוה צפונה אתו שלמה תהיה משכורתו מה טוב הוא ומה טוב ממנו דבש וחלב תחת לשונו ז"ל. מכל הני מילי דאמרינן בשם הני רבוואתא זצ"ל דלא עבדינן האי פלוגת' דאמר מר ואדרבא כל עוד דמילתא שכיח' טובא אמרינן דהו"ל לאתנויי ולאסוקי אדעתיה:

ועלה בידינו מקוטב זה השני בנ"ד דראובן זה היה לו להתנו' על העניו' דהיא מילתא דשכיחא וכ"ש דהיא שכיחא טובא וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ומה גם עתה אם ראובן זה עדיין יש לו דרך להסדיר עליו חובו וכ"ש אם יש לו איזה דבר בטמוני חובו דבכל יום ויום הוא בקום עשה לפרוע לב"ח כפי אשר הוכחנו בקוטב הראשון ולע"ד נראה כי הוא אסור בבשר ויין כפי אשר נדר עליו בפיו ולבבו והעניות לא הו"ל אונס דהו"ל לאתנויי ביה ולהעלותו על נס:

ומעתה נבוא לההיא שהביא האדון ממנה ראיה דפותחין בעניות והבאת בזה דברי מה"רי קארו ז"ל. ואני הצעיר בקלישות דעתי קשיא לי בגווה טובא דהיכי מר מייתי ראיה מינה דאין הנדון דומה לראיה דנ"ד הוא במי שנדר לחברו על מה שהוא חייב לו מן הדין דעל דעת חבירו נדר ולאו כל כמיניה לומר לזה כוונתי ולזה לא כוונתי כמו שהוכחנו לעיל. אבל מי שנדר ואסר על עצמו לאסור איסר על נפשו קי"ל (כריתות י"ב ע"א) דנאמן אדם על עצמו כמאה איש. וכן כמה חומרות איכא בין האי להאי דהאי מתירין לו נדרו בפתח וחרטה והאי אין מתירין לו אלא בפני חברו ומדעת חברו וטעמא משום דעל דעת חברו נדר ופתח דידיה לאו פתח הוא ופתחו יהיה סגור לפי שנדר על דעת חברו. אבל מי שנדר לעצמו נאמן לומר לזה היתה כוונתי דהכי תנן (נדרים י"ח ע"ב) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כמו שפירשו המפרשים ז"ל אבל צריך שיהיה משמעות פירושו כלשון נדרו כמו שכתבנו למעלה וע"כ כשבאנו לפתוח פתח להאי גברא למשרי ליה נדר' חששו רז"ל שמא אנו אומרין לו על איזה דבר שעלה בדעתו בשעת נדרו שמא לא כיוונת והוא אומר אליבא דהאי לא נדרנא ונמצאנו אנו מעבירין אותו שפתחנו לו פתח שאינו אמת. וע"כ אמרו ז"ל שאין פותחין לו בפתח בדבר שאפשר לומר בו שגם אם הי' בא על דעתו בשעת נדרו לא היה מניח מלידור דהיינו בנולד דשכיח ולא שכיח שאינו מצוי תמיד כגון חולי ומיתה וכיוצא דגם אם יאמר אמת הוא שלא נדרתי על דעת כך לאו כל כמיניה דאנו אומרין שמא עלה על דעתו דבר זה ועכ"ז נדר שהיה אומר זה האיש שמא לא יבואו אלו הדברים לעולם ולא היה מניח מלידור. אבל במילי דשכיחי טובא כגון מי שהדיר את עצמו מהנאת אחרים או הדיר אחרים מהנאתו בהא אמרי' דפותחין בעניות דשכיחא טובא דאנן סהדי דקושטא קאמר דאלו עלתה על לבו העניות בשעת נדרו לא היה מדיר את עצמו מהנאת אחרים גם אם יעני או ידיר אחרים מהנאתו גם אם יעני דלא אמרינן בהא מילתא אפשר שבאה לדעתו ועכ"ז נדר דמימר אמר שמא לא יבוא הדבר דהיא שכיחא טובא ואינה על צד האפשר אלא קרובה לודאי וא"כ אנן סהדי דאלו בא דבר זה לדעתו בשעת נדרו הי' מניח מלידור וע"כ פותחין ביה. וזהו מה שפי' הרא"ש ז"ל על מתני' דתנינן (שם ס"ד ע"א) ועוד א"ר אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים. פי' הרא"ש ז"ל וחכמי' אוסרי' דטעמא דחרטה משום שע"י חרטה נעקר הנדר מעיקרו ובדבר שאינו מצוי אינו נעשה נדר טעות מעיקרו כי בשביל זה לא היה מניח מלידור כי הי' סבור שמא לא יבוא דבר זה לעולם עכ"ל ז"ל:

המבואר מהדברים אלו דלגבי המדיר את עצמו שייך למימר ביה האי פלוגת' דשכיח טובא ולא שכיח טובא דבהא אמינ' קושט' קאמר דלא אסקיה אדעתיה דאי אסקיה אדעתיה הוה מניח מלידור והו"ל כנדרי טעות עם הכלל שיש בידינו דנאמן אדם אצל עצמו וכו' ובהא אמינא שבשביל דבר זה דלא שכיח טובא לא מניח מלידור דהיה סבור שלא יבוא לעולם ולאו כל כמיניה למימר אלו היה בא דבר זה לדעתי לא הייתי נודר עם הכלל שיש בידינו דאין אדם נאמן ע"ע אלא בדבר שיש לו הוכחה בדבריו וכל זה הוא בשביל שלא נתחרט על נדרו מעיקרו. אבל אם נתחרט על נדרו מעיקרו מתירין לו כמ"ש הרמ"בם ז"ל פ"ו מהלכות שבועות קחנו ובואה ועיין בהגהות הראב"ד ז"ל:

אבל בנ"ד שנדר לאחרים על מה שהוא חייב להם על דעתם נדר ועל דעתם נשבע והו"ל לאתנויי וכו'. מאי אית לן למימר כדאמר מר דבמילת' דשכיחא טובא אנן סהדי דלא אסקיה אדעתיה וכו'. מהאי טעמ' גופה נחייביה דהו"ל פושע בעצמו דהוה ליה בשעת נרריה למרמיה נפשיה ולאסוקיה אדעתיה כל מילי דשכיחי וכ"ש דשכיחי טובא ואי לא אסקיה אדעתי' איהו דאפסיד אנפשיה כמו שהוכחנו מלשון רש"י ז"ל לעיל וזהו הלשון המורגל בפי המפרשי' ז"ל לומר הו"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי וכו' לפי שנדר לאחרי' על דעתם דעתם הוא להיות נדר זה עליו בלא שום תנאי ושיור בעולם ואיהו דהו"ל לאתנויי וכו' כמו שביארנו לעיל:

הלא תראה מ"ש הר"ן ז"ל (שם כ"ג ע"ב) בשם התוס' ז"ל וז"ל דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונודר לעצמו. אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום שעל דעת חבירו הוא נשבע ונודר וכמו שמבטל תנאו לגמרי דמי דהא אסיקנא דלא משתבע אנפשיה אלא ע"ד משביעו כדאמרינן בסמוך (כ"ה ע"א) בשמעתתא דנדרי הבאי עכ"ל ז"ל. ובתשובות להרמ"בן ז"ל סיים בתשו' סי' רמ"ח הכי ומה ששנינו פ"ד נדרים (כ"ג ע"ב) הרוצה שלא יתקיימו נדרו וכו'. אמרינן בתוספתא שאין זה אלא דוקא שנשבע ונדר לעצמו אבל אם השביעו או הדירו חברו אין בטול זה מועיל כלום שעל דעת חברו נשבע. וכן בשבועות ממון או שמשביעין הקהל אינן בטלות עכ"ל ז"ל. והאי שבועת ממון דקאמר ז"ל סתם לומר דכללא היא על כל ממונא בין שנשבע לו על פריעת ממון או על כפירת ממון דבכלן י"ל ע"ד חבירו נדר או נשבע ובטלה דעתו אצל דעת המשביע והמדיר.

וא"כ ברור הדבר דבנ"ד אין להביא ראיה מההיא דאין פותחין בנולד ופותחין בעניות וכו' דשאני הא מהא דהא כדאיתיה והא כדאיתי' נהרא נהרא ופשטיה דתרי טעמי אית להו ולא במחתא חדא מחתינהו:

ומעתה א"צ להאריך בההיא שהביא האדון נר"ו ממכילת' דנזיר (י"א ע"א) יודע אני שהנזיר אסור ביין וכו'. והביא ראיה מדברי ר"ת ז"ל שהעניות הוא אונס וחשבינן ליה לההוא דאמר יודע אני שהנזיר וכו'. בנדרי אונסין אליב' דת"ק כדאוקמינן בגמ' דבפלוגתא דשמואל ורב אסי קמפלגי וכו' אין אנו צריכין לזה שכבר הקדמנו שהעניות ח"ו הוא למעלה מכל האונסין אבל חילוק הנושאים ניכר דההיא בנדרי עצמו קאמרינן ואנו בנ"ד בנודר לאחרים קא עסקינן והאדון נר"ו לשיטתיה קא אזל דבכללא חדא כיילינהו. ואנן אזלינן בתר שטתין דלתרי כללי ליפלגינהו. ואף כי ידעתי את עצמי ולגביה דמר אני כמי שאינו. עכ"ז האמת יורה דרכו והראיות יוכיחו בין שנינו:

וההיא שקלא וטריא שהוסיף האדון נר"ו בבתרייתא לומר שאם ראובן זה על דעת מדירו נדר א"כ הו"ל כנדרי זרוזין שמחשבת המלוה אינה רק לזרז כדאמרינן בגמ' (נדרי' כ"ד ע"א) מי סברת דאדיר' מזמנא לזמנא וכו'. וה"נ אי נימא שהנדר הוא לדעת המלוה ולא אזלינן רק בתר מחשבתו והו"ל כנדרי זרוזין דכלל גדול הוא שכל מה שמתנה המלוה אינו רק לזרז הלוה שיפרענו עכ"ל כ"ת י"א.

ואני אומר דלא נצית להאי כללא דכייל אח"י ורא"ש דלא כללא הוא חדא דהא אקומנא לדעתייהו דכלהו רבוותאי ז"ל שהנשבע לחברו והנודר על דעת מדירו ומשביעו הוא נודר ונשבע והא מילתא דברירא. והיכי עביד לה מר תברא. ולומר אי נימא שהנודר הוא לדעת המלוה וכו'. בודאי דנימא ונימא הכי שהאמת כן הוא. ועוד דקאמר מר הו"ל כנדרי זרוזין דכלל גדול וכו'. במחילה וסליחה מכבוד תורת האדון לומר דבר זה ולמעבדי' כלל' והיא מילתא בתר איפכ' אזלא. שבודאי הוא ובלי שום ספק שדעת המלוה הוא לחזק ולאמץ זרועות הלוה לפרעו בזמנו. ועל דעת זה ובכח אותם שבועו' ונדרי' נתן לו את ממונו. ומעמיד הוא את דבריו אצלו ובלבו הוא גומר. וגם בפיו צווח ואומר שלא יפול מנדריו ותנאיו על הנודר כלום ארצה. כי בזה לתת לו ממונו נתרצה:

והלא אפילו באותם נדרי זירוזין עצמם דאמרינן במתניתין אתמא עלייהו בירושלמי הכי (נדרים פ"ג ה"א) הדא דתימא דשאין מעמידין אבל מעמידין צריכין היתר חכם. ופי' הר"ן ז"ל (שם כ"א ע"א) כשאין מעמידין שאומרין שלא נדרו בדוקא אלא לזרז אבל מעמידין דבריהם לומר שבדוקא נדרו צריכין היתר חכם עכ"ל. ולע"ד אני אומר האי שאומרין שלא נדרו בדוק' דקאמר הר"ן ז"ל לאו אומרין דוקא בעינן אלא ר"ל אם ניכר מכוונתם שהם מעמידי' דבריהם או אינם מעמידים הו"ל כאלו אמרו בפי'. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' נדרים וז"ל נדרי זירוזין מותרין וכו'. כיצד כגון שהדיר חבירו וכו'. עד לפי שכל אחד לא גמר בלבו ולא נדר אלא לזרז את חבירו ולא גמר בלבו עכ"ל ז"ל. הרי שלא הקפיד רבינו ז"ל אלא על כוונת גמר לבו של כל אחד מהם. ומדברי הטור ז"ל יתבאר זה ג"כ ביותר שכ"כ ז"ל (בסי' רל"ב) ודוקא כשאין מעמידין דבריהם אלא שניהם נתרצו בג' דינרי' אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוונו וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי זה חילול דבריו עכ"ל. א"כ נראה בודאי דאומרין דקאמר הר"ן ז"ל היינו בכוונתם ר"ל ממה שיובן מהם ומהמהם ומכוונת ענייניה' ובנ"ד המדיר הוא מעמיד דבריו על עמודי שיש בלתי ירופפו וגם הנודר עצמו על דעת המדיר הוא נודר ונשבע ואין לך מעמידין דבריה' יותר מזה. דאי לא תימא הכי לא שבק' חיי לכל בריית' דכל חד וחד אזל ונסיב ממון חברו וגם אם בעל הממון ישביעו וידירו יפשוט את הרגל ואכיל וחדי ואומר לב"ח נדרי זירוזין הוא דעבדי. ואני אומר שלא הזכיר האדון דבר זה רק להגדיל תורה ולהאדיר כמו שאמר נר"ו בדבריו להלכה ולא למעשה אני אומר. ועכ"ז הילכתא בלא טעמא היא ולא הוה לזה למר למיסקא ולמיכתבא דחיישינן דילמא נפק מינה חורבא דשמא ילמדו הרמאין לשקר לעבור על נדריהם באומרם נדרי זירוזין הם. וגם אנן קי"ל דלא אמרי' נדרי זירוזין אלא בהנהו מילי שפירשו במתני' ואין למדין מהם למקום אחר. ובפי' הביא כן הגאון מהר"י קארו ז"ל (שם) בשם רבינו ירוחם שכתבו גם הוא ז"ל בשם המפרשים ז"ל וז"ל אין למדין מהלכה זו של נדרי זרוזין למקום אחר חוץ מדברי' אלו שנתפרשו בגמרא עכ"ל ז"ל:

הנה העלינו מדברים אלו לפי מה שהורונו מן השמי' כי ראובן זה עדיין הוא עומד באיסורו ולא הותר לו נדרו כמו שהוכחנו בב' הקטבי'. בדברי' פשוטי' ברורים וקרובים. והאל ית' ימלא חסרונו. ויפתח לו מאוצרו הטוב שערי פרנסה וירבה לו ממונו. לפרוע לבעלי חובותיו לכל אחד הונו ואז בכבוד תרום קרנו. ויאכל בשמחה לחמו וישתה בלב טוב יינו. ובחדות שלות מעוזו ישבע בטוב. והיה כגן רטוב אנס"ו:

ולא יעלה על לב אדם לומר על ראובן זה שעבר ח"ו על נדרו וצריך להחמיר עליו כאותם הימי' שעבר כדאמרינן התם בגמרא דלא היא דראובן זה לא נתכוון לעבור ח"ו אלא עשה על פי הוראת חכם ושלם סמכא ובר סמכא. ואם לא נתכוונה הוראה זו לפי דעתנו להלכה אין עליו חובה ואשמה דכוונתו שלימה ותמימה. והו"ל אנוס בדבר זה כההיא דאמרינן לעיל לבו אנסו. וראיה לזה מדברי מהר"י קולן ז"ל סי' י"ז וז"ל פשיטא דהכא אין לפסלו מאחר שהיה סומך על הוראת המורה וכו'. וסיים הכי ש"מ דמהדרינן להעמיד כל אדם בחזקת כשרות. כ"ש הכי דאיכא רגלי' לדבר שסומך על המורה אליו עכ"ל ז"ל. והמורה הזה נר"ו. ירבה האל ית' שכרו. יען כי פלפל בחכמה. ומתוך דבריו נר"ו ידענו ידו הרמה. ודעתו השלמה. ירבו כמותו בישראל. כי גבר באחיו בתורת האל. ואני הצעיר גם כי חלקתי עליו. ידעתי כי כוונתי טובה תתרצה אליו. כי תורתנו הקדושה נתנה לנו רשות לומר כל אחד דעתו. ולפעמים הקטון אומר לפני הגדול דבר טוב בעתו. וההוא מרבנן אמר אי הוינא התם הוה אמינא מילת' דעדיפ' מינייהו וכו'. והוא יתברך יעמידנו על האמת. ואויבנו פלילים יכרית ויצמית. ויראנו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות. ושלמא רבא וחסדא וחיי אריכין לימטו מאלהא רבא על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהון ותלמידי תלמידיהון דאנא זעירא די בהון המבקש רחמי קונו. להמציאו חנו. להשלים רצונו. להראותו בית קדשו ומעונו אז יסור ממנו יגונו ועצבונו. ויגל לבו וישמח. נאם הצעיר שלמה ס"ט בכמה"ר צמח דוראן נר"ו: