שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/רפד
ענין רפד:
בפ' שתי הלחם (ק' ע"ב) שנינו לחם הפנים נאכל לתשעה לעשרה לי"א. פירוש שלחם הפנים אפייתו לא הית' דוחה שבת ולא י"ט וכשאופין אותו ע"ש נאכל לשבת הבאה לט' ואם חל י"ט ע"ש אופין אותו בחמישי ונאכל לעשרה וכשחל ר"ה בחמישי ובששי כגון שלא באו עדים יום ה' מן המנחה ולמעלה שהיו נוהגין ב' הימים קדש נאפה בד' ונאכל בשבת לי"א ורש"י ז"ל בפירושו בזה הפרק מקש' והלא י"ב הם דהא אין נאכלות עד מוצאי שבת דאות' שבת הוי יום הכפורים ותירץ דהא ל"ק דלענין קדשים הליל' הולך אחר היום שעבר כדאי' באותו ואת בנו (פ"ג ע"א) הילכך מיקרי י"א וכ"כ התוספ' בפ' אלו עוברין בשם רבינו ז"ל. ובפ' אלו עוברין (מ"ז ע"א) שהביאו משנה זו כ' רש"י ז"ל דאות' שנה יום שבת לאו יום צום הוא דכשהיו באים עדים מן המנח' ולמעלה היו עושין אלול מעובר ומונים מיום שני כדאמרינן (ר"ה ל' ע"ב) שלא היו מקבלין לעדים לקדש בו ביום אא"כ באו קודם המנח' וכ"כ רש"י ז"ל שם ולפ"ז אין אנו צריכין למ"ש במסכת מנחות שהליל' הולך אחר היום וזה יותר קרוב שאין יה"כ חל בשבת אא"כ באו עדים קודם המנחה ויהי' אותו היום קדש ולמחרתו חול ויאפו אותו ע"ש שאם תאמר כיון שאפו אותו ביום ד' מפני חשש שמא יבואו עדים מן המנחה ולמעל' ויהיו ב' הימים קדש וכיון שבאו קודם המנח' מניחין אותו לשבת אף ע"פ שאפשר לאפות אותו בע"ש כיון שאינו נפסל בלינה לפי שאין התנור מקדש כמ"ש במנחות (צ"ה ע"ב) מ"מ אע"פ שאפשר לומר כן אין דרך כבוד של מעלה שיסדרו לחם שנאפה בד' שהי' אפשר לאפות אותו בע"ש וכיוצא בזה אמרו במסכת מנחות (ס"ב ע"א) על תנופת שתי הלחם שהי' אומר ת"ק שנותן שתי הלחם בין יריכות הכבשים לקיים מה שנא' על הלחם ומה שנא' על שני הכבשים. ואמר רבי והלא לפני מלך ב"ו אין עושין כן וכן ביומא (מ"ז ע"א) אמרו על חפינת הקטורת בין הבדים שהיו אומרין שהי' מסייע בשניו ואמרו שם והלא לפני מלך ב"ו אין עושין כן וכן בענין צליית הפסח שלהבת בלא גחלת כגון דשפייה למנא במשחא אי איתלי ביה נורא אמרו (פסחים ע"ה ע"ב) והלא לפני מב"ו אין עושין כן. וכן שיאפו לחם בד' בשבת ואפשר לאפות אותו בע"ש אין זה כבוד מלכו של עולם וכיוצא בזה לגלג בנה של שלומית וכ' רש"י ז"ל שם דדוקא נקט ב' י"ט של ר"ה דבזמן לחם הפנים לא היו שם ב' י"ט של גליות ונר' מדבריו שאם הי' אפשר שיהי' ב' י"ט של גליות כמו שאין דוחה י"ט א' כך אינו דוחה י"ט ב'. ולמדנו מדבריו כי מה ששנינו בפרק המילה (קל"ז ע"א) יש נימול לח' ויש נימול לט' ולעשרה ולי"א אם חל ר"ה יום א' ויום ב' לדידהו דמיקלע דה"ה ב' י"ט של גליות אלא דתנא דנקט ב' י"ט של ר"ה תנא דירושלמי הוא דלית להו ב' י"ט של גליו'. ובזמן שמקדשין ע"פ הראיי' מיתנייא מתניתין דאלו בזמן הזה לא משכחת לה בשני י"ט של ר"ה דאין תשרי חל יום א' דקי"ל לא אד"ו ראש אלא ודאי בזמן שמקדשין ע"פ הראיי' מיתניא דלית להו ב' י"ט של גליות ומש"ה נקט ב' ימי' של ר"ה וסרכא דמתניתין דמנחו' דנקט ב' י"ט של ר"ה בדוקא נקט הכא נמי וה"ה לדידן דאית לן ב' י"ט של גליות כי היכי דלא דחייא ספק מיל' י"ט שני של ר"ה ה"ה י"ט ב' של גליות. והרמב"ם ז"ל (פ"א מה' מיל' הט"ו) תפס לשון המשנה כפשט' שאין ספק מיל' דוחה י"ט ב' של ר"ה אבל י"ט ב' של גליות דוחה וכ"כ בס' המצות הגדול ונרא' כי בלא השגח' כתב כן. וראיתי בס' יורה דיעה (סי' רס"ו) שהרא"ש ז"ל כתב בתשוב' שאינה דוחה י"ט ב' של גליות ולא פירש לנו טעמו ונרא' שמטעם זה אמר' הרא"ש ז"ל וראוי לסמוך עליו כ"ש להחמיר ולפי שהוא דבר נוהג תדיר כתבתי זה. שמעון בה"ר צמח זלה"ה: