שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/יא
ענין יא:
ומענין הפולין המתליעין באיביהן שהוקש' לך שנהגו בהן היתר במקום בני תור' ונרא' לך לאסור כמו העדשים שנהגו בהן איסור וכן כתבו המפרשים איסורן שוה גם בגמרא (חולין ס"ז ע"ב) נזכרו כמו העדשים לאסור. ולפי פי' בעל ה"ג שפירש יתושין שבבלוסין באק"לי בלשון ערבי ובאק"לי הם פולין ודע כי אלו ואלו שוין הן לאסור בלא בדיק' כי הרחש מצוי בהם משא"כ באפונין שאין הרחש מצוי בהן אבל ההיתר הנהוג בפולין יותר מן העדשים הוא מפני הבדיק' כי נהגו לבדוק הפולין בתחלת חדושן לעשות מהן גריס. ואם לא נמצא תולע בין הקליפ' לפרי ולא בין הפלח לפלח הרי הן מוחזקין שלא התליעו באביהן וכיון שבדקנו מהם שיעור סעוד' הנשארים מאותן הנבדקין הם בחזקת היתר ומותרין. על כן לא תאסור מה שנהגנו בו היתר אבל ראוי לך ללמדם לעשו' בדיק' זו ויש לסמוך עלי' שהרי בעודם לחין אין הרחש מצוי בהן וכולם אנו אוכלים אותם בליחותן והחשש אינו אלא אם התליעו באביהן אחר שנתייבשו וזו חששא רחוקה ובבדיק' כזו יצאנו ידי ספק וג"כ בספר מצות הגדול כתו' בפירוש כי אין לחוש אלא לאותן הגדלים בשרביטין אבל אותן הגדלים בפולין עצמם ודאי לאחר שנתלשו גדלו ואין לחוש להם אא"כ פירשו וכ"כ בספר הטורים (סי' פ"ד) ויותר יש לחוש לאסור הסופגנין שאתם נוהגין בהם היתר בהוראת חכם שאע"פ שאין לחוש בגיעולי עכו"ם שסתם כלי עכו"ם אינן בני יומן ובדיעבד מותר כמו שהתירו ליקח מהם כוספין ושמן ודבש ולא חשיב לכתחל'. אבל יש לאוסרן מפני בישולי עכו"ם שאע"פ שהדייסא אין בה משום בישולי עכו"ם לפי שהחטים נאכלין כמות שהן חיין אבל אחר שנטחנו אין הקמח נאכל כמות שהוא חי ולפ"ז לולי שהרסנא עיקר היינו אוסרין אותה מפני הקמח וא"כ הסופגנין יש בהם משום בשולי עכו"ם ולא התירו אלא פת פלטר ואפיי' לחוד ובשול לחוד. והרמב"ם ז"ל (פי"ז מהמ"א הי"ח) אסרן אף משום גיעולי עכו"ם אלא שהרב ר' משה הכהן ז"ל הגיה עליו בזה הטעם. והכלל אומר לך כי מה שמברכין עליו המוציא מותר אם הוא של פלטר והמברכין עליו בורא מיני מזונו' אסור והסופגנין כיון שעושין ע"י משקין אין מברכין עליהן אלא בורא מיני מזונו' ושומר נפשו ירחק מהן ומעולם לא פשט היתר זה במקומנו ואני מתיר הקורצא שהרי פת היא ומברכין עליה המוציא והקורצא שמה שהיא חלת לחם ובלשון חכמי' מקרצות בפרק ראשון של מס' טהרות (מ"ז) מקרצו' הנושכו' זו בזו ובירושלמי דחלה על הקורץ שתתן תחתיה ותרגום חלה גרסא במעט שנוי באותיו' המתדמו' שהן ממוצא א'. והזל"איביא ומיני מתיק' אנו מתירין לפי שהדבש עיקר ואין בו משום בשולי עכו"ם ואין מברכין עליהם אלא שהכל נהי' בדברו ודומיא לתבשילא דלפתא דאע"ג דמפשי בה קמחא אין מברכין עליו בורא מיני מזונות משום דקמחא לדבוקי בעלמא הוא דעבד לי' וה"ה לאותן מיני מתיקה שהדבש הוא העיקר וסולתא לדבוקי ומ"ה אין מברכין אלא על הדבש שהוא העקרי. וכ' הרמב"ם ז"ל ואדם חשוב יש לו לאוסרן לעצמו. כדמוכח בפ' במה טומנין (נ"א ע"א). ולאסור הקורצא אפילו אפאה ישראל מפני חשש לאכלה עם הבשר כמו שאמרו בפ' כל שעה (ל"ו ע"א) אין לשין עסה בחלב ואם לש הפת כולה אסורה וכיון שיש בה שנוי וניכר שהיא בחמאה מותרת. וכן במיורקא הם נוהגין בה היתר מפני טעם זה דומה למה שאמרו בגמרא (שם) כעין תורא: