שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רצב
אלו הן שנים עשר תקנות אשר תקננו על ענייני הכתובות וקבלום עליהם יתר בני הקהלות.
ענין רצב: ולא דברו בתקנו' אלו בנשים שיוצאו' מבעליהן מפני מאורעו' שדינם המוזכר בגמרא הוא כפי שנזכר בהם אלא מה שנזכר בתקנות אלו בפירוש:
תקון א תקננו שכל הנושא בתולה יכתוב לה תוספת על עיקר כתובתה ונדוניתה שיעור המחצית ממה שהכניסה לבעלה בכענין זה שאם הכניס' לו מאה יוסיף לה משלו חמשים. אך אם ישא אלמנ' מן הנשואין או גרוש' מן הנשואין אינו חייב לכתוב לה שום תוספת. עכ"ל תקנה זו:
ומה שצריך לפרש בה הוא שבאלמנ' מן הנשואין או גרוש' מן הנשואין אף ע"פ שעדין היא בתולה כגון שנכנס' לחופה ולא נבעלה אינו חייב לכתוב לה תוספת מכח תקנ' זו ואע"פ שיש עדים שלא נבעלה או שהבעל מאמינ' ודבר זה נלמוד מדין מאתים שאם נתאלמנ' או נתגרש' מן הנשואין אין לה אלא מנה כדאי' בפ' בתול' נשאת (י"א ע"א) ובפ' נער' שנתפתתה ובגמרין אמרו (שם ע"ב) וכן בירו' (שם ה"ד) אפי' יש לה עדים שלא נבעל' לראשון אין לה מן השני אלא מנה. שכיון שנכנס' לחופה עם אחר אין לה חבת בתול' לגבו' מאתים ובחזקת בעולה היא. וה"ה לתוספת שלא תהא תקנתנו חמור' מתקנת ב"ד שתקנו לבתול' מאתי'. ובדבר זה אין ספק כלל ואם ברצונו כ' תוספת למי שאינו חייב. דין גבייתו הוא כדין התקנו' למי שחייב לכתוב אם כתבו בלשון תוספת:
תקון ב עוד תקננו שאם יגרש הבעל ברצונו ושלא ברצונה שיפרע לה כל הכתוב בשטר כתוב' עיקר כתובה שהוא מאתים לבתולה ומנה לאלמנ'. ומה שנמצא בשטר כתובת' שהכניס' לו נדוניא והתוספ' אשר הוסיף לה משלו הכל כפי דין התלמוד. אך אם לא יהי' הגירושין ברצונו ושלא ברצונ' אין לה תוספת כלל. ע"כ לשון תקנה זו:
ומה שצריך לבאר בה הוא שהמאתים של בתול' אינם דינרין של צורי שהם כסף צרוף אלא דינרי מדינ' שהם שמינית דינרי צורי כן כתבו רוב הפוסקים ז"ל. דכתובה דרבנן כדמוכח בפ"ק דכתובו' (יו"ד ע"א) ובפרק בתרא (ק"י ע"ב) נמי ולפי מה שכ' בעל הלכו' וכן הרי"ף ז"ל בפ"ק דקדושין משקל הדינר הוא צ"ו שעורו'. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכו' אישו' ובהלכו' שקלים. והרמב"ן ז"ל בחדושי כתובו' בסוף המסכתא ובהלכו' בכורו' וכן בחדושי התור' בפ' כי תשא הי' אומר לפי דבריהם כי הדינר הוא ג' ארגינין לפי שד' שעורו' הם במשקל גרעין של חרוב והוא גרה ושמנה גרעו' הם משקל ששה ארגינין שהם ל"ב שעורו' והם שתי מעין והדינר שהוא שש מעין הוא צ"ו שעורו' והארגינין ממנו י"ו דאוקיא של מא"רק ולפי דבריו אלו כתובת בתול' שהם חמש' ועשרים מדינרי צורי יהיו ע"ה ארגינין. ס"ד מהם ארבע' אוקיו' ושמנ' מהם חצי אוקיא וב' מהם שמינית אוקיא ואחד מהם רביע רביעית אוקיא בין הכל ד' אוקיו' וחמש שמיני' אוקיא ורביע רביעי' אוקיא. אבל הרב ז"ל שקל במד' של מא"רק ואינו כן במד' של צורפים כי מצינו לרמב"ם ז"ל שהוא כ' בפ' אחרון בפירוש המשנ' ממס' פאה ובראשון משביעי' בסדר זרעים כי הדינר ששה זוזים מזוזי מצרים ומשקל הזוז מהם ט"ז גרגירי שעור'. וכן בפ' המשנ' בראשון משקלים כ' כי המעה משקל' י"ו גרגירי שעורה. ובמס' פאה כ' כי האיסר שהוא חצי פונדיון הוא ד' גרגירי שעור'. וכן בפי"ז ממסכ' כלים בפירוש המשנ' ובתחלת קדושין כ' כי הפונדיון משקלו חצי זוז מזוזי מצרים והוא שמנה גרגירי שעור'. ולמדנו כי הפרוט' שהיא אחת משמנה באיסר האיטלקי הוא חצי שעור' ויש בדינר לפי זה קצ"ב פרוטו' שהם צ"ו שעורו' וכן הם שוקלים היום כי אומרים כי ד' גרגירי שעור' הם משקל גרעין חרוב ויש מהם כ"ד בדינר שהם צ"ו שעורו' הכל מכוון כמו שכ' הרמב"ן ז"ל במשקל הארגינין. אלא שהרב ז"ל לא שקל האוקיא אלא י"ו ארגינין. והאוקי' של מא"רק במקומו והאוקיא של צורפים הוא עשרים ארגינין. ולפי זה משקל ו' דינרין ושני שלישי דינר הוא משקל האוקי' כי יש בכל דינר שלשה ארגינין כל אחד משקלו ל"ב שעורו' וששה דינרין ושני שלישי דינר הם שני ארגינין. והרב ז"ל שכ' שהאוקי' יש בה ט"ז ארגינין אם יהי' באוקי' משקל חמשה דינרים ושלישי והוא האוקי' של מאר"ק שהיא פחו' חומש מאוקי' של צורפי' כי חמש אוקיו' של מאר"ק שהם פ' ארגינין אלא ד' אוקיו' של צורפים. ולפי זה כ' הרב ז"ל בחדושי כתובו' בסופם כי אלף דינרין הם כ"ג מארק"ש וג' אוקיות וחצי שהם לפי חשבון ח' אוקיות במאר"ק מאה ושמנים ושבע אוקיות וחצי ואינם לפי חשבון ב' ארגינין באוקי' אלא מאה וחמשים אוקיות כי עשרים דינרים הם ג' אוקיות ומאה דינרים ט"ו אוקיו' ואלף דינרים ק"נ אוקיות. ומצינו למדין כי דברי הרמב"ן ז"ל הם מכווני' עם דברי הרמב"ם ז"ל שהדינר שיש באוקיא ששה ושני שלישים הוא הדינר שדברו בו חכמים. וא"כ מאתים דינרין שכותבין בכתובו' שהם כסף מדינ' שהם כ"ה דינרים מכסף צורי הם ג' אוקיות וג' רבעי אוקיא ויהיו מזוזי הזמן הזה שפיחתו אותם והעמידו מאוקי' על הרבעים זוזים מאה וחמשים זוזים סימן להם ק"ן לה ומחציתם לאלמנ':
ולענין פדיון הבכור שהם חמש' שקלי' כל שקל עשרים מעין והם בין הכל מאה מעין ובכל דינר יש ששה מעין ששיתם הם ט"ז דינרין ושני שלישי דינר. ע"כ אמרו בבכורו' פ' יש בכור (נ' ע"א) כי שבסר נכי תלתא הוא פדיון הבכור ולפי שהוסיפו על המדות שתות ועשו השקל שהוא עשרים מעין כ"ד מעין ע"כ הי"ו חסר שליש חסרו להיות כעשרים דינרין כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שם והם ג' אוקיות מאוקיות הצורפים והם ק"כ זוזים מהזוזים היוצאים בזמן הזה והכלל הקצר בזה כתובת בתולה משקל כ"ה דינרי זהב ולאלמנ' מחציתם ולפדיון הבכור משקל עשרים דינרין וכל זה כסף צרוף טבוע ויש מקומות נוהגין להגבות מאתים זוז מזוזי המקום אם הם גדולים מזוזי קיצותן של חכמים. והכל כמנהג המדינ' דקי"ל כרשב"ג דאמר בפ' מציאת האשה (ס"ו ע"ב) הכל כמנהג המדינ' אבל לפחות מקיצותן של חכמים אי אפשר שהוא משקל כ"ה דינרי זהב. ואם נכתבה הכתובה ובאה לגבות במקום אחר נותנין לה הפחות שבמטבעות וזה מקולי הכתוב' כדקי"ל בפ' אחרון מכתובות (ק"י ע"ב) ואני דעתי הלכה למעש' בכתוב' שנכתב' במיורק' שהי' מנהגם לגבות מטבע היוצא שם ומאתים זוזים של מטבע מיורקה היו שוים מאתים וחמשים של מטבע המקום הזה ולא הגביתי לה אלא מאתים זוז שהם עשרי' דינרין חדשים. אבל בנדוניא ותוספת דנתי שינתן לה מה שכ' לה בפירוש. ומה שנרא' בגמ' בפ' בתרא דכתובו' (שם) שמקולי כתובה הוא שגובה פחו' שבמטבעו' אם כתב בא"י וגוב' בקפוטקייא וירא' מזה שהמטבע היוצא באותו מקום היא גובה ובלבד שלא יפחתו מקיצותן של חכמים נרא' שאם כתב בכתובה כסף זוזי דחזו ליכי אינה גובה אלא קיצותן של חכמים כאלו פירש:
עוד יש לפרש בתקנה זו שאם גרש אותה מדעתו שלא ברצונה שאין שמין לה מה שעלי' ותטלם יתר על כתובת' ונדוניית' ותוספת כדעת הרי"ף ז"ל סוף נערה שנתפתת' ואע"פ שיש חולקין עליו ואומרים שדין הגרוש' והאלמנ' אחד וכמו ששמין לאלמנ' שמין לגרוש' כבר הסכימו האחרונים לדעת הרי"ף ז"ל כי התקנ' לא דברה בזה ונשאר הדבר לדין התלמוד. וכתב הרב בעל העטור ז"ל דדוקא אם גירשה מדעתיה בלא טענ' אלא שמצא אחרת נאה הימנה. אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה. ולפי מה שכתב בספר אהע"ז בסי' ק' בין בגדי שבת בין בגדי חול אין שמין לה ונוטלתן יתר על זכות' כשהוא מגרש אותה מדעתו וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ' נערה שנתפתתה וכן כתבו תלמידי הרשב"א ז"ל דלא דמי לאחים שחלקו דפ"ק דבבא קמא ובירושלמי דהת' דלא דמיא הקנאה דאחים להקנא' דבעל והרב בעל העטור ז"ל כ' שתי הדעו' באות חלוקת קרקע והוא הכריע דאין שמין לה של שבת כיון דאיהו מפיק לה אקנויי אקני לה. אבל הרמב"ם ז"ל כ' שאין לה אלא של חול. כ' זה ברמז פ"א מהלכו' מלוה והרשב"א ז"ל כ' בתשוב' שכן יראה מזה שכן הוא דעת הרב אע"פ שלא פירש כן בפ' ט"ז מהלכו' אישות זהו דעתי ואין דנין כן הדיינין כיון שלא פירש זה במקומו. ומזה הטעם בעצמו המוזכר שם בגמר' אם קרוביה בשעת הנשואין או לאחר מכאן נתנו לה תכשיטין נוטלתם אם הם בעין דאדעתא דהכי נתנו לה שתתקשט בהם ודבר זה אין בו ספק דומה למה שאמרו בפ' מי שמת (קמ"ה ע"א) בין מת הוא בין מתה היא בין נתגרש' (מוקרי) [מוהרי] הדרי ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכו' זכיה ומתנה שהטעם הוא לפי שהדבר ידוע שלא שלחם אלא שתתקשט בהם וה"ה לקרובים. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל בענין מורדת וכ"כ הרמב"ן ז"ל בסוף פ' אע"פ בשם רבינו אבן מיגאש ז"ל ובשם רבינו האיי ז"ל והרי"ף ז"ל ודוקא מה שעליה. אבל אם כתב לה מתנה שדרו ממתיבתא מאן דכתב מתנ' לאשתו בשעת נישואין ומגרש לה לא אמרי' כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דלמשקל ולמיפק לא אקני לה. אלא מעתה מאן דיהיב מתנ' וכו' הא לאו טעמא הוא. וכל דייני דמתיבתא ואבות ב"ד הראשונים ז"ל כך היו דנים עד כאן בספר העטור ורבינו יהוסף הלוי אבן מיגאש ז"ל כתב דאי אמרדה לה בין כתב לה בשעת הנשואין דהוי כתנאי כתובה בין כתב לה לאחר נישואין הפסיד' הכל אלא א"כ התנ' עמו בפירוש אפילו תמרוד לא תפסיד דהוי תנאי שבממון וקיים:
עוד יש לפרש שאם היא מניקה חייב לתת לה שכרה להניק כמו שנזכר בפ' אע"פ (נ"ט ע"ב) וכן דין אלמנה המפורש למט' בדין אלמנה:
עוד יש לפרש שאם הבעל רוצה לפורע' בממו' והיא רוצ' בתכשיטיה שהכניס' לו הדין עמה משום שבח בית אביה כי כן פסקו בגמ' בפ' אלמנ' לכהן גדול (ס"ו ע"ב) והתם מוכח דבעבדי' איכא משום שבח בית אביה. וא"כ ה"ה לקרקעו' שבכל מקום הוקשו עבדים לקרקעו' יותר ניכר שבח בית אביה בקרקעו' מבעבדי' דאמרי אינשי עבדא נהמא לכריסיה לא שוי כדאי' בראשון מגטין (י"ב ע"א) ובהגוזל קמא (צ"ז ע"א) ובפרק איזהו נשך (ס"ד ע"ב) ולפי דין התלמוד נוטלתן כפי פהן שוין עתה. אבל הרי"ף ז"ל כתב שאם הם משמשין מעין מלאכתן הראשונה אע"פ שבלו נוטלתן כפי שומא הראשונ' ואינ' יכול' לעכב. וכן כ' הרמב"ם ז"ל (פכ"ב מה"א הל"ה) והוסיף עליו בשם הגאונים ז"ל שאם השביחו ג"כ השבח הוא לאשה כמו הפחת ואינ' נוטלת אותן אלא לפי השומא הראשונ' אע"פ שנתיקרו. וכ' ז"ל שכן הוא המנהג בכל המקומו' וכן כתוב בס' אהע"ז (סי' פ"ח). ואם יש הכחש' ביניה' בשומא בכמה שמו אותן ואין העדים זוכרים בכמה נישומו הבעל נאמן בשבוע' ב"ד [כדין] המוצי' מחבירו שאם אין לו ראי' ישבע הנתבע ויפטר ואם יש הכחש' ביניה' אם הם כליו האש' מוחזקת בשטר כתובת' ותשבע. ומ"מ אם יש מנהג ידוע במקומו' קי"ל כרשב"ג דאמר בפ' מציאת האש' (ס"ו ע"ב) הכל כמנהג המדינ' ומסתבר' שאם שמו אותן בשעת נישואין ביותר מכדי דמיהן כמו שרגילין לעשו' כמו שכ' רש"י ז"ל בפ' מציאת האשה (ס"ו ע"א ד"ה וכנגד) או בלו קצת מחמת שנשתמש' בהן האש' שתטלם בשומא הראשונ' כמו שאמר בירושלמי (שם ה"ג) רוצה אשה לבלות כליה ולפחו' חומש. ואם פיחתו מחמת שנזדלדלו מפני שינוי הזמן שבזמן השומא היו ביוקר ונזדלדלו אותו פחת הוא לבעל. ואם בלו ואינם עושים מעין מלאכתן הראשונ' אינ' נוטלתן אלא כפי מה ששוים עתה אם תרצה ליטלן משום שבח בית אביה. ומסתברא שאם היו בגדי שבת ובלו ואינם ראויים אלא לחול לפי כבודו וכבוד'. גרוש' נוטלתן ואין שמין אותן לה. ואם היא אלמנ' דינן לענין זה כמי שאין עושין מעין מלאכתן הראשונ' כיון שיצא הדבר מדין התלמוד לדין המנהג אני אומר שלא נהגו כן ואין לחייב האש' שלא כדין בלא ראי'. ואם פורע אות' במעו' מה שנהגו לכתוב כפולו' אינו חייב במקומנו זה וכ"מ שנהגו במנהגן לתת כפולו' אלא שמנה ועשרים זוז ככל כפולה לפי שכן הוא מנהגן של סוחרים לכתוב במשאם ומתנם ובשומתן לנדוניא. כבר כ' הרמב"ם ז"ל שהמתגרש' מן האירוסין אין לה תוספת. נר' שלמדה מן הירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל בפ' מציא' האש' שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס ובפ' אע"פ (נ"ד ע"ב) ג"כ שנינו לענין תוס' שלא כ' לה אלא ע"מ לכנוס. א"כ אפי' כ' לה צד"אק בגופן של ישמעאלים וגרש' שלא ברצונ' אינ' גובה אותו. אלא שאם שלח לה סבלונו' גובה כתובתה מהם שהגאונים ז"ל מודים שאם מאירוסין גובה אזתה וכ"ש התפיס' מטלטלין. וכן מוכיח בפ' בתולה נשאת (ז' ע"א) שאמרו שם אתפסה מטלטלי בתור' מנה מאתים אבל אין לדון כן בצ"דאק שהרי גובין אותו מחיים ואלו היו כותבין אותו בתור' כתובה לא היו גובין אותו מחיים. שהרי כתוב' לא ניתנ' ליגבו' מחיים. כדאמ' בפ' האש' שנפלו לה נכסים (פ"א ע"א) ולא בתור' כתוב' כותבין אותו כיון שנהגו לכתוב עיקר כתובה. ואע"ג דקי"ל מוהרי הדרי כדאית' בפר' מי שמת (קמ"ו ע"ב). היינו כשאין שם חיוב כתוב'. אבל כשיש שם חיוב כתובה גובה כתובתה מהן:
עוד כתוב בתקנה הנזכר שאם לא יהיו הגרושין ברצונו ושלא ברצונ' אין לה תוספ' כלל. ופירוש זה שאם היו הגרושין ברצונ' כמו ברצונו שהיא תובעת גט. או שלא ברצונו כגון שחייב לגרש' מן הדין מפני מאורעו' שלא ברצונו אין לה תוס' כלל. לפי שלא תקנו התוס' בתקנ' זו. אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא'. שאינו מן הדין שישאנ' בתול' ויגרשנ' אח"כ וזה אינו אלא כשהוא מגרש' ברצונו ושלא ברצונ' כמו שכ' הרי"ף ז"ל בפרק הבא על יבמתו. וכן הרשב"א ז"ל כ' בתשוב' שהתובעת גט מתוך מרד אין לה תוס'. דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא כתב לה. ואע"פ שלולי התקנה אם כ' תוספ' מעצמו והיו הגירושין ברשו' שניהן גובה הכל. כיון שתקנו כן הוי כתנאי שבממון וקיים. ולא כתבו אלא ע"מ כן. כי גם התוספ' שליש המוזכר בתלמוד אינו אלא כשהכניס' לו כספים ולפחו' חומש אם הכניס' לו שום בגדים בין בתולה בין בעולה כדאי' בפ' מציא' האש' (ס"ו ע"א) ולפי התקנה הוא מוסיף שליש לבתול' אפי' בבגדים על כן נתקנ' זו התקנ' כן והתקנ' הגונ' היא ואם כתב לה יותר ממה שהכניסה לו. לפי לשון התקנ' אותה תוספ' יש לו דין נדוניא לא דין תוספ' אחר שכלל אותו בכלל נדוניא ואפי' לא הכניס' לו כלום וכתוב בלשון נדוניא דין נדוניא יש לו דין תוספ'. אבל הצ"דאק הנכתב בגופן של ישמעאל הנקרא בלשון יון גמסקין כמו שנזכר בכ"ד יש לו דין תוספ' לכל הדברים בין לגביי' בין לירוש' הבעל. ואין לו דין כתובה אחר שנהגו לכתוב כתוב'. ונרא' שאם באה לגבו' בכתוב' ובצ"דאק שידה על העליונ' כדין הוציא' שתי כתובו'. וכן לגבו' מזמן הראשון ואע"פ ששתיהן שוות לא אמרי' בטלה האחרונ' את זמן הראשונ' כדין שתי כתובו' כמו שנא' בפרק נערה שנתפתת' (מ"ג ע"ב) לפי שכל עצמן אינו כותבין הצ"דאק אלא לתוספ' קיום בדיניהם ואם היא מניק' נותן שכרה כמו שנזכר בפרק אע"פ (נ"ט ע"ב) וכן כ' בעל העטור בשם רבינו האיי גאון ז"ל. ולענין לשום מה שעליה. ה"ה והוא הטעם שאין נוטלתן כל שהיא מתגרש' ברצונ' או הוא מגרש' שלא ברצונו וכן כ' בעל העטור ז"ל. ולענין תכשיטין שנתנו לה קרוביה נוטלתן לעול' דאדעתא דהכי נתנום לה כנזכר למעל'. ואם אבי הכלה נתן נכסים ומתנו' לארוס ומתה הבת ותבעו להחזיר לו מה שנתן לו אחר שמתה בתו זה הי' מעש' לפני ודנתי שאין הארוס חייב להחזיר וכמו שאמר' אינשי ערבונא שקלי מניה ואח"כ מצאתי זה בתשוב' להרשב"א ז"ל ודן שאינו מחזיר ואין לדמו' זה לנכסים שנתנו לכלה. (וע' בתשוב' לרבי אליהו מזרחי ז"ל) ובפ' מי שמת (קמ"ה ע"א) אסיקנ' דאפי' הדרא בי' איהי קדושי לא הדרי והרי"ף ז"ל כ' ירושלמי פרק אלמנה ניזונת דאפי' ממאנת אינה מחזר' הקדושין. אבל הרמב"ן ז"ל כ' בפרק מי שמת דדוקא יתומה היוצא' בגט או מיתה. אבל ממאנת מחזרת הקדושין והממאנת נוטל' בלאותיה הקיימין בלבד ויש לה תוספ' כמו שנזכר בפ' אלמנה ניזונת (ק"א ע"א). ובפרק ב"ש ביבמו' וכן כתבו הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל (פכ"ד מה"א ה"ה וה"ט) ואין לה עיקר כתוב'. (והרי"ף ז"ל כ' ירושלמי דממאנת אינ' מחזרת הקדושין פר' אלמנה ניזונת. והרמב"ן ז"ל כ' בשם גאון ז"ל. דדוקא אם יוצאה בגט. אבל אם יוצאה במיאון מחזרת הקדושין):
תיקון ג' עוד תקננו שאם תמות האש' בחיי בעלה ויש לה ממנו זרע קיים שיצא מכלל נפל כגון שנשתהה שלשים יום אחר שנולד כדינו והי' אותו הזרע ראוי לירושה בין שהוא בן בין שהיא בת או זרע הבת הואיל והוא ראוי ליורש' יירש אותו זרע חצי נדוניית' הכתוב בשטר כתוב' ולא יהא כח ורשו' בידה לשעבד ולא למכור ולא להוריש ולא ליתן לא מתנת בריא ולא מתנת שכיב מרע ולא בצווי מחמ' מיתה ולא בשום צד בעולם מזה החצי לשום אדם בעולם זולתי לזרע שיש לה ממנו היותר קרוב ליורש'. ואם עברה ועשתה כן מה שעשת' יהא בטל ומבוטל מעכשו. אבל ינתן אותו החצי לראוי לו לפי זאת התקנ' כנזכר. וחצי נדונייתה האחר עם עיקר כתובה ותוספ' יירשנו בעלה כפי דין התלמוד. עד כאן לשון תקנה זו:
בתקנה זו הופקעה ירושת הבעל שהוא דאוריי' ורשאין הן בכך שכן מצינו חכמי ישראל (כתובת נ"ב ע"ב) שתקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. וכן ר"ת ז"ל תקן שאם מתה האש' בתוך שנה ראשונ' לנשואין שיירש אביה נדונייתא כדי שלא תתקיים קללת ותם לריק כחכם שדרשוהו (ספרי בחוקו' פרשה ב' פ"ה) בענין זה. וכיון שנהגו להרבו' בנדונייא תקנו להפקיע קצת מירוש' הבעל והתקנ' היא קיימ' בכך. ואע"פ שכתבו הראשונים ז"ל שאם התנה אדם עם אשתו שלא יירשנ' אינו מועיל תנאי זה. אלא א"כ התנה עמה בעוד' ארוס' כדמוכח בפ' הכותב (פ"ג ע"א) ובפ' חזקת תקנ' צבור עדיפא כמ"ש בפ' יש נוחלין (קל"א ע"א) בענין כתוב' בנין דכרין שהוא מקנה לדבר שלא בא לעולם. ואמרו שם תנאי ב"ד שאני. וה"ה והוא הטעם לתקנ' צבור. ובפ' המקבל (ק"ד ע"א) קי"ל כמאן דדריש לשון הדיוט בתנאי ב"ד וכן כ' ר"ח ז"ל כמו שכ' הרמב"ן ז"ל בחדושיו שם וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' שדין תקנ' צבור כדין תנאי ב"ד ולפי שתקנ' זו באה להוסיף זכות לזרע האשה ולא לחוב לו. ע"כ אם מת האב ויש לו בנים מאש' אחר' והניח קרקע. יטול הזרע החצי שירש אביהן מדין כתובת בנין דכרין אם יש שם מותר דינר. ואם היו לה שני בנים ממנו ומת אחד מהם אחריה וירשו אביו אין באותה ירוש' דין כתוב' בנין דכרין שלא מכח אשתו ירש אותו החלק. וכשירש אותה זרע שמת כבר הופקע מאותו חלק דין כתוב' בנין דכרין. וכמו שאין כתוב' בנין דכרין טורפת מן המשועבדים משום דיירתון תנן כדאי' בפ' אע"פ (נ"ה ע"א) ובפרק יש נוחלין (קל"א ע"א) כן בחצי אין הזרע טורף מן המשועבדין בשעת מיתת האשה מלשון התקנה יירש. ואע"פ שבפרק יש נוחלין (קכ"ט ע"א) מוכח שאם יש לשון מתנ' מעורב עם לשון ירושה דינו כמתנ' זהו כשהלשון הוא מעורב יירש ותנתן לו כדמוכח התם (שם) ואם הפסיקו בדבר אחר לא מהני. ובתקנה זו אע"פ שכתוב בה ינתן אותו חצי דבור אחר הוא ולא מהני. ועוד אפי' נאמר דכתוך כדי דיבור דמ' כיון דבחד תקנתא הוא כדמוכח כפ' יש נוחלין (קל"א ע"א) דתנאי בנין דכרין ותנאי בנן נוקבן בחד בי דינא אתקון הוו כבתכ"ד דמי. אבל בתקנה זו אין לדון אלא כדין ירושה שהרי כתוב בה כנזכר והנזכר הוא לשון ירושה. ואם מכרה כתובת' בטוב' הנא' ומת הבעל זכה הקונה בה כדין כל אשה המוכר' כתובת'. שלא באה התקנ' אלא לעכב עליה שלא להנחיל זולת זרעו אם מתה בחיי בעלה אבל אם נתגרש' או נתאלמנ' או פרעה הבעל בעוד' תחתיו לא עכב' התקנ' על ידה מלעשו' בנכסיה כרצונ'. וה"ה אם מכרה אות' בעוד' תחת בעל' על הספק מי ימות תחל' או היא או בעלה ומת בעלה שזכה הלוקח. ואם פרעה ומתה תחתיו הוא יורשה ואם מכרה אותה לבעל' יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. אם נכסי נדונייתה הם בעין. ואם אינן בעין ונגנבו או אבדו אינ' יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדע' הרמב"ן ז"ל והרמב"ם ז"ל. בעקר הכתובה אם מכרה או מחלה אותו לבעל אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. והכי מוכח בפ' נערה שנתפתתה (נ"ג ע"א) וכן בפרק החובל (פ"ט) וכן כ' הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל וענין תקנה זו היא שאם הניחה זרע בר קיימא שיירש חצי נדונייתא ובודאי לדין התלמוד אפילו בן יום אחד הוא נוחל את אמו להנחיל לאחים מן האב. ולא מיעטו בגמר' אלא עובר משום דאיהו מאית ברישא משום דעובר לית לי' זכייה כדאי' בפ' יוצא דופן (מ"ד ע"א). ובפ' מי שמת (קס"ד סע"א) אבל בתקנה זו לא רצו להפקיע זכו' האב שנתן נדונייא לבתו על תנאי שיירש קצת הנדונייא אלא עד שיהא הזרע בר קיימא. שכיון שאם מתה בלא זרע הוא יירש מכח התנאי המוטל בתקנה זו. לא פקע זכותיה בספק בר קיימא. על כן בא לשון תקנה זו שיהא הבן בר קיימא. וגם הרשב"א ז"ל סובר דאין בן יום אחד נוחל. אלא דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו וחולק בזה על הרמב"ם ז"ל ובר קיימא הוא שישלימו לו שלשים יום וימות ביום שלשים ואחד ללידתו. דקי"ל יום שלשים כלפני שלשים לענין אבל כמו שכ' הרי"ף ז"ל בהלכו' מועד קטן. וכן הרמב"ן ז"ל בספר תור' האדם בענין אבלו' ובענין טומאה לכהנים והכי איתא בבכורו' בפ' יש בכור (מ"ט ע"א). ואפי' לענין בכור קי"ל הכי דלא כר"ע (שם) דמספקא ליה. ואם קים לן בגויה שכלו לו חדשיו כגון שהלך למדינ' הים אפי' בן יום אחד נוחל אפי' לענין התקנ'. וכן אם ילדה תאומים. והאחד נתקיים בחיי אביו שלשים יום והשני נולד אחר מיתת אביו ונתקיים שעה אחת והכי מוכח ביבמו' בפ' נושאין (צ"ח ע"א) ובפ' המפלת (כ"ז ע"א) ואפי' הוציא ראשו חוץ לפרגוד ונתקיים שעה אחת ואח"כ מת וקים לן בגויה שכלו לו חדשיו נוחל כדאי' בפ' יוצא דופן (מ"ד ע"ב ע"ש) דחשבינן לי' נונד. ומ"מ שעו' אינן מעכבו' בזה. דלא בעינן מעת לעת אלא אפילו נולד יום שבת בערב ומת בתחל' ליל שני חשבי' לי' בן שלשים וא' יום לענין זה שלא מצינו שעו' פוסלו' אלא בקדשים כדאי' בפ"ב דזבחים (כ"ה ע"ב) ובפ' על אלו מומין (ל"ט ע"ב) וכן בבית בתי ערי חומה בערכין (ל"א ע"א) אבל בזה אין שעו' מעכבו' בו וכן כתבו בתוס'. ומה שכתבו בתקנ' שנשתהה שלשים יום אחר שנולד כדינו. לענין השהי' שיצא מתור' נפל כדינו נאמר. לא לענין ירוש' הבן שהרי בן יום אחד נוחל בנחלה דאוריי' כמו שכתבתי. ובכאן אינו נוחל עד שיצא מכלל נפל. וכן היו תקנו' קהל טול יטלה שהתנו שיהיה הבן בר קיימא. והנה זה הזרע הוא יורש חצי נדונייתא והבעל יורש חצי האחר והכתוב' דהיינו מנה מאתים והתוספ'. וקבורת' בלא ספק היא על הבעל. ואע"פ שהזרע הוא יורש חצי נדונייתה אינו חייב לקבר' דתנאי ב"ד הוא שהבעל יקבור את אשתו ואפי' יש לאשה יורשים בקצת נכסיה לא פקע חיוב הבעל מקבורת'. ודבר זה נלמד ממה שאמרו בפ' האשה שנפלו לה (פ"א רע"א). ובפר' החולץ. דשומרת יבם שמתה דיורשי הבעל ויורשי האב חולקין נכסיה אף הנדונייא כדעת הרמב"ם ז"ל שאנו דנין על פיו. ואפ"ה יורשי הבעל חייבין בקבורת'. וכ"ש בכענין זה שקבור' הבעל נשאר כדינו ולא דבר' מזה התקנה. ועוד שהרי חיוב קבורת' על הבעל אינו מפני הנדונייא בלבד. אלא אף מפני עיקר כתוב' והרי הוא יורש אותו. וכ"כ רש"י ז"ל שאם לא הכניסה לו כלום שהבעל קובר' והכי איתא בירושלמי בפ' האשה שנפלו (ה"ט). דגרסי' התם אשה אע"פ שאין לה כתוב' יש לה קבור'. ודקדקה התקנה בזה שלא יהא רשות ביד האשה להפקיע זכות זרעה. וזה כדי שלא תוריש אותו לאחיה. מוטב שישאר לזרעה ואם ימות זרעה יירש אותו הבעל כדין תורה. ומלשון התקנ' נראה שהיא יכולה למחול לבעל' להפקיע זכות זרע' וזכורה לטוב. וכמו שהמוחלת לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכ"כ הראב"ד ז"ל. כן הדין בזה שלא תקנה זו יותר חמורה מתנאי ב"ד. והתקנ' לא מנעה אלא מה שאפשר לה לעשות לשום אדם שלא תעשנו אלא לזרע' והיא המכירה והמתנה בכל צדדיה. וכיוצא בזה ממה שמפורש בלשון התקנ'. ומחילה אי אפשר לה לעשות לשום אדם אלא לבעלה ואינו נכלל בזה. ומה שכתוב בתקנ' ולא שום צד בעולם הוא כגון הקדש לבהכ"נ או לעניים ושאר מיני הקדש שהם צדדי מתנ' וכיוצא בזה דן הרא"ש ז"ל בתקנות טוליטלה. ולענין מתנות שנתנו לה בשעת הנישואין או לאחריהן מסתברא שיהיו לזרע' שלא תתקשט אשה אחר' בתכשיטי' אם אפשר שיתקשט בהן זרעה. אלא שאם הזרע מת יירש האב הכל מד"ת ואינו יורש עכשו מכח אשתו אלא מכח זרעו ממנה. ואם יש לה זרע מאיש אחר גם הוא יורש חלקו בהן כשיירש אותם זרעה. ונכסי מלוג הבעל יורש אותן כדין התלמוד וכן הצד"אק כדין התוספת. ואם גבתה אותו מחיים יש לו דין נכסי מלוג והבעל אוכל פירות וכן כ' הרא"ש ז"ל. ופשט לשון התקנה הוא שאין יורש זה אלא זרעה ממנו לא זרעה מאיש אחר ודין זה החצי בגבייתו הוא כדין גביית האלמנ' או הגרושה כנטילת הבלאות על פי מה שנזכר למעלה שלא יהא כח הזרע היורש מכח התקנה יותר חמור מכח האש' הבא' לגבות נדוניית' בד"ת. ובדבר הזה אין ספק כלל ואם האב רוצה לפרעם במעות רשאי הוא דדוקא היא אמרי' דהדין עמה לומר כלי אני נוטלת משום דאינו רשאי למכרם בחייה כדאיתא בפ' אלמנה (ס"ו ע"ב) אבל לאחר מיתתה רשאי למכרן. וה"ה שיכול לסלקם במעות. ודין ירושת הזרע הוא כדין מי שחבל בבנו הקטן דאמרי' בפ' החובל (פ"ז ע"ב) יעשו לו בו סגולה. וכדין המקבל פקדון מהקטן דאמרי' בפ' חזקת (נ"ב ע"ב) יעשו לו בו סגולה. ופירשו התם דקלא ואכיל מני' תמרי. כלומר בדבר שאין חוששין למיכלי קרנא. כמו שפירש רשב"ם ז"ל שם. וכן בכאן נושאים ונותנים בנכסים שנשארו ביד האב ויגדלנו אביו אם ירצה ולא חיישי' שמא יהרגנו כשאר יורשין כדאיתא בפרק הנושא (ק"ב ע"ב) דרחמי האב על הבן ומחתרת תוכיח וישא ויתן בנכסים כדין מי שיש בידו נכסי יתומים. והוא ניזון מהפירות אם יספיקו לו ואם לאו ישלים האב עליהם כדין מי שנתחייב לזון את בניו הקטנים כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (מ"ט ע"ב) ואם יש העדפה מניחין אותו במקום המשתמר עד שיגדיל אבל שיזון האב את הזרע ויש לו נכסים שירש מאמו אינו דין. וכדמוכחי הני דקטן דיעשו לו בו סגולה. וכדאמרי' בגמ' בפ' נערה שנתפתתה (מ"ז ע"א). על כיוצא בזה איהי אית לה כיסי דדינרין תיזיל ותפרוק נפשה ומה שדחו טענה זו בגמ' (שם) משום לא מימנע ופריק. אינו משום שהוא חייב בפרקונא. שהרי בתוספתא שנו שאינו חייב אלא שאין דרך רחמי האב להניח בת קטנה ביד שבאי לפגום אותה ואינו נמנע מלפדותה בשום טענה. אבל בכיוצא בזה טענה מעליותא היא. שכיון שהנכסים אלו שנפלו ביד הזרע היו של אב דבר תורה ומכח תקנה זו נפלו ביד הזרע הזה לא הפקיעו זכות האב בתקנתן. אלא שישאר הקרן קיים עד שיגדיל. אם אפשר ליזון מהפירו' ולא כלי קרנא זהו כונת התקנה דלא עבדי' ביה תרתי לעקור ממנו נחלה דאוריי' ולחייבו במזונו' כאלו היו נכסים שנפלו לה ממקום אחר. והרשב"א ז"ל כ' בתשובה כל שיש לו נכסים לקטן אין האב חייב לזונו. ואין זה דומה למזונו' אלמנה. שאע"פ שיש לה נכסים ניזונת מנכסי בעל'. לפי שמזונו' האלמנה הם תנאי ב"ד ומזון היתום אינו מתנאי כתובה עכ"ל תשובה וה"ה לבת ניזונת מתנאי כתובה שאם נשאת האם וקבל עליו הבעל לזונה חייב לזונה ולא הפסידה מזונו' שהם תנאי ב"ד. והכי מוכח בפ' הנושא. ומלשונו נראה שאפי' נכסיה שנפלו לו מבית אבי אמו יהא ניזון מהם אע"פ שה"ר מאיר מרטונבורק ז"ל היה מחייבו כמו שנזכר בספר אהע"ז (סי' ע"א) אבל בכיוצא בזה אני אומר שהכל מודים שאין האב חייב לזונו כיון שהוא יורש מכח התקנה מה שהוא יורש האב מד"ת. וזהו כשהן קטני קטנים שחייב לזונם מן התקנה וכ"ש שאם הם מבני ו' ולמעל' שאינו חייב לזונם אלא בתור' צדקה שהוא פטור כיון שיש נכסי' ואפי' כלי קרנא ואם ברצון נפשו רוצה לזונם תבא עליו ברכה:
תקון ד עוד תקננו שאם תמות האשה בחיי בעלה וזרע אין לה ממנו שירשו קרוביה היותר קרובים ליורשה שליש בנדונייתא בכענין זה שאם ימצא כתוב בשטר כתובתה שהכניסה לו מאה וחמשים יירשו הקרובים הנזכרים חמשים. אך יהא רשות בידה לעשות מזה השליש כרצונה לאחר מיתתה ככל רשות שיש לאדם בנכסיו כפי דין התלמוד. והשני שלישים האחרים עם עיקר כתובתה והתוספ' יירשנו בעלה כפי דין התלמוד. עד כאן לשון תקנה זו:
בשני דברים יפו כח הבעל בתקנה זו מהתקנ' אחר' כשיש לה זרע ממנו. האחד שאין האב או שאר היורשין יורשים אלא שליש ודי להפקיע זכות הבעל בשליש. אבל אם יש לה זרע ממנו אינו דבר קשה כל כך אם יירש הזרע החצי. שהרי זרעו הוא. ואם ימות הזרע האב יורש הכל. והשני שיש כח בידה לעשו' בשליש הזה כרצונה. ואולי תורישנו לבעלה ולא מפקעא נחלה דאוריי'. שיש נשים שאינן רוצות למחול לבעליהן בחייהן ורוצות להורישן לאחר מיתה כד"ת. אבל אם יש לה זרע ממנו אין לה רשות כדי שלא תורישנו למשפחת בית אביה. ובזה דקדקה יפה התקנה וכל שכן שבחייה יכולה לעשו' מזה השליש כרצונה למחלו לבעלה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדין מוחלת כתובה כדעת הראב"ד ז"ל ואם מכרה אותו לבעלה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אם הנכסים הם בעין. ואם אינם בעין ונגנבו או נאבדו אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדעת הרמב"ם ז"ל. ובשאר הדברים בענין גביית היורשים יש להם כדין הזרע בחצי בענין הבלאו' כנזכר למעלה. וכן בענין קבורת הבעל את אשתו ולענין התכשיטין שנתנו לה קרוביה בעת הנישואין או אחר הנישואין והם בעין יחזירם הבעל והיותר קרוב ליורשה הוא אם יש לה זרע מאיש אחר והזכרים קודמין אל הנקבו' ואם אין לה זרע האב הוא קודם לכל יוצאי ירכו. ואם אין לה אב אחיה או אחיותיה כדין כל נחלה. ואם נכתב בכתובה דהנעלת ליה מבית פלוני. אותו פלוני או יורשיו קודמין כי כן נהגו ונכסי מלוג הבעל יורש אות' כדין התלמוד וכן הצ"דאק כדין התוס':
תקון ה עוד תקננו שאם ימות הבעל בחיי אשתו תטול מה שכתוב לה עיקר כתובה ונדונייא. אבל מהתוספ' לא תטול כלל. עכ"ל תקנה זו:
אע"פ שמן הדין היתה גובה תוספ' דקי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי כדאי' בפ' אע"פ (נ"ד ע"ב) זה תנאי ממון הוא וקיים ולא כ' אלא ע"מ כן שלא יהא נגבה אלא בגרושין ברצונו ושלא ברצונה כנזכר למעל'. וכבר כתבתי למעלה בענין גרושה דין גבייתה בבלאו' שעושין מעין מלאכתן הראשונה ושמין מה שעליה כמו שנזכר בפ' נערה שנתפתתה (נ"ד ע"א). ובין של חול ובין של שבת שמין. וכן כתוב בספר אהע"ז בסי' ק' אבל בסי' קכ"א כ' שבגדי חול שלה אין שמין. וכ' זה בשם תשובת הרא"ש ז"ל (וכמה) [ותמה] הוא אם אמרה הרב ז"ל ובפסקיו לא כתב כן. ושמא כתב כן כפי תקנת טליטלה. ואם נתאלמנה מן האירוסין ושלח לה סבלונות גובה כתובת' מהן מנה מאתים ותחזיר השאר כמו שכתבתי בענין גרושה וכסף קדושיה שלה כדאי' בפרק מי שמת (קמ"ה ע"א):
תקון ו עוד תקננו שמה שנהגו לכתו' בשטר כתוב' שהבעל נותן כך וכך לאשתו במתנה לחוד שלא תהא נגבית לעולם לא בגרושין ולא במיתת שום אחד מהן. עכ"ל התקנה.
ויש מקומו' שהיא גובה אותה אפילו מחיים כדקי"ל הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירו' כדאי' בפ' חזקת (מ"ג ע"ב) ובדין מוכרת כתובתה בטובת הנאה כדאיתא בפ' החובל. (פ"ט ע"א) ואלו היתה מתנת קרקע לית דין ולית דיין. אבל אם הוא נותן זוזים ואין העדים יודעין אם הן אצלו אם לאו. וצריכין לבא בזה מדין הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכן כתוב בספר ח"מ בסי' ס' ויש כותבין אותם בתורת חוב גמור. וגם זה הדבר פשוט לגבותה. ואם גבתה אותה כ' הרא"ש ז"ל שהמעו' הם בתור' נכסי מלוג ויקח בהם קרקע והבעל אוכל פירו'. וזהו ג"כ דין הצ"דאק. ואפשר לדון בדין הצד"אק שהוא כדין מתנה שאין הבעל אוכל פירו' כיון שקראו לו צד"אק כלומר שדרך צדקה הוא נותן לה מתנה זו. אבל אם מתה הבעל יורש אותו. בין שיהי' בתור' חוב או בתורת מתנה ויש הפרש בזה. שאם הוא בתורת מתנה אפילו סלק עצמו ואמר לה דין ודברים אין לי עליך היה יורש אותה אפי' מכרה ונתנה. כי כן כתבו הראשונים ז"ל. ויש מקומות שאין גובין אותה לעולם. שאין כותבין אותה אלא לכבוד בעלמא כמו שנהגו בהרבה מקומו' שאם הוציאה לו מאה כותבין מאתיי'. וכשהיא באה לגבות אינ' גובה אלא מאה וזה היה נהוג בימי חכמי התלמוד וכמו שאמרו בפ' המקבל (ק"ד ע"ב) מקום שנהגו לכפול גובה מחצה. ועל כיוצא בזה תקנו תקנה זו שאם דרך כבוד בעלמא כ' לה שנתן לה כך וכך שלא תגבה אותה לעולם בין קנו מניה בין לא קנו מניה לא במיתה ולא בגרושין:
תקון ז עוד תקננו שאלמנה תהי' נזונת ומתפרנסת מנכסי בעלה שלשה חדשים הראשונים אחר מיתת בעלה אם לא תתבע כתובתה בדין. ואם תבעה כתובתה בב"ד תוך הזמן הנזכר הפסידה המזונות והפרנס' משעת התביעה. וגם אחר שלשה חדשים תהיה נזונת ומתפרנסת כל זמן שלא תתבע כתובתה או לא תגבה אך יהי' רשות ביד היורשים או האפטרופסים להכריח אותה שתקבל כתובתה ולסלקה מהמזונות ומהפרנסה אחר עבור ג' חדשים הראשונים. אלא א"כ צוה בעלה שתהיה ניזונת ומתפרנסת אלמנתו מכנסיו. אבל בתוך שלשה חדשים לא יהא רשות בידם להפסידה המזונות והפרנסה אלא א"כ תבעה היא כתובתה בב"ד כנזכר למעלה. עד כאן לשון תקנה זו:
ומן הדין הוא שתהיה נזונת לעולם כ"ז שהיא רוצה לעמוד באלמנותה כן פסקו כל הפוסקים. דאנן כאנשי גליל עבדינן ולא כאנשי יהוד' שהיו כותבין כ"ז שירצו היורשי' כדאי' בפ' נערה שנתפתתה (נ"ד ע"א) וכן מצאו סמך בתוספתא וכן הירושלמי דכל הארצו' כותבין כאנשי גליל שחסו על כבודן (שמא) [שלא] תזוז אלמנתם מביתם ולא כאנשי יהודה שחסו על ממונם אבל כל זה מסתמא. אבל בתקנה זו גלו דעתם שחסו על ממונם ולא תהא נזונת אלא כ"ז שירצו היורשין. אלא א"כ גלה דעתו בשעת מיתתו שהוא חס על כבודו וצוה שתהא ניזונת משל בעל מזה הטעם כדאיתא בפרק החולץ הכי נמי דין הוא שתהא ניזונ' זו שלשה חדשים הראשונים וכמו שתהא נזונת כך תהא מתפרנסת במדור וכסות כדינה שזה הוא בכלל פרנסה הכתוב בלשון התקנה. ומ"מ כ"ז שהיא ניזונת משל יתומים מעשה ידיה הוא ליתומים כדין התלמוד ואם היא מעוברת או מניקה ותבעה כתובתה או פרעוה היתומים אחר שלש' חדשים אע"פ שהיא מעוכבת מלהנשא לא דברה בזה התקנה כלל שלא ראו לזונה כל זמן עבורה והנקתה לפי שהוא זמן מרובה והפסד מרובה ליתומים ויהיה דינה כדין גרושה שאם היא מעוברת אין לה כלום. ואם היא מניקה נותנין לה שכרה כדין גרושה הנז' בפ' אע"פ (נ"ט ע"ב) וכן כ' הרב בעל העטור ז"ל בשם רבינו האיי ז"ל ונותנין לה יתר על שכרה דברים שהיונק צריך. וכשתגמלהו אם זכר הוא לא תתנהו ליורשים שיגדלוהו שמא יהרגוהו אלא ישאר עמה בשכירו' אם תרצה היא ונראה כן לב"ד או ישכרו לו אומן או יקנו לו שפחה לשמשו על ידי ב"ד כדמוכח בפרק נערה שנתפתתה וביבמו' בפ' חרש ואם נקבה היא תהי' עם אמה ואין מעכבין על ידה כלל כדאי' בפ' הנושא (ק"ב ע"ב) ויש אומרים שאפי' זכר הרשו' בידה לעכבו אצלה עד שיהי' בן שש ויתנו לו מזונו' עם אמו. וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל ובעל העטור ז"ל אפי' בגרושה. וכ"ש באלמנה שאין האב קיים. אבל הרשב"א ז"ל כ' בתשובה שאם אין שם חשש רציחה. מניחין אותו אצל קרובים ולא אצל האם. ואין האלמנה מפסדת מזונו' תוך שלשה חדשים אלא א"כ תבעה כתובתה בב"ד ותתבע הכל נדונייא ועיקר כתובה. ואפי' תבעה נדונייא ותוספת ומקצת עיקר כתובה ניזונת על אותו מקצת שנשאר לה כדין כל אלמנה ניזונת מן הדין לאנשי גליל כדאיתא בפרק אלמנה ניזונת (צ"ז ע"ב). והרב בעל העטור ז"ל בשם רבינו חננאל ז"ל כתב דדוקא אם תפסה מקצת כתובתה בתביעה. אבל בלא תביעה לא. ולא כתבו כן האחרונים ז"ל ודין זה מתבאר בריש פרק אף על פי בדברי המפרשים ז"ל. ודין שלשה חדשים הם תשעי' יום חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו. וכן בכאן היא ניזונת תשעים ואחד יום עם יום המית' שהם שלשה עשר שבועו' ויום שנים ותשעים יום היא מפסדת המזונו' אם ירצו היורשים להגבותה כתובתה. וסימן לדבר יום הפסד המזונו' היא ביום המיתה. אם מת ביום ראשון כשיגיע יום ראשון אחד ותשעים יום. באותו יום אינה ניזונת שהוא יום שנים ותשעים. ואם לא נשאר לבעל בן אלא העובר. ב"ד חייבין לעשו' בפריעת האלמנה לאחר שלשה חדשים מה שהיו יורשים עושין. וכן יורשי העובר רשאין בכך. ושאר נכסים ישארו ביד האפטרופוס:
תקון ח עוד תקננו שכל דין ודברים ותביעו' וטענו' שיהיו בין איש לאשתו שלא יהא רשות ביד שום אחד מהם לדון כלל בערכאו' של עכו"ם אלא לפני דייני ישראל. עד כאן לשון תקנה זו:
אין ספק שלדון בערכאו' של עכו"ם אפי' דיניהם כדינינו שהיא עביר' ומנדין עליה. ואפי' נתרצו שניהם לדון בדיני עכו"ם אסור הוא ומחינן בידייהו. וכן כתבו הראשונים ז"ל. אלא שבזאת התקנה הזכירו בה בפירוש לפי שמן הידוע הוא שהאיש ידו תקיפה על האשה ולפעמים תהי' האשה תולה עצמה ביד עכו"ם ורוצים לדון בערכאותיהם על כן באה תקנה זו להטיל עליה' חרם בזה וכל טענו' שביניהם ואפילו שלא מענין תקנות אלו לא ידונו אלא בדינינו:
תקון ט עוד תקננו שיהיו אלו התקנו' נוהגו' בבני קהלינו זה עם כל הנלוה עליהם אשר ישאו נשים מבני קהלינו זה מהיום ועד עשרים שנה. ומאותו זמן ואילך. כל זמן שלא יסכימו לבטלם. אך תוך זמן זה לא יהי' רשות ביד הקהל לבטלם. ואפילו הסכימו הקהל לבטלם תוך עשרים שנה לא יזוזו התקנו' האלה ממקומם. עד כאן לשון תקנה זו:
לפי שיש מקומו' נחלקים לשתי קהלו' ושני צבורים כגון המקום הזה שאותם שבאו מגזרו' אדום נעשו קהל לעצמם בפריעת המס ובבהכ"נ ובכל מנהגיהם. דומה למה שאמרו בפרק בני העיר (כ"ו ע"ב) ההוא בי כנשתא דרומאי ופירש"י ז"ל אנשים באו מרומי למחוזא ונתישבו שם ועשו להם שם ביהכ"נ. על כן באה זאת התקנה לפרש שאין בכלל תקנות אלו אלא הקהל שנתאסף במקום הזה מארץ אדום והנולדים מהם. אבל הקהל הקדום בזה המקום אינו בכלל תקנו' אלו. וגם אם יתחתנו אלו עם אלו מן הסתם אינם נכללים בתקנה זו עד שיהיו האיש והאשה מהקהל הזה. ומה שכותבין בכתובו' על פי התקנ' שתקנו עליהם קהל אל'גאזיר. אין צריך לפרש על איזה קהל הם אומרים זה. אם על הקהל הבא מארץ אדום אם על הקדום. כיון שהוא נודע שהחתן והכלה הם מהקהל הבא מארץ אדום ושהוא פורע מס עמהם ודומ' למה שאמרו בפרק לא יחפור (כ"א ע"ב) אי שדי כרגיה להכא לא מצי מעכב. וכן מה שאמרו בסוף פ"ק דיבמו' (י"ז ע"א) כסף גולגלתא להיכא יהבת לפום נהרא. אם כן מפום נהרא את ודי לו ראי' כזה שהוא נכלל בהסכמו' ותקנו' אלו אם הוא נכלל עמהם בפריעת המס. ובענין מזונו' האלמנ' אמרו בפ' נערה שנתפתתה (נ"ד ע"א) שמעה לקלא דבת מחוזא היא. אמר לי' בבבל וכל פדוארה נהוג כרב וכו' והנרא' מזה שאם יש חלוק בין המקומו' בדין מהדינין מן הסתם אם האדם הוא ניכר בלשונו או בפריעת המס מאי זה מקום הוא חייב כפי דין אותו המקום. וכ"ש אם הקהל ההוא אין להם תקנו' שאין לחוש לשום דבר. וגם אם הם נושאין על פי תקנו' קהל אל'גזאייר בין זכרים בין נקבו' על תקנו' אלו הם נושאין כיון שאין להם תקנו'. אלא שצריך החתן לקבל עליו תקנו' אלו בין אירוסין ונשואין כיון שאין להם בזה תקנת ציבור כמו שכתבתי למעל' מפני הפקעת דין ירוש'. אבל מפני שאר תנאים אפי' לאחר אירוסין מהני קנין. וכ"ש במה שהוא זכות לו שהרי תנאי שבממון הוא ומתנה עמה כל מה שירצה ונר' שכבר נתרצו כלם לקבל עליהם תקנו' אלו שכל הנושא מהם הוא נושא על פי התקנו'. וכן הוא כתב בכתובותיהם. ואם נתפרש בה הרי נתחייב החתן בהם. ומה שאמרה התקנ' עם כל הנלוה אליהם הוא להכניס בתקנ' זו כל הבא מארץ אדום אחר תקנה זו ויפרע המס עמהם וגם דורו' הבאים הם חייבים בתקנה זו. כמו שאנו חייבים בקריא' המגל' מפני קבלת הראשונים. ובשבטו של בנימין להתירן בקהל הוצרכו לדרוש איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה ממנו ולא מבנינו כדאי' בפרק יש נוחלין (קכ"א). ובפרק בתרא דתעניו' (ל' ע"ב) הא מסתמא נכללין הם בחרם הדורו' הבאים אחריהם והתקנה היא קבוע' כ"ז שלא יסכימו לבטלה. ואם הסכימו לבטלה או להוסיף או לגרוע לאחר עשרים שנה רשאין הם בכך. אבל בתוך עשרים שנה לא היו רשאין בכך לפי שהוטל בה חרם ואין צבור רשאין להתיר חרם המוטל מהם. אלא אם כן לא קבעו בו זמן. שכיון שלא קבעו בו זמן. הרי הוא כאלו פירשו בשעת החרם שאינו אלא כ"ז שירצו שעל דעת זה הטילוהו כיון שנהגו בכך. ודומה למה שאמרו בגמרא בפרק יוצא דופן (מ"ו ע"ב) ובפרק המגרש (פ"ג ע"ב) ובמקומו' אחרים כל הנודרת על דעת בעל' נודרת. וכשקבעו זמן בחרם והתנו עליהם שלא להתירו בתוך הזמן ההוא. הרי גלו דעתם שלא על דעת שיתירוהו כשירצו הטילוהו. על כן אינן רשאין להתירו הן בעצמן תוך הזמן שאין אדם מיפר נדרו עצמו. והיו צריכין לילך אצל חכם ויתירוהו להם על ידי פתחים וחרטה ככל שאר נדרים ושבועו' על כן דקדק' התקנ' שבתוך העשרים שנה לא יהא רשות בידם לבטל' הם בעצמם כשאר היתר חרמי צבור:
תקון י ונתננו כח ורשות לכל אדם להתנו' על אשתו בפירוש כל תנאי שירצ' נגד אלו התקנו' קודם שדוכין. אבל כל מי שמשדך סתם. על דעת אלו התקנו' הוא משדך ולא יהי' לו רשות לבטל שום תקנ' ולא מקצתה. וכל הטוען כנגד אלו התקנו' ואומר תנאים אחרים היו בינותינו יהיו טענותיו בטלות. אלא א"כ יברר טענותיו בראיה ברורה או בעדים:
תקנות הקהל אינן אלא כתנאי ב"ד שמן הסתם חייבין כפי מה שתקנו. אבל הרשות נתונה בידם להתנו' ולעקור תקנו' אלו כלם או מקצתם דתנאי שבממון הוא וקיים כדמוכח בפ' אע"פ (נ"ו ע"א) ובפ' הכותב (פ"ג ע"א). וביארה התקנה שזה הוא קודם השדוכין. אבל אם שדכו סתם על דעת תקנו' אלו הם משדכין. ואין רשות ביד אחד מהם לבטלם אלא ברצון שניהם והודאתם. ומה שאמר' התקנ' שכל שטוען כנגד אלו התקנו' יהיו טענותיו בטלות. אלא א"כ יש לו ראיות או עדים. עשו תקנה זו ככל תנאי ב"ד. ואמרו בפ"ק דבבא מציע' (י"ז רע"ב) כל תנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידו דמי ע"כ צריך ראיה לטענותיו ככל הטוען אחר מעשה ב"ד שלא עשה כלום. כדאי' התם (שם סע"א) והרי תקנות אלו כמעשה ב"ד. וצריך לפרש בזה שאם יש ספק בלשון מלשונו' אלו התקנו'. והדיינים אינם יכולין להכריע כוונת המתקנים מה היתה שיניחו הדבר לדין התלמוד לפי שאלו התקנו' הם להוציא מדין התלמוד. ואם יש ספק בדבר ישאר על דינו. וכן כ' הרא"ש ז"ל בתשובותיו על תקנת טוליטלה. ואע"פ שהיה דעתנו לדון שתהי' יד התובע על התחתונ' כדין כל ספק בתביעת ממון. בטלנו דעתינו מפני דעתו כי רב מובהק הי' ונחית לעומקא דדינא. וכיוצא בזה כ' הרמב"ן ז"ל בשם רבינו אפרים ז"ל בפרק יש נוחלין ובסוף הלכות בכורות:
תקון יא והוצאנו מכלל זה מי שנשא אשה קודם זה הזמן שאינו נכלל באלו התקנו'. אבל יהא נדון כפי אותו דין. ואותן תקנות והסכמו' אשר נשתעבד בהן הבעל בשטר כתובה בעת הנשואין וע"פ דייני ישראל. עד כאן לשון תקנה זו:
והיתה הכונה בזה לפי שהיו באות נשים נשואות משאר מקומות לכאן והיו נשואות על פי תקנות אחרו' שלא היה אפשר לשנות כלום בהם לפי שהי' זכות לאחד וחוב לאחר ואין חבין לאדם אלא מדעתו ורצונו כמו שנזכר בראשון מגטין (י"א ע"ב) וראשון מקדושין (כ"ג ע"א). ע"כ תקנו שידונו להם דייני ישראל כפי אותן תקנו' דבתר שעבודא אזלי' ולא בתר גובייאנה בכל כיוצא בזה. כדמוכח בפ' שני דייני (ק"י ע"ב). וה"ה דמי שיצא ממקום זה ללכת למקום אחר. או בא ממקום אחד לדור במקום הזה שאין דנין אותו אלא כפי דין המקום שנכתבה בו הכתוב'. כיון שהוא מפורש בשטר הכתוב' על איזו תקנה נשתעבד. והסכמו' קהל מיורקא היו שהאשה היתה גובה נדוניא ותוספ' ועיקר כתוב' באלמנות וגרושין כדין התלמוד ולא הסכימו בזה כלום. ואם מתה בלא בנים קרובים היו יורשים חצי נדוניית'. והבעל יטול השאר. ולא היה בידה רשות לצוות על זה להעביר מאחד מהם כלום. כן הייתי זכור. והיום ראיתי שטר מעשה ב"ד נעש' כאן בקבלת עדות מזקני נאמני מיורקא כתוב בו כי היה רשות בידה לצוות בחצי שיורשים קרוביה. ואם הניח' זרע הי' זרעה יורשי' הכל והי' רשות בידה להנחיל הכל למי שתרצה או מקצת. וראיתי באותו מעשה ב"ד שלא היה רשות בידה לצוות על זה אלא לאחר מיתת בעלה וגם הרשות שהי' לה לא הי' אלא בנדונייא וכתובה ותוספת לא נתפר' מי יירשנו ובכל נס"יא לא הי' להם כי אם דין תורה:
תקון יב כל אלו התקנות הנזכרו' שינהגו בהם כל בני קהלינו על דרך הנז' למעלה ולא יהא רשות לא' מהם איש או אשה לערער ולסתור ולגרום ערעור וסתירה בשום תקנ' מהם ולא במקצתה בכח חרם ונדוי. ואחר שתקננו אותם בהסכמת ראשי הקהל הנזכר ובעצת הרבנים הכריז אותם השליח צבור בביהכ"נ ביום השבת קודם הוצאת ס"ת בפני כל הקהל ולא ערער אחד מהם כלל וכדי להיות לראיה ולזכות לבני קהלינו איש או אשה כתבנו וחתמנו מה שהיה בשני ימים לירח אלול שנת חמשת אלפים ומאה וחמשים וארבע לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן באלגזאיר מתא. עכ"ל תקנה זו.
ולפי שאני הייתי עם הזקנים שנשאלו מזה ולא נותר מהם איש כי אם אני וכלם מתו בשיבה טובה ודומה זה למ"ש בפ' מי שאחזו (ע"ו ע"ב) ובפ' אין מעמידין (ל"ז ע"א) א"ל ר' אלעזר לההוא סבא דהוה בההוא מעש' כי שריתוה לאחר [לאלתר] שריתוה וכו' ואני אומר כמו שאמר רב בפ"א דיני ממונו' (ל"ו ע"א) ובפ' הנזקין (נ"ט ע"א) אנא הואי במנינא דא ומנאי דידי הוו מתחלין ברישא. ופירשו טעמא התם (שם) דבכלהו מנייני דבי רבי מן הצד הוו כלומר שהיו מתחילין מן הקטן וכן הי' זה שהייתי אני קטן שבכלם ולי נתנו רשות לתקנם כאשר יראה בעיני ותקנתי מה שתקנתי והסכימו עמי ונשאתי ונתתי עמהם ככל הכתוב למעלה בכל תקנה ותקנה. על כן כדי לסלק הספקו' מהדיינים הבאים לדון על פי תקנות אלו. וכי ראיתי קצת שאלות באו אלי משאר קהלות שקבלום עליהם שנפלו ביניהם קצת מחלוקות על ענינם. על כן כתבתי כל זה לברר וללבן מה היתה הכונה בהם ויסודם בתלמוד כי לא דבר רק הוא כאשר יראה המעיין באגרתי זאת. וחברתי את כל דברי האגר' הזאת באלגזאייר בחדש אייר שנת חמשת אלפים ומאה ושמנים ואחת לבריאת עולם. אחר השלימי שנת ששים משנותי. וכתב שמעון בה"ר צמח זלה"ה: