שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רעא
ענין רעא:
אין ספק שתקנת נביאים בארבעה צומות לא היתה על זמן גלות בבל בלבד אלא תקנה קבועה היתה כל זמן שהי' בית המקדש חרב אפילו יבנה ויחרב אח"כ הצומות הללו קבועים הם לעולם שלא לגרוע מהם אפילו אחד מהם ולהוסיף עליהם גם כן מפני צרות כיוצא באלו לא ראה ב"ד בישראל לקבוע צומות אחרים והראיה לזה שהרי בלא ספק בזמן בית שני היו לששון ולשמחה וכשחרב הבית בשניה חזרו הצומות ההם כלם כמו שמוכיח לשון התלמוד באחרון מתענית ובראשון מראש השנה (י"ח ע"ב) ולמה והלא בבית שני לא אירע כלום בטבת ובתשרי.
וזאת ראיה שתקנת נביאים קבועה היתה לעולם.
וכן לא מצינו שתקנו תענית על סמיכת יד רומיים על ירושלם כמו שתקנו נביאים על סמיכת יד מלך בבל על ירושלי' וזאת ראיה שלא ראה ב"ד בישראל לקבוע צומות אחרים ונראה הטעם בזה שחורבן ראשון היתה צרתו קשה לישראל יותר מחרבן שני שהרי בבית שני היו חסרים חמשה דברים כמו שהוא מוזכר בגמרא יומא (כ"א ע"ב) והביאו סמך לזה וארצה בו ואכבדה חסר ה"א.
וגם בבית שני לא היתה חזרה שלמה.
ואע"פ שהיו ששון ושמחה כל זמן שהי' הבית בנוי.
כשנחרב חזרו הצומות למקומן מכח תקנתן של נביאים ולא היתה כדאי צרת חורבן בית שני לקבוע עליה צומות אחרים ונתבאר זה ואין ספק ג"כ שהצומות הללו שוין בחומרותיהן שתקנום הנביאים שכ"ז שיתחייבו בהן תהי' נוהגות בהן כל אותה חומרות שתקנו הנביאים.
וכיון שבעלי התלמוד למדונו שבצום החמישי יש לנהוג כל אותן חומרות השנויות במשנה ובברייתות.
ממילא אנו למדין שכן תקנו הנביאים בכל אותן הארבעה צומות לא פחות ולא יותר ואחר שכן הם הדברים נפלו בכאן כמה ספקות במנהגתינו.
האחד למה אין מתענין בתשעה בתמוז מפני שבו הובקעה העיר בראשונה כמו שאנו מתענין בעשרה בטבת על סמיכת מלך בבל.
ועוד למה אנו מתענין בשבעה עשר בתמוז מפני שבו הובקעה העיר בשניה ואין אנו מתענין על סמיכת רומיים בירושלם בשניה.
ובזה הספק דחק עצמו רבינו הרמב"ן ז"ל בהלכו' אבלו' ישנה יקחהו המעיין משם.
ואינו מספיק אלא אם נוסיף ונאמר שהנביאים שתקנו צום הרביעי לא ייחדו בזה אי זה יום והניחו הדבר מסור לב"ד לטלטלו מיום אל יום על צרה כיוצא בה והיא הבקיעה בין שתהי' בט' ב' או ביום אחר כל שהיא באותו חדש הדבר מסור בידן לקבעו ביום הבקיע' ונרא' ודאי שאם הובקע' העיר בחדש אחר היינו מתענין בט' ברביעי ולא היינו מתענין באותו חדש שנבקעה בו כיוצא בתענית של סמיכת יד על ירושלם שאנו מתענין על ראשון ולא על שני לפי שכך תקנו הנביאים שיהיו הצומו' באלו הארבע' חדשים אבל לא הקפידו על איזה יום מהם ובלבד שתהי' הצרה מעין הראשונ' כגון בקיעת העיר או נאמ' שכך כוונו הנביאים ברוח הקדש שבשניה תבקע העיר בי"ז בתמוז ועליה תקנו צום הרביעי לדורו' הבאים ובזה נסתלק זה הספק.
והספק השני הוא שלא מצינו רמז בכתוב להפריש בין צום לצום שהרי כאחד מנאן הכתוב ומנהגנו הוא להפריש ביניהן בט' באב נוהגין כל חומרותיו ובצומו' אחרים אנו מקילין בהם.
והטעם שנתנו בגמ' (ר"ה י"ח ע"ב) שבו הוכפלו צרות לא נזכר בכתוב רמז לזה.
ואין לתרץ בזה שב"ד שלאחר הנביאים תקנו לנו ט' באב באותן חומרו' שהרי אמרנו שלא הי' כח בב"ד להוסיף על תקנת נביאים כלום.
אלא א"כ נאמר שלא הי' בהם כח להוסיף יום או לגרוע יום אבל ביום הקבוע הי' כח בידם להוסיף חומרו' מפני כפילת הצרו' וזה איפשר הוא אבל היותר נכון הוא שנאמר שכיון שהנביאי' לא תקנו שיהיו צום אלא בזמן דאיכא שמד ואי ליכא שמד הניחו הדבר תלוי ברצו בט' באב שהוכפלו בו צרו' רצו וקבלו עליהם אותו צום בחומרותיו והרי הוא צום היכא דליכא שמד מכח קבלתן בלבד.
אבל היכא דאיכא שמד ארבעתן שוין מכח תקנת הנביאים ובזה נסתלק זה הספק.
והספק השלישי הוא על לשון התלמוד (ר"ה שם) שאומר שכך תקנו הנביאים בזמן דליכא שמד רצו מתעני' ואין ספק שבשבעים שנה של בבל היו צום וכן מוכיחין מקראו' שבזכריה ואין ספק גם כן שלא הי' שמד כל אותן שבעים שנה.
ואע"פ שהעמיד נבוכדנצר הצלם ודריוש המדי בטל התפל' ואחשרוש גזר להשתחו' להמן.
אותן השמדים לא עמדו שבעים שנה.
וא"כ למה נהגו בהן כל אותו זמן.
ויש לומר בזה דכיון דברצו תליא מלתא הם רצו וקבלו עליהם כ"ז בטול השמד וכן מוכיח לשון הכתוב במגל' אסתר קיימו וקבלו עליהם דברי הצומו' וזעקתם כלומר כמו שקבלו עליהם ימי המשת' ושמחה כן קבלו עליהם מעצמם דברי הצומו' וזעקתם ובזה נסתלק ספ' זה.
והספק הרביעי הוא שאין ספק שבזמן התנאים ואחר חורבן הבי' היו כמה שמדים כמו שמוכיח בתלמוד בסוף ברכו' (ס"א ע"ב) ובראשון מע"ז (י"ח ע"א) ובריש כתובו' (ג' ע"ב) וכן בפרק הכותב (פ"ט ע"א) ובפ' התקבל (ס"ד ע"א) ובפ' רבי אליעזר דמילה (ק"ל ע"א) ובמסכ' תעני' (כ"ט ע"א) ובפ' המוציא תפילין (צ"ה ע"ב) ובפ' ד' ממס' מעשר שני ומייתי לה בפ' האשה שלום (קט"ו ע"ב) ובפ"ק דסוכ' (י"ד ב') ובפ' גיד הנשה ובפ' א' דר"ה.
ובפ' במה טומנין (מ"ט ע"א) ובפ' כל הגגות (צ"א ע"א) שבכל אלו המקומו' אומרי' שעת שמד הי'.
ובירוש' דר"ה גם כן ובכמה מקומות אחרים.
וכיון שהי' שמד בישראל בלא ספק היו נוהגין כל אותן צומות באותן חומרו' וכן מוכיח ג"כ מה שאמרו בראשון דמגל' (ה' ע"ב) ר' רחץ בקרונא של ציפורי בי"ז בתמוז כלומר שהתיר דבר שהי' במנהג אסור והוא הדין לשאר חומרו'.
וא"כ מפני מה הזכירו אותן חומרו' דט' באב בלבד הי' להם לשנותן סתם.
ויותר קשה מכל זה מפני מה לא היו השלוחין יוצאין בשאר צומות כמו בט' באב שאין ספק רבינו הקדוש סוף התנאים הי' וכל אותם שנים שעברו בימי התנאי' שלפניו הי' שמד עד ימיו.
וא"כ אמאי לא מישתמיט תנא למיתני בשום דוכת' חומרי תעניו' בשאר צומות ולמה ייחדו בזה ט' באב ולמה לא שנו שהשלוחי' היו יוצאים בהם דודאי כשהיו נוהגין אותם חומרו' היו שלוחין יוצאין וכן מוכח לשון התלמוד וזה ספק גדול.
ועוד יש ספק אחר שכיון שתקנת נביאים הם כ"ז שיש שמד שיהיו כלן צום בחומרותיו והאידנ' איכא שמד א"כ מתקנת נביאי' אנו חייבי' בכל אותן חומרו' שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין.
ורבינו הקדוש שרחץ בציפורי בי"ז בתמוז לא לבטל תקנ' הנביאים עשה כן.
שלא היו כח בידו לבטל' אלא ברשותם עשה כן שכן תקנו דהיכא דליכא שמד לא רצו אין מתענין.
ואם שמא יחזור השמד למקומו יחזרו הצומו' למקומן לא תקן ר' בזה כלום.
ואם תאמר דמחזי כי חוכא וטלולא.
אינו כן שהרי בגלות בבל היו צום ובבי' שני היו ששון ושמחה.
וכשחרב הבית בשניה והי' שמד חזרו להיו' צום.
ובימי ר' שלא הי' שמד ולא שלו' דתליא ברצו.
רצה ועקר י"ז בתמוז.
וכשחזר השמד אם חזרו להיו' צום אין בזה משום חוכא שכך היא תקנת הנביאי' ודמי לתקנ' ב"ד בגזרת תעניו' של גשמים בזמן שהם צריכין להם.
ואותם הצריכי' להם מתענין ולא מיחזי כי חוכא שהתקנ' כך הית' קבוע' להטלטל בין צום לששון לרצו.
וא"כ אמאי לא נהגו בהו בהנהו חומרי.
ובודאי שרבינו הרמב"ן ז"ל ראה קושיא זו ומצא עצמו דחוק בה והיו סוף דבריו אלא מיהו האידנא פוק חזי מאי עמא דבר.
והמובן מדבריו הוא שכן הוא הדין אלא שהמנהג אינו כן.
ומה שנרא' להתיר ספיקו' אלו הוא לחסר מדעתו של רבינו ז"ל מעט שהוא מדד במד' גדוש' והפריז עלי' שהוא כ' שאם יש שמד באיז' מקום מישראל חייבין הכל להתענו' ואין לרבינו ז"ל ראי' לזה ולשון התלמוד אינו מסכים עמו בזה שהרי בלא ספק בימי המשנ' הי' שמד בקצת מקומו' מישראל.
ואפילו הכי תריץ רב פפא דמשום הכי לא היו שלוחין יוצאין משום דברצו תליא מלתא ואמאי והלא הי' שמד בישראל.
ואם נאמר שאין תקנת נביאים שיהיו צום אלא כשיש שמד בכל ישראל או אם השמד הוא בקצת מקומו' ולא בשאר המקומו' שבמקומו' השמד יהיו צום ובמקומו' שאין שמד יהי' הדבר תלוי ברצונם שאם רצו להשתתף עם מקומו' השמד הם צום ואם לא רצו להשתתף עמהם לא הטריחו הנביאי' בתקנתן בזה יבא הדבר על נכון שהשמד שהי' בימי חכמי המשנ' הי' בארץ ישראל במקו' הועד ושם הי' צום.
ובבבל ובשאר מקומו' ישראל לא הי' שמד ושם היו השלוחין יוצאין וכן נרא' מהמכילתא שבימי התנאים לא הי' השמד אלא בארץ ישראל ששם שנו לאוהבי ולשומרי מצותי.
ר' נתן אומר אלו הדרין בא"י שנותנין נפשם על המצו' מה לך יוצא להצליב וכו' וכיון שבבבל לא הי' שמד לא היו שלוחי' יוצאים דברצו תליא מילתא.
ואחר שעל' בידינו זה א"כ הדורו' הללו שנהגו בהן באותן קולות ברצו הוא תליא מילתא כיון שאין ביניהם שמד בבטול המצו' כמו שהיו בבבל בזמן שהי' השמד בארץ ישראל וזה עולה יפה.
ויצא לנו מזה שאותם שהם במקום השמד והשמד הוא עליהם חייבין בהם באותן חומרו' אלא שתקנתן קלקלתן שמחמ' אונסן נפטרו אפילו מט' באב ויוה"כ ושאר התור'.
ומה שלא הוזכרו בגמ' חומרו' אלו בשאר תעניו' הוא שלפי שהדבר הוא מטלטל בדין בין רצו בין ללא רצו לא שנאום בהן דתנא מילתא פסיקתא תני וזה כ' הרמב"ן ז"ל.
אי נמי משום דבט' באב איכא מילתא אחריתי דליכא בשאר צומות אפילו איכא שמד.
והוא משום חיוב אבלו' כגון לא יאכל בשר ולא ישת' יין ושאר מצו' דנהגו' באבל דמשמע שהדינין ההם הם מיוחדין לט' באב בלבד משום אבלות החרבן משום גררא דהנהו דיני תני לכלהו גבי ט' באב.
והוא הדין לשאר צומות היכא דאיכא שמד שהן חייבי' להפסיק מבעוד יום.
ואסורין ברחיצ' ובכלהו אחריני דלא תלו באבילו' אלא בעינוי.
הרחמן יזכנו לראו' בבנין הארץ ויהפוך אבלנו לששון ולשמחה וינחמנו מיגוננו אמן.
ובפירוש המשנ' להרמב"ם ז"ל ראיתי דברי תימא שהוא מפרש שם שבימי המקדש היו מתענין באב ומתני' דעל ששה חדשים שלוחים יוצאים דתנן על אב מפני התעני' מפרש לה אף בזמן שביהמ"ק קיים ואי אפשר לפרש כן שהרי סיפא דמתני' קתני ובזמן שביהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר.
מפני תקנת המועדו' ועל המשנ' בגמ' מוכח הכי דבזמן דאיכא שלום דהיינו בזמן שביהמ"ק קיים הוו כלהו ששון.
והיכא דליכא שלום ולא שמד דתליא מילתא ברצו הוא דאב מתענין בו משום דהוכפלו בו צרות.
ואם בזמן שביהמ"ק קיים היו מתענין באב.
א"כ קרא דכתיב דהוי ששון מתי יהי' זה.
ונרא' שמה שכ' הרב ז"ל בזה הוא טעו' סופר והמעיין בסוגיית הגמרא יבין זה כי מפורש הוא שם: