שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רלט
אל הותיק ר' יסוף ששפורטיש י"א
שאלה רלט: שאלת צבור שהחרימו שלא למכור ולא לתת יין לישמעאל וזה מפני חמת המלך שהעביר קול בכל מלכותו שלא יהי' רשות ליהודי לעבור על צוויו בזה הן למות הן לשרושי ולענוש נכסים ולאסורין ואם איש אחד יחטא על כל העדה יקצוף ולא הטילו זמן בהסכמתם. ועתה בא אחד ונטל רשות מהקהל לתת יין לבעל חובו כדי שיגבה ממנו חובו ושאלת אם רשאין הצבור להתירו לתת לו יין. עוד שאלת אם שמא עכו"ם אנס הוא שואל יין ואם לא יתנו לו יין איפשר שישמור עברתו נצח ולאחר זמן יזיקו אם הוי אונס להתיר הסכמה זו או לא כיון דאונסא ליתא בההיא שעתא:
תשובה: כבר ידעת מה שכתבו הראשונים ז"ל בענין הית' חרמי צבור על הדרך שנהגו שהם בעצמם מתירין חרמיהם שאינו על פי הדין אלא כיון שנהגו כך אנו אומרים שהוא כאלו התנו בפי' שעל מנת כן החרימו שכל זמן שירצו יתירוהו הן עצמם. ולפי זה אין לנו בזה אלא מה שנהגו. ולא נהגו להתיר אלא כשיסכימו להתירו ואם יש יחיד מוחה לא נהגו בכך ע"כ כל זמן שיש יחיד מעכב על ידם אין היתרן כלום אפי' הסכימו כלם להתירו עד שיסכים אותו יחיד עמהם וזה מספיק לענין שאלתך לעכב ההיתר אם יש יחיד מוחה. ואף אם יסכימו כלם להתירו נראה שאינו מותר מהטענה שכתבת ולמדת אותה מתשובת הה"ר יצחק בר ששת ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה שכל שיש איסור בדבר אם התירוהו אינו מותר וז"ל בתשובה על שנשאל צבור שהחרימו שלא לשחוק בקוביא אם יכולין להתירו תקנת האיסור תקנת ותיקין הוא ומי שבא להתיר פורץ גדר ועושה דמן של בחורים שחוק וכו'. ותמ' אני איך פשטה הוראה זו להתיר בכענין זה ואפי' לא הסכימו הקהל באיסור דבר זה בעצמו נאסר ועוד נוסף עליו איסור הסכמה וחרם והיאך נחזור ונתיר הגע עצמך סלק את החרם כמי שאינו היאך יסכימו הרבים להתיר את האיסור כל מי שמסכים להתיר זה כמסכי' לעשו' עבירה בכנופיא וכל שהיו הנסכמים רבים תהיה אותה הסכמה רבת החטא רבת המהומ'. ועוד אני אומר שכל שמקצת הצבור מעכבין ומוחין ואפי' בשאר דברי' של רשות אין החרם ניתר והאריך בתשובה. הרי זה דבר פשוט בענין יחיד מוחה. ולענין אם הוא בכלל דברים של רשות להסכים כלם בהיתרו או יש איסור בדבר בודאי יש איסור בדבר משני צדדין. הא' שהדבר ידוע שיש במכירת היין להם נזק לרבים אם מפני שכרותם אם מפני עלילה ומשנה שלימ' שנינו (ע"ז ט"ז א') אין מוכרים להם דבר שיש בו נזק לרבים. והשני כאשר דבר מלך שלטון והמתיר זה שרי איסורא וסכנת' דודאי אסור לעבור על מצותו שאפי' להבריח מן המכס אסור דדינא דמלכותא דינא. כ"ש בזה ע"כ מכל אלה הצדדים אין היתר בהסכמה זו אלא אחר שלשה דברים. האחד הסכמת הכל בלי שום מוחה. השני אם הוא צנוע בשתייתו ואין לחוש לשכרותו. הג' ברשות מושל הארץ ומה שכתבת בזה סתם נזירו' שלשים יום אין ענין זה לנדרים שהרי בפ"ק דנדרים (ד' ע"ב) אמרי' בהדיא נזירו' אית ליה קיצותא. נדרים לית להו קיצותא וכל הסכמה סתם אין לה זמן ולעולם אסור לעבור עליה עד שיתירוה כראוי. ולענין האונס אין הפרש אם הסכנה היא לאלתר או לאחר זמן שהרי כשהתירו לחלל שבת מפני חולה שיש בו סכנה אע"פ שאינה סכנת אותו יום התירו וכדאמרי' ולא ספק שבת זו אלא ספק שבת אחרת וה"ה לכל סכנה דאמרי' בה (יומא פ"ה ע"ב) וחי בהם ולא שימו' בהם בין שהיא סכנת אותה שעה בין שהיא סכנת לאחר זמן ואם מפני חשד אם יש פנאי להודיע לצבור ראוי הוא לעשו' כן ואחר שנסתלק החשד יתן בין יתירוהו בין לא יתירוהו לפי שמן הדין הוא מותר כל שיש אונס בדבר: