שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/קלו
תנס לרבי דוד הכהן שלאל י"א:
שאלה קלו: שאלת ראובן שלח ספרים בספן אחד מעבר לים והספן ההוא נלכד ובאו אניות אבה ושללו הכל ובזזו איש לו ומכרו כל השלל בעיר אחת ובא שמעון וקנה מהשלל ההוא ובתוכם קנה ספר אחד והלך לו ולאחר ימים ושנים בא ראובן ומצא הספר ההוא והכירו כי הוא שלו ונתן עדים נאמנים וראיות לאין מספר שהוא שלו ועכב הספר הנז' ביד שליש וכי שמעון אמר לראובן תן לי כאשר קניתיו ותקחנו וראובן אומר כי לא יתן לו שום דבר כי הוא הכיר ספרו ויקחנו חנם אין כסף. אם ראובן יכול לקחת ספרו כאשר הוא תובע או אם יתן לו כאשר קנאו ואם ראובן יחייביהו לשמעון לעשות לו שבועה ויקח אשר הוציא בספר ההוא עכ"ל השאלה:
תשובה: אם הבוזזים הם שבאים ממלכות שיש חירום בינה ובין המלכו' של הנבזזים זכה הלוקח במקחו ואין לבעל הספר דין עליו כלל וכדמוכח בפ' השולח (ל"ז ע"ב) גבי עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד דאמר רבא לאחר יאוש ישתעבד לרבו שני ושלישית בגמרא רבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי קתני ליה ומהדרינן אין קני לי' למעש' ידיו ומסקינן (שם ל"ח ע"א) ואימא ה"מ בכספא אבל בחזקה לא ואמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון אשכחן עכו"ם עכו"ם עכו"ם ישראל מנלן דכתיב וישב ממנו שבי ע"כ בגמרא ואם גופו של ישראל נקנה בשבי ממונו לא כ"ש וק"ו זה הוזכר בגמ' בבכורו' (י"ג ע"א) ובפרק חלק (צ"ד ע"ב) גרסינן ואוסף שללכם אוסיף החסיל אמר להם נביא לישראל אספו שללכם אמרו לו לבזוז או לחלוק אמר להם כאוסיף החסיל מה אסיפת החסיל כל א' וא' לעצמו אף שללכם כל וא' לעצמו. אמרו לו והלא ממון עשרת השבטים מעורבין בו אמר להם כמשק גבים שוקק בו מה גבי' הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף ממונם של ישראל כיון שנפל ביד עכו"ם מיד טיהר. ואם אלו השוללי' הם מהמלכות אלא שיצאו לשלול שלל ולבוז בז שלא ברצון המלך. בזה יש לו דין לסטי' מזויין ותנן בפ' הגוזל ומאכיל (קי"ד ע"א) המציל מן הנהר ומן הלסטי' אה נתיאשו הבעלי' הרי הם שלו ואוקימנ' בגמ' (שם) דבלסטים עכו"ם דוקא בעי' נתיאשו ומסתמא לא אמרינן נתיאשו. אבל בלסטים ישראל אפי' סתמא נמי איאושי מיאשי ולפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכו' גניבה אם נתיאשו הבעלי' קנה גוף הגניבה ומחזיר דמיה לבעליה אם נתנה לו הגניבה בחנם או אם מכרה בזול ישלם לו העודף ותשאר בידו הגנבה וכן דעת הראב"ד ז"ל אבל רבינו יצחק בעל התוספו' ז"ל סובר שקנ' הכל ביאוש בעלי' וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' גזילות ובפ"ה ונרא' שהוא מחלק בין גנב מפורסם לגזלן וצריך עיון בדבריו ז"ל. ובפ' הגוזל ומאכיל (שם) נראה דלוקח מגזלן אם נתיאשו הבעלי' קנה ואינו נותן דמים והכי מוכח בפרק חזקת (מ"ד ע"א) והא דלשנויי התם נהי דמגופה אייאש מדמיה מי מייאש כבר פי' רשב"ם ז"ל שזהו הוא לגבי גזלן עצמו שיש לו דין עליו. אבל הלוקח פטור הוא מליתן דמי' וכן פי' הרי"ף ז"ל שם. ואם זה אומר נתיאשת וזה אומר לא נתיאשתי ועדיין הייתי בוטח שיחזירנה לי הגזלן בזה כתב רבינו שרירא גאון ז"ל שאין סומכין לא על דברי זה ולא על דברי זה ואין כאן שבועה אלא ב"ד אומדין הדבר שראוי ליאש ומעמידין ביד הקונה. ואם רואין הדבר שאין ראוי ליאש מוציאין מיד הלוקח לפיכך אם נתברר הדבר שבעל הכלים היה מרדף אחריה' אין כאן יאוש וחייב הקונה להחזירו לו אף ע"פ שנטלו בפחות הרבה משוויו וכן אם הציל הקונה בלא כלום חייב להחזירו בחנם עכ"ל תשובתו. ומה שאמרתם שהלוקח רוצה להחזיר הגזלה ובלבד שיתנו לו דמיה ינוחו ברכות על ראשו שזה הדין לא נזכר בפ' הגוזל ומאכיל (קי"ד ע"ב) אלא במי שיצא לו שם גנבה בעיר ומפני תקנת השוק. אבל בלסטים מזויין אין הדין כן והלוקח שמחל זכותו ורוצה להחזיר החפץ דעת חכמים נוחה הימנו והכי איתא בפ' הגוזל בתרא וכן כתב הגאון ז"ל הנזכר באותה תשובה ז"ל והלוקח מן הלסטי' אם בא לצאת ידי שמים מחזיר לבעלים הראשונים וישבע כמה הוציא ויטול: