שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קמז
ענין קמז:
ואחר שנתפרש כל זה יש לנו לחוש לדברי הרמב"ם ז"ל במ"ש בזה הענין במס' אבות בפ' בן זומא לפי שספריו נפלו ביד כל אדם וילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא ואם יש מלין להשיב האמת יראה לנו דרכו וזכות הראשונים תסייע כי מהנראה שהוא הפריז על מדותיו והטעה כל הגאונים והרבנים ז"ל אשר היו לפניו ובזמנו ומתוך שבא לכלל כעס בא לכלל טעות עד שקראם משוגעים.
אויל הנביא משוגע איש הרוח.
ואם הוא ז"ל עזרו המזל להיות קרוב למלכות ונכבד בדורו מפני רפואתו וחכמתו ולא נצרך ליטול פרס מהקהלות מה יעשו הרבנים והחכמים אשר לא באו לידי מדה זו הימותו ברעב או יתבזו מכבודם או יפרקו עול התורה מעל צוארם אין זאת כונת התורה והמצות והמלמוד.
ואתחיל בדבריו כ' וז"ל דע שזה שאמר שלא תעשה התורה קרדום לחפור בו כלומר שלא תחשבהו כלי לחיות בו.
וביאר ואמר כי כל מי שיהנה בעה"ז בכבוד התורה נוטל חייו מחיי עוה"ב והתעורו בני אדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גום ונתלו בפשוטי דברים שלא יבינום ואני אפרשם וקבעו להם חקים על היחידים והקהלות והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחויב וראוי שיעזרו החכמים והתלמידים והאנשים המתעסקים בתורה ותורתם אומנותם וכל זה טעות ואין בתורה דבר שיאמת אותו ולא רגלים שישען עליה' עכ"ל.
והנה במ"ש שאין בתורה דבר שיאמת אותו וכו' שכח או עזב מה שדרשו בו (יומא י"ח ע"א) הכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו והשוו אדם חשוב לכהן כמ"ש למעלה והנה מצינו בתורה דבר שיאמת אותו שלא כדברי הרב ז"ל וא"ת שזה מדרש של אסמכתא הוא גם האיסור בזה אינו אלא ממדרש (נדרים ל"ז ע"א) ואותו צוה ה' וגו' מה אני בחנם אף אתה בחנם ועוד אמרו (יומא ע"ב נ"ב) בפי' שתלמיד חכם בני עירו מצווין לעשות מלאכתו ועשו בזה דרשא מן התורה כמ"ש למעלה ועוד לא מצא ר"א רפואה לע"ה שיחיו אלא בשיהנו מנכסיהם לת"ח ודרש זה ממקרא (כתובות קי"א ע"ב) ומה יבקש הרב ז"ל יותר אמות בענין הזה מן התורה אולי יאמר הרב בזה שהצבור הם חייבים בזה אבל אם נמנעו מזה ולא רצו לעשות כן מעצמם אין לחכמים לתבוע ולשאול חלקם בפיהם ואין זה דעת' ז"ל ויש עליו קושיא מההיא דר' אמי (חולין קל"ד ע"ב) דקדים וזכה בההוא שקא דדינרי.
והקשו עליו מדאמרי' ונתן ולא שיטול מעצמו ותרצו אדם חשוב שאני כמש"ל.
ועוד מאחר שחיוב התורה יש בדבר אם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם ממנו למה לא יזהירום ויכריחום החכמים על כך והלא בענין קימה והידור היו מקפידין החכמים על אותם שלא היו מקיימין אותם כדאמרינן בפ"ק דקדושין (ל"ג ע"א) דר"ש ברבי הקפיד על ר' חייא ועל ר' ישמעאל ברבי יוסי שלא עמדו מפניו וגם היו שואלים בפיהם שיקומו מפניהם.
ואביי אמר להו לר' משרשיא ורבנן דלא קמו מקמיה ולאו רב מובהק אנא ובשאלתות דרב אחא משבחא ז"ל בפ' קדושים תהיו מצאתי כלשון הזה ומאן דלא קאים מקמי רבנן מוקמי' ליה בעל כרחיה למעבד יקרא דאוריתא.
אביי כי הוה חליף ואיכא סבי דביתיה ולא מצו קיימי יהיב להו ידא וקיימי רבא שדר שליחא קמיה ומוקמי צבורא.
ר"נ משדר גוזאי כי מטי אמר להו אי לאו תורה כמה נחמן כי אנא קיימי וכי קיימיתו לאו מקמאי קיימיתו אלא מקמי תורה קיימיתו עכ"ל השאלתות.
ומה לי קימה והדור ומה לי גדול מאחיו זו תורה וזו תור'.
ואולי יאמר הרב ז"ל דשאני התם דכיון דליכא חסרון כיס ליכא חלול תורה אבל בדאיכא חסרון כיס איכא חלול תורה שעמי הארץ מזלזלין לחכמים כשלוקחי' מהם ממון.
ואין זה דרך המשנה שהוא תולה הדבר בעטרה וקרדום לא בכוונת ע"ה אם לטובה אם לרעה ועוד היה צריך הרב לפי זה להורות דדוק' ליטול לעצמו אסור אבל לחלק לחכמים אחרים דליכא חלול לשרי וכל אלו הדברים אין להם שורש וענף ואינם דברים מחוורים כלל.
עוד כ' הרב ז"ל שאנחנו כשנעיין בדברי החכמים ז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים מבני אדם ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדו' היקרות ולא לראשי גליות ולא לדיינים ולא למרביצי תורה ולא לאחד מן הגדולים ולא לשאר בני אדם עכ"ל וכבר מצינו בכתובו' (ק"ה ע"א) שגוזרי גזרות שבירושלים היו נוטלים שכרן מתרומת הלשכה וכן מלמדי הלכות קמיצה לכהנים (שם ק"ו ע"א) וההוא שקא דדינרי למה בא בבית המדרש אלא לבני הישיבה וזכה בו ר' אמי כדי שיתגדל וההוא שיפורא דהוה מעיקרא בי רב יהודה (גיטין ס' ע"ב) לקבץ ממון אל התלמידי' הי' כדכתיב לעיל.
ומה ירצה הרב ז"ל יותר מזה מפורש בתלמוד.
עוד כ' הרב ז"ל אבל נמצאים בכל דור ודור ובכל קהלותיהם עני בתכלית העוני עשיר בתכלית העושר.
וחלילה לי לומר שהם לא היו גומלי חסדים ונותני צדקה אבל העני אלו פשט ידו לקחת היו ממלאין מקומו זהב ופנינים אלא שלא הי' רוצה והיה מסתפק במלאכתו שהי' מתפרנס ממנה אם בריוח אם בדוחק.
וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עצים וכו' (יומא ל"ה ע"ב) וקרנא היה דיין (כתובות ק"ה ע"א) וגו' ולא מצינו חכם מן החכמים העניים שהיה מגנה אנשי דורו כשלא היו מעשירים אותם.
חלילה לה' אבל הם בעצמם היו חסידים מאמינים בשם ובתורת משה אשר יזכו לחיי העה"ב ולא היו מתירין לעצמם לבקש ממון בני אדם והיו רואים שהוא חלול ה' בעיני ההמון מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מן המלאכות אשר יחי' בהם האדם ותתבזה בעיניהם ויהיה מי שעושה זה דבר השם בזה עכ"ל ואין ספק במה שאמר שהיו בחכמי התלמוד הרבה עניים ובעלי מלאכה אמרו על הלל הזקן פ' אמר להם הממונה (ל"ה ע"ב) שבכל יום היה משתכר בטרפעיקא חצייתן לשומר ביהמ"ד וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו אבל זה לא הי' אלא בעודו תלמיד שומע מפי שמעיה ואבטליון אבל אחר שעלה לגדולה לא מצינו וכן נמי ר' חנינא בן דוסא היה עני והיה מסתפק בקב של חרובין מע"ש לע"ש (ברכות י"ז ע"א) וזה היה לו דרך חסידות כדי שינחול עה"ב משלם וכן אמרו בפ' הרואה (ס"א ע"ב) אמר רבא לא איברי עלמא אלא לצדיקי גמורי או לרשיעי גמורי אחאב בן עמרי העה"ז ר"ח בן דוסא העה"ב.
וכבר הזכירו בפרקא דחסידי בתעניות (כ"ה ע"א) שלא רצה ליטול כלום ממה שנתנו לו מן השמים מחלקו לעה"ב כדי שישאר חלקו קיים וכן הזכירו בר' שמעון בן חלפתא בב"ר וכן בר' אלעזר איש ברתותא בתעניות (כ"ד ע"א) וזו דרך חסידות בעלמא.
ויש מפרשים כי שמאי היה בנאי ממ"ש בפ"ב דשבת (ל"א ע"א) דחפו באמת הבנין שבידו ושמעון הפקולי עושה צמר גפן שקרוי פקולא ולזה קראו פקולי.
ור' יוחנן הסנדלר עושה סנדלים.
וכן מצינו היו גדולי התנאים ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי.
כלם בעלי מלאכה.
ר"מ בפ"ק דעירובין (י"ג ע"א) כשבאתי אצל ר' ישמעאל אמר לי מה מלאכתך אמרתי לו לבלר אני וכן במדרש קהלת ר"מ הוה כתבן טב מובחר והוי לעי תלת סילעין בכל שבת והוה אכיל ושתי בחדא ומתכסי בחדא ומפרנס אוחרנתא לרבנן.
ר' יהודה בפ' הנודר מן המבושל (מ"ט ע"ב) ר' יהודה אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה אמר גדול' מלאכה שמכבדת את בעליה.
פי' הכל יושבי' ע"ג קרקע והוא יושב על גבי חבית דרך כבוד שהי' מעביר ממקום למקום בשכר ור' יוסי בפ' במה טומנין (מ"ט ע"ב) אמר ר' ישמעאל בר יוסי אבר שלחא הוה פי' מתקן שלחין וכן נמי באמוראים היו בעלי מלאה.
בפ' ערבי פסחים (קי"ג ע"ב) כגון רב הונא ורב אושעיא דאושכפי נינהו ואזלי לשוקא דבי זונות ומסיימי להו מסאני ולא סלקי עינייהו לאיסתכולי בהו (וכדמיאן מיאן) [ומומתייהו] הכי בחייהון דרבנן קדישי דארעא דישראל.
ובתלמוד ארץ ישראל (שביעית פ"ד ה"ג) ר' אבא בר חנינא הוה מחייט וכו' ובפ' המקבל (ק"ט ע"א) ר' פפא הוה שתלא וכן רב ביבי בר אביי ובפ' הפועלים (צ"ג ע"ב ע"ש) ר' אחא סבולא הוה מעביר חיותא פי' שהי' רועה בשכר.
ובירוש' פ' הגוזל ומאכיל אבא הושעיא איש טרי' הוה קצר פי' כובס.
אבל מ"ש ז"ל בפ' מי שאחזו (ס"ז ע"ב) רב יוסף מעסק בריחייא ורב ששת מעסק בכשור' אמר גדול' מלאכ' שמחממת את בעליה.
לא מוכח מהתם דבעלי אותה מלאכה הוו אלא שכשהיו חולי' מאותו חולי היו מתרפאין באותה מלאכה ע"י זיעה.
וכן נר' מדברי רש"י ז"ל והיו משבחין מפני זה המלאכה וכן נמי בפ"ק דקדושין (מ' ע"א) רב כהנא הוה מזבן דיקולי תבעתי' ההיא מטרונית' וגו' א"ל מי גרם לי לאו עניותא יהב לי' שיפא דדינרי וכן מה שהביא הרב ז"ל קרנא תהי חמרא ורב הונא דלי דולא בפ' בתרא דכתובו' (ק"ה ע"א) אלא שכ' הפך הגרסאו' שלנו שכתב רב הונא תהי חמרא וקרנא דלי דולא.
והוי יודע שכל זה היו עושים מדרך חסידות לקיים מה שנאמר יגיע כפך כי תאכל והי' אפשר לעסוק בתור' ולעשות מלאכתן אבל אין כל הדורו' שוין בזה וכבר אמרו בפ' כיצד מברכין (ל"ה ע"ב) בא וראה מה בין דורו' הראשונים לדורו' האחרונים דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידם והאחרונים עשו תורתן עראי ומלאכתן קבע לא נתקיים בידם לא זה ולא זה.
ואמרו בפרק אין עומדין (ל"ב ע"ב) ת"ר חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת ושוהין שעה אחת אחר תפילתן.
וכי מאחר שט' שעות לתפלה תורתן ומלאכתן היאך נעשית.
מתוך שהיו חסידים תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת ולפי שדורות הראשונים היה לבם פתוח כפתחו של אולם כדאמרינן בפ' כיצד מעברין (נ"ג ע"א) ואם מתבטלים מתורתם בשביל מלאכתם היו חוזרים אליה בקלות לפיכך היו עוסקים במלאכה עראי והיתה מתברכת וגם היו עוסקים במלאכ' קלה כגון תפירה דאבא חנן בפרקא דחסידי (כ"ג ע"ב) וכיוצא בה כדי שלא יתבטלו מתורת' ללמוד אותה מלאכ' אבל האידנא דשכיח שר שכחה ואנו כמלא נקב מחט סדקית ואמרי' בתמור' (י"ד ע"ב) מש"ה נכתבו הלכו' משום עת לעשות לה' ואם יתעסק אדם במלאכה אינו רואה סימן ברכה במשנתו הלכך מצאו היתר חכמי הזמן להגו' יומה ולילה בתור' ולספק מורי הוראו' בישראל ולהיות נזונין מהצבור וזו חסידו' גמורה לפי הדורו' אין נ"ל שיש איסור בדבר חלילה אפי' לדורו' הראשונים ומ"ש בפ' ע"פ (קי"ג ע"א) פשוט נבילתא בשוקא וקבל אגרא ולא תימא כהנא רבא אנא וכן אמרו בפ' יש נוחלין (ק"י ע"א) לעולם יעבוד אדם עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריו' כל זה מדרכי החסידות ולפי הדורו' אבל אם אתה רואה שהחכם יזדלזל בפני עם הארץ מפני מלאכתו כי יחשבו כמוהו כמוהם ולא יהיו דבריו נשמעים מדרכי החסידות הוא שיקבע כל עתים שאפשר לו לתורה ויתפרנס מהם דרך כבודו וכבוד תורה ואין בדבר משום חשש בעולם.
עוד כתב הרב ז"ל ואמנם הטעו אלו המתגברים לחלוק על האמת ועל הפסוקים הפשוטים והנגלים בלקיחת ממון בני אדם כרצונם או בעל כרחם המעשים אשר ימצאו מאנשים מומין בגופותיה' או זקני' באו בימי' עד שאי אפשר להם לעשו' מלאכה שאין תחבול' להם אלא לקחת ממון ואם לא מה יעשו הימותו ברעב וזה לא צותה התור' ואתה תמצא המעש' אשר הביא המביא ראי' ממנו באמרו היתה כאניות סוחר וגו' בבעל מום שלא הי' יכול לעשו' מלאכה.
אבל עם היכולת לא המציאה אליו התורה דרך רב יוסף היה נושא עצים וגו' עכ"ל.
ומ"ש בלקיחת ממון בני אדם על כרחן הדין עמו שאין זה דרכם של תלמידי חכמים שיהיו קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי (כתובות פ"ה ע"א) אבל ברצונם אין חשש בדבר ומחוקי החכמים הוא כמו שפירשתי.
ולהכריחם על זה היה ראוי לומר ג"כ שהת"ח חייב בזה כדי להדריכם דרך ישרה כמו שהוכחתי למעלה מענין הקימה וההידור ומה שרמז לבעלי מומין למעשה דר"א בר"ש בפרק הפועלים (פ"ד ע"ב) ה"ל למדרש בקרא היתה כאניות סוחר וגו' מרגניתא ודרש ביה חספא ואיך אפשר להוציא כל אותו שבח לדבר קל כזה ועוד שאין תקוה לחכמי ישראל בענים אלא הצדקה לפי דבריו אין בין עני עם הארץ לעני ת"ח אלא להקדים זה לזה וא"כ אותו מעשה שהבאתי ממדרש תנחומא הוי תיובתיה ומאי כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו אפי' ע"ה שירד מנכסיו חייבים לפרנסו ולהחיותו דרך כבוד כדאי' בפ' מציאת האשה בכתובו' (ס"ז ע"ב) ובסוף דבריו הביא הרב שני מעשיו' מהתלמוד מוכיח בהה שאסור לת"ח להתפרנס בכבוד תורתו האחד הוא בפ"ק דב"ב (ח' ע"א) רבי פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא ומשנה ובעלי תלמוד ועמי הארץ אל יכנסו דחק יונתן בר עמרם ונכנס וא"ל רבי פרנסני א"ל קרית שנית א"ל לאו א"ל במה אפרנסך א"ל פרנסני ככלב או כעורב פרנסהו לבתר דנפיק יתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי לע"ה א"ל ר"ש ברבי שמא יונתן בר עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה בדקו ומצאו כדבריו א"ר יכנסו הכל רבי לטעמיה דאמר אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ.
והשני הוא בפרק קונם (ס"ב ע"א) ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו רוב המקצועות דקא אכיל אחתי' בשקיה ואמטיי למשדייה בנהרא אמר אוי לו לטרפון שזה הרגו שמע ההוא גברא שבקיה וערק א"ר אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה דא"ר בר בר חנא א"ר יוחנן כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם ק"ו ומה בלשאצר שנשתמש בכלי הקדש שנעשו כלי חול שנא' ובאו בה פריצי' וחללוה כיון שפרצום נעשו כחול נעקר מן העולם דכתיב בי' בלילי' קטיל בלשאצר מלכא המשתמש בכבוד תורה עאכ"ו.
ואמרינן התם דמשום דר"ט עשיר הוה והי' לו לפייסו בדברי'.
ואסר מכאן הרב ז"ל לקבל פרס מהקהלו' והיחידים בכבוד תורה.
וכן ראיתי בפ' אבות לרב החסיד ר' יונה ז"ל בשם ר"מ הלוי שאין היתר לת"ח לקבל ממון מע"ה אלא א"כ הוא חולה כר"א בר"ש או אם יש בו סכנת נפשות דאין בזה יהרג ואל יעבור או דורון כמו שעושין לע"ה נכבד וההיא דמביא דורון לת"ח (כתובו' ק"ה ע"א) וגו' בהכי איתא.
או לקבל אכסניא כאלישע (ברכו' י' ע"ב) או שיטיל לו מלאי לכיסו (פסחי' נ"ג ע"ב) ושימכור סחורתו קודם לכל אדם (ב"ב כ"ב ע"א) אבל בענין אחר אסור להשתמש בכתר' של תור' כלל כדמוכחי הני תרי עובדי וזאת היא הסכמתם של המפרשים הללו.
ואני אומר לעניות דעתי אחר בקשת המחיל' שאין שני המעשים האלו שוים בענינ'.
ותמה על עצמך איך אפשר שר' יתן מקום לתלמידיו שישתמשו בכתר' של תור' ואע"ג דשני בצורת היו ואינו אסור שאין בדבר יהרג ואל יעבור אבל מ"מ אם יש בדבר משום משתמש בכתרה של תורה היו שם תלמידי' דוחקי' עצמם הרבה ומסגפים את עצמם כדי שלא יבואו לידי כך ואיך הי' רוצה זה רבי שיתפרנסו התלמידי' בדוחק.
על כן אני אומר שיש בזה ב' דברים הא' הנאה בכבוד תור' והשני השתמשו' בכתרה של תורה וההנא' בכבוד תור' אינו בחומר זה שיהא נעקר מן העולם כמו ההשתמשו' בכתרה של תור' אבל הוא היתר גמור אלא שמדרכי החסידו' יש נמנעין מזה וזהו מעשה של יונתן בן עמרם ומפני שאין איסור בדבר א"ר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי תלמוד ויונתן בן עמרם לא מפני שיש איסור בדבר חלילה נמנע אלא מפני חסידות כמ"ש ר"ש בר' שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנו' בכבוד תור' הא כ"ע הם רוצי' ליהנו' בכבוד תורה ולאו דוקא בשני בצורת דהא סתמא קאמר ומעשה דר"ט הוא ההשתמשות בכתרה של תור' וזה בודאי איסור יגמור כמו שאפרש והלשון מסייעני דהתם אמרינן שאינו רוצה בכבוד תורה והכא אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה והרי זה מפורש.
וענין ההשתמשו' בכתרה של תור' שהוא אסור הוא על שני פני'.
האחד מי שעוסק בתור' שלא לשמה ותחלת התעסקותו בה לא הי' אלא כדי לעשות ממנה אומנו' לחיות והרי זה משתמש בכתרה של תור' לצרכו לא לצרכה והרי הוא עושה כתר הקדש תשמיש של חול ולא הפריש בינו ובין קרדום שהוא משתמש בו ועל זה אין לו שכר בתלמודו לעוה"ב שהרי לא נתכוון אליו וגם נעקר מן העוה"ז ונענש על שעשה כלי הקדש תשמיש של חול.
והיינו דתנא התם בפ' קונם (ס"ב ע"א) לאהב' את ה' אלקיך ולשמוע בקולו שלא יאמר אדם אקרא בשביל שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי ושאהי' זקן ויושב בישיבה אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא שנאמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך ואומר קשרם על לבך תמיד ואומר דרכיה דרכי נועם וגו' ואומר עץ חיים היא וגו' ר"א בר צדוק אומר עשה דברים לשם פועלן דבר בהם לשם שמים ואל תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קורדום להיות עודר בו ק"ו ומה בלשאצר וכו' וז"ל המשנ' ששנינו ר' צדוק אומר לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחתוך בהם וכן הי' הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם אבל אם אחר שזכה לכתרה של תורה הוא מתכבד ומתגדל בו אין זה בכלל משתמש בכתרה של תור' אבל הוא משתמש לכתרה של תור' שהרי אמרו וסוף הכבוד לבא לא אמרו ע"מ שלא תטול כבוד והרי העטר' והקרדום שר' בענין זה וכמו שמותר להתכבד בעטר' של תור' אחר שזכה לה ובני אדם ג"כ חייבין לכבדו בשביל אותה עטרה דכתיב מפני שיבה תקום וגו' ואינו אסור לחכם ליטול אותו כבוד כן הוא לענין הקרדום שאם זכה לתורה בני אדם חייבין לגדלו משלהם בשבילה ולעשות מלאכתו ולמטרח בריפתיה ולו אינו אסור ליטול.
וכן מ"ש הלל ודישתמש בתגא חלף אינו אלא המשתמש בת"ח שאינו תלמידו שהוא עושה תורת אותו חכם כלי חול לתשמישו וכדאמרינן במגלה פ' בני העיר (כ"ח ע"ב) לא לישתמש איניש במאן דתני וגו' ומייתי עלה ההיא דהלל שזהו תשמיש של חול בכבוד תורתו של חבירו וסי' לדבר תג"א תלמיד גברא אחרינא.
וכן מה ששנינו כל הנאו' מד"ת וכו' ר"ל המשתמש בתורה לצרכו שלא לצרכה שזהו לשון נאות כדאמרי' בפ' בתרא דיומא שהנשים נאותות בהם ומפרשינן התם רוחצו' או מתקשטו'.
ואמרינן בפ' בני העיר (כ"ח רע"ב) בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש ואין נאותין בהם ובמשנת שקלים (פ"ג מ"ו) ומייתו לה בפ' הקומץ רבה (כ"א ע"ב) תנן על המלח ועל העצים שהכהנים נאותין בהם וכן עד שיאותו לאורו (ברכות נ"א ע"ב) ואחרי' הרבה.
ובירושלמי פ"ק דתעניו' (ה"ו) ובפ' בתרא דיומא (ה"א) יש נאות בחלומו והוא המשמש בחלומו וראה קרי.
אכל מי שהוא גדול בתורה אם נוטל פרס בכבוד תורתו אין זה בכלל משתמש בכתר' של תורה כמו שחשב הרב ז"ל כמו שלא היה משתמש בכתרה של תורה אביי כשאמר לחכמים כשלא עמדו מפניו ולאו רב מובהק אנא שהרי העטרה והקרדום שנאם התנא שוים ואינן אסורין אלא שלא יהא תחלת תשמישו לפני החכמים לשם זה אבל אם זכה בהם לשמם על זה אמרו וסוף הכבוד לבא וזהו כבודה של תורה זהו אחד משני פנים האמורי' בהשתמשו' בכתרה של תורה.
והשני הוא מי שפורע חובו או מסלק תביעותו מעליו בכתרה של תורה שכיון שאין זה מחק התורה ולא חיוב שהטילה בו התורה שיפטרו בני אדם לחכמים מתביעותיהם והוא רוצה לפטור עצמו מתביעה בכבודה של תורה הרי זלזל בכבודה של תורה ופרע בו חובו או סלק שכנגדו מעליו בה וזהו ענין ר' טרפון שאותו איש שחשב שגנב לו הפירות סלק תביעתו מעליו כשאמר לו אוי לו לטרפון שזה הורגו שכששמע כך עזבו והרי ר' טרפון נשתמש בכתר של תורתו בסלוק תביע' זו מעליו ואפ"ה אמרינן התם שאלמלא שר"ע היה עשי' גדול היה מות' דאמר רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה שנ' ועבדך ירא את ה' מנעוריו וכן נמי אם רוצה לסלק מעליו חיו' שהתורה פטרתו ממנו מפני כבוד תורתו כמו המסים והארנוניו' מותר זהו מה שנראה לי בפירוש ענין זה ודברים מפורשים הם נתגלו לי בזכותם של הראשונים ז"ל שנהגו בזה היתר בעצמם: