שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/י
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן י
[עריכה]שאלה י:
קסטנ"טינא אל ה"ר מימון נ'גאר יצ"ו
שאלת ראובן מת והניח יורשים ונכסים כדי כתובת אשתו או יותר ובאה ליפרע מכתובתה והיא אומר' נכסים אני נוטל בכתובתי והיורשים אומרים דמים אנו נותנים. פשיטא לי שהדין עמהם בנכסים שהניח משלו דדוקא בהכניסה שום משלה לבעלה אנו אומרים הדין עמה משום שבח בית אביה וזה פשוט ביבמו' בפרק אלמנה (ס"ו ע"ב) אבל נסתפק לי בשלא הניח נכסים משלו כדי כתובה ובאו לפני ב"ד ושמו אותן ולא הספיקו והיא אומר' נכסים אני נוטלת בכתובתי או תפרעו לי כתובתי. והם אומרים אחר שיש בהם שומת ב"ד דמים אנו נותנים כדי שווין וישארו הנכסים לנו בזה נסתפקו עם מי הדין. ולפי עיוני יראה לי שהדין עם היורשים וראיה לדבר מההיא דכתובו' דמי שהי' נשוי (צ"ב ב') ההוא גברא דהוו עסקי ביה מאה זוזי שכיב ושביק קטינא דארעא דהוה שויא חמשין זוזי אתא בעל חוב קא טריף לה אזיל יתמי יהבי ליה חמשין זוז וכו' אמרי לי' הנך חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקוה. הרי שאע"פ שהקטינא לא היתה מספקא לב"ח הדין היה עם היורשים לסלקו ואין לב"ח אלא כדי שווי מה שהניח כנ"ל עד כאן לשונך:
תשובה: ודאי מי שמת והניח נכסים נכסיו בחזק' יורשים הם אפילו יש עליו חוב וכתוב' אשה והרי היורשים בנכסים אלו במקום מורישן ולאו דוקא בנכסים דידיה אלא אפילו בנכסים שהכניסה שום לבעלה הוי דינא הכי. ומה"ט למאן דאמר הדין עמו אפילו ליורשין נמי אמרי' הדין עמהם ומאן דפליג לא פליג אלא משום טעמא דמשו' שבח בית אביה הא כי ליתיה להאי טעמא הדין עם היורשין. ואפילו כי איתיה להאי טעמא ברשו' יורשין קיימי עד דמגבו להו ב"ד לדידיה כדאמרינן בפרק אלמנה לכהן גדול (ס"ו ע"ב) ההיא אתתא דעייל' לי' לגברה איצטליתא דמילתא שכיב שקליה יתמי פרסוה אמיתנא אמר רב קנייה מיתנא אמר ליה ננאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא הא אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה דאמר הדין עמה אמר ליה מי לא מודי רבי יהודה דמחוסר גוביינא אלו מגניב לאו יורשין מחייבי לשלומי וכיון דאלו מגניב יורשין מחייב' לשלומי ברשותייהו קיימי ובפרק הכותב (פ"ד ע"א פ"ז ע"א) אמרינן דאשה בכתובתה צריכה שבועה ויורשין אינן צריכין שבועה ובפרק מי שהיה נשוי (צ' ע"ב) מוכח דיורשין הם מוחזקים בנכסי' ולא אלמנה בענין כתובה אי הוי מותר לגבי כתובת בנין דכרין וכן פרש"י ז"ל שם. וכן בפרק אלמנה נזונת (צ"ח ע"א) מוכח הכי במוכר' שוה מאתים במנה משום דנכסים דיתמי נינהו ואיהי ליתה אלא שליח וכן בפרק חזקת כ"כ המפרשים שאם היו הנכסים בחזקת האלמנה נתבטלה ירושת בנו הבכור והא דאמרינן בפרק אלמנה נזונת (צ"ו ע"ב) דנכסים בחזקת אלמנה קיימי לאו למימרא דליהוו ממש בחזקתה ולא בחזקת יורשין. בודאי נכסים של יורשין הם ושעבודא הוא דאית לה גבייהו אלא שאם אמרה לא נטלתי והם אומרים נתננו אמרינן דכ"ז שלא נשאת על היתומים להביא ראיה דהוי איהי מוחזקת בנכסים והוו אינהו מוציאין דעלייהו להביא ראיה משום ההוא טעמא דאמרינן דכיון דאלים כחה למכור שלא בב"ד על היתומים להביא ראי'. ודמי למאי דאמרינן בפרק השואל (ק"א ע"ב) שוכר אמר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי דבתוך זמנו בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה ולאחר זמנו בחזקת שנתן עד שיביא ראיה והכי נמי כ"ז שלא נשאת אוקמו רבנן נכסים בחזקתה והוה ליה בתוך זמנו שהוא בחזקתן שלא נטלה עד שיביאו ראיה היורשים שנתנו אבל ודאי נכסים בחזקת יורשין הם והרי הם בנכסים אלו במקום מורישן ושעבודא בלחוד הוא דאית לה גבייהו כדמוכח ההיא דפרק אלמנה לכהן גדול (שם) וכדפרישית. ולא עוד אלא אפילו לאחר גוביינא לא נפקי מרשותייהו דיורשין. ואי איתרמי להו זוזי פרעי להו לבע"ח ולכתובה ומסלקי להו והדרי לארעא דאבוהון דכיון דקי"ל בפרק המפקיד (ל"ה ע"א) בשומא הדרא בין לדידיה בין ליורשין דאתו מחמתיה הדרא דבכולהו שייך טעמא דועשי' הישר והטוב וכן כ' בע' התרומו'. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכו' מלוה ולוה וז"ל ב"ד ששמו לבע"ח בין בנכסי לוה בין בנכסים המשועבדין שביד הלוקח ולאחר זמן השיגה ידו של לוה או של נטרף או של יורשיהן והביאו לבעל חוב את מעותיו מסלקין אותו מאותה קרקע שהשומא חוזרת לבעלים לעולם משום שנאמר ועשית הישר והטוב עכ"ל. ומדבריו נראה שאפילו שומא הנעשית בימי אביהם חוזרת להם וכ"ש הנעשית אחר שנפלו הנכסים בידם. וכן נראה דעת הרא"ש ז"ל כמו שאכתוב לפנים ב"ה והיינו טעמא משום שהיורשין במקום אביהן הם בנכסיו בין שמכרם בחייו בין שהניחם להם בשעת מיתתו וכתובה וב"ח שעבודא הוא דאית להו גבייהו. וכיון שנתבאר זה א"כ בענין הנדון שלפנינו אמרינן דהדין עם היורשים בין בכתובה בין בב"ח דלא אשכחן בינייהו מידי בענין זה אלא היכא דאיכא טעמא דשבח בית אביה דקי"ל הדין עמה ואפ"ה מחסרא גוביינא ובעיא גבייה אבל כי ליתיה להאי טעמא יתמי מסלקי לה ואפילו שמו לה ב"ד שומא הדרא לדידהו לעולם. אלא דאי מטלטלי נינהו כתב הרמב"ן ז"ל דשומא לא הדרא בהו כלל. אכל מ"מ בחזקת יורשין הן עד שתגבה אותם בב"ד. וכן נמי לא שנא אי איכא נכסים בכדי כתובה וב"ח לא שנא אי ליכא אלא כדי מקצתן בכלם הדין עם היורשים מהאי טעמא גופיה דודאי אלו הוה מורישן קיים הוה מצי מסלקן לכתובה וב"ח בזוזי דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ליה כדאי' בפרק גט פשוט (קע"ד ע"א) ואי אית ליה זוזי ללוה לא אזיל בתר ערבא. ודבר זה פשוט הוא לגבי אבוהון דודאי מצי מסלק להו בזוזי שאפילו בעושה שדהו אפותיקי אמרינן בירושלמי (יבמות פ"ז ה"א). וכן בגמרא דידן בפרק השולח (מ"א ע"א ע"ש) שאם מכרה מכורה וכ"ש שיכול לסלקו בזוזי אע"ג דעבדם אפותיקי וכ"ש בשאר נכסי' ואפי' לאחר גבייה קי"ל דשומא הדרא וכ"ש דקודם גבייה מצי מסלק ליה בזוזי ואפי' במכנסת שום ס"ל לרבי אמי דהדין עמו ורבי יהודה מודה בנכסים דידיה וכיון דדינא הכי לגבי אבוהון היכא דשכיב ושבק ארעא דשויא כדי מקצת חוביה אע"ג דשבק מטלטלי אחריני לדינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי א"כ הוו להו יתומים כמאן דאית עליהם חוב בכדי קרקעו' שיכול לסלקו בזוזי אע"ג דקי"ל דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם לא כייפינן להו ולא נחתינן לנכסייהו אפילו במטלטלי דאבוהון לדינא דגמרא דלא דמיא האי מצוה לפריעת בעל חוב מצוה דכייפינן להו וכמו שהוכיחו הראשוני' ז"ל בפרק הכותב (פ"ו ע"א) מההיא דקטינא דארעא דאביי (כתובות צ"א ע"ב) וכיון דלא כפינן להו א"כ לא רמי שעבודא אלא אההיא קטינא דארעא והויא הא מלתא לגבי יתמי כמאן דיזיף מחבריה מאה ואית ליה ארעא דשויא חמשין דודאי כי היכי דאיהו גופיה מצי מסלק ליה בזוזי הכי נמי ירתיה בההוא מקצת חוב דשויא האי ארעא מצו מסלקי ליה דכיון דשכיב פקע שעבודא דההוא מקצת דהוי יתיר על דמי האי ארעא ודברים פשוטים הם. ואפילו אמרה האלמנה אני נוטלת נכסים אלו בכל חובי שאני רוצה להעלות על שומת ב"ד אין שומעין לה דכל היכא דאיכא פסידא דיתמי אי אמרי בעלי חובות הרי אנו מעלין בדמים אין שומעין להם כדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (צ"א ע"ב) סבר רמי בר חמא למימר היינו מתני' אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להם אמר ליה רבא מי דמי התם אית להו פסידא ליתמי וכו' דמשמע דכל היכא דאיכא פסידא דיתמי לא צייתינן להו לעלויי אשומ' ב"ד והכא ודאי פסידא דיתמי איכא דלסתלקו מארעא דאבוהון ונחלת נבות תוכיח. ועוד שאם ירצו לחזור לקרקע אביהם דקי"ל דשומא הדרא יצטרכו לתת כפי עלוי זה והויא פסידא לדידהו וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל בפסקיו בפרק מי שהיה נשוי ואם אמר המלוה הקרקע אני רוצה לקבל בכל חובי בלא שומת ב"ד והלוקח אומר לא כי אלא ישומו ב"ד ואתן לך כפי שומתו אין שומעין ללוקח כי יש בו הפסד ללוה אבל אם היתומי' אומרים כן שומעין להם ומכריזין עליו ומקבלו בשוויה דאי אתו זוזי לידי יתמי מסלקי ליה בדמי שוויו עכ"ל. וכ"ש שאם יש נכסים ליתומים כדי שומת ב"ד בנכסי אביהם שהדין עמהם לסלק אלמנה ובעל חוב בזוזי ואע"פ שהדין דין אמת כמו שאמרת ויפה כוונת בו אבל הראיה שהבאת מקטינא דארעא דאביי לא מוכחא מידי דאיכא למימר דמיירי דבעל חוב איפייס להו ליתמי בהכי מדנפשיה דניחא ליה בזוזי טפי מארעא ולא אתו לאשמועינן אלא דבכה"ג לא מצי הדר טריף אבל אי אמר ב"ח ארעא בעינ' ולא זוזי ליכא למשמע מהאי עובדא מידי אבל ודאי קושטא דמילתא הכי הוא וכדכתיבנא: