שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/א

‏‏‏‏‏‏

<< · שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ) · חלק א · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

שאלה א:

מעשה אירע בארץ איט"ליא באיש אחד שמו יצחק בר יחיאל שנשא אשה שמה בילא דונא בת רבי יחיאל ואחר הנשואין בשמונה חדשים עמדו בדין מרת פירנא אלמנת רבי יחיאל נ"ע הנזכר עם יצחק הנזכר. וטענה ישען על ביתו ולא יעמוד והשתדלו בני אדם בכמה דרכים ביניהם. כדי שלא יבואו לידי גרושין ובתוך הדברים ברח יצחק הנזכר מאותו המקום למקום אחר וגם אביו רבי יחיאל רצה להעתיק דירתו משם הוא וביתו ולפי שהוא מחק ומנהג המדינ' לעHשות כרוז בעיר שפלוני הוא מעתיק דירתו מכאן כל מי שיש לו תביעה עליו יבא ויתבע ורבי יחיאל זה עשה זה הכרוז אז באו קרובי האשה ואמרו למושל הארץ שיעכבהו מפני טענותם הנזכר וכן עשה ולפ"ז לא הי' רשות לרבי יחיאל לצאת מהמקום ההוא עם ביתו וכל אשר לו עד שיגמור הדין בטענה זו אם יש על ר' יחיאל שום חיוב אם לא. אך הרשות היתה נתונה לר' יחיאל לצאת ולבוא כרצונו אך לא עם ביתו כי כן היא חוק אותה מדינה ובתוך הדברים נכנסו מפשרים ביניהם וביררו להם דיינים לדון ביניהם על ענין זה כאשר יראה להם. רבי יחיאל אבי יצחק הנזכר מצד אחד וקרובי אשתו בילא דונא מצד אחר ואז נפטר רבי יחיאל מאותו עיכוב לפי מה שנהגו שם ובתוך הדברים רבי יצחק הנזכר מיראתו פן יכריחוהו לגרש אשתו מסר מודעה באותו מקום שהי' שם בפני עדים כשרים רבי מנחם ברבי יעקב ורבי דניאל בר מנחם וזה נוסח המודעא מעידים אנו וכו' שאני יצחק מוסר מודעא בפניכם על ענין הטענות וכו' ומורי אבי מכריחני שאלך עמו בפאט"ו על ענין זאת הטענה כי שם נקראו הדיינים ואני חושש ומפחד פן יעשו לי כח בעל כרחי שאתן גט או שמא אהי' מוכרח נגד רצוני על כן אני אומר בפניכם שאם יעשה לי שום כח או אהי' מוכרח לתת לה גט שאני מבטלו מעכשיו כל גט שאכתוב לה וכל דבר שאבטל בו מודעא זו יהי' בטל מעתה וגם כן שאם אבטל שום דבר שכל הבטולין יהיו בטלין והמודעא תהא קיימת ולא בטלה או אם אהי' מוכרח לתת לה גט המודעא הזאת מבארת דעתי שאם אבטל המודעות שאני כמו אנוס בעבור שאין רצוני לתת לה גט בשום ענין ע"כ. אח"כ נתרצו ב' כתות הנז' בפשרה ויש עדויו' שנתפשרו ע"ד זו שיתנו קרובי האשה ד' מאות דוקא"טי לבעלה ויגרש אותה והשלישו הסך הנזכר מיד ועל זה נתרצה המגרש לגרש אשתו וגרשה על הדרך הנזכר למטה ולקח מיד ר' דוקאטי ולא הספיק ליקח השאר עד שיצא קול לפסול הגט ועל זה נתעכב הנשאר ביד שליש כי העידו קצת בני אדם לפי הנרא' משטר העדות כשנתרצו בענין הגירושין אמר רבי יחיאל אבי המגרש להר"ר יצחק בר מתתיה שהי' ממונה על נתינת הגט הזה שיעשה בהוראתו כדין וכהלכה זכור ואל תשכח שיבטל בני יצחק המודעא ההיא הנ"ל. אח"ז הזמינו עדי חתימה ומסירה רבי שמואל בר בנימין ורבי מנחם בר אברהם והי' עמהם רבי יצחק בר מתתיה שהי' ממונה עליהם וקודם כתיבת הגט צוה רבי יצחק הנזכר ליצחק המגרש לבטל אותה מודעה שהזכרנו למעלה וכן עשה וז"ל הבטול ובטל רבי יצחק בר יחיאל בפנינו כל מודעא ומודעי דמודעי דנפקין מגו מודעי עד סוף כל מודעי וכל דבור וכל תנאי שעשה או שמסר שבהתקיים הדברים ההם יגרמו ביטול הגט באיזהו מין וענין ולשון שאמר או שמסר או באיז' מקום שמסרם או אמרם וכן כל ההסכמות שעשה ואפי' אם חשב במחשבות הלב כלם בטלם בפנינו בכל לישני דאמור רבנן דבטילי בהון מודעי ותנאי. ואחר הבטול לא זזו משם עד שכתב הסופר הגט וחתמוהו העדים כדת וכהלכה וגם אחר החתימה הוסיף שנית לבטל מודעא כנז"ל לא פחות ולא יותר. אח"ז הלכו חוץ לעיר למסור הגט ויצאו מהעיר אלה מפה ואלה מפה הבעל עם רבי אברהם הסופר ור' מאיר ספרדי ועדי הגט משער א' והאשה ואמה ורבי יצחק בר מתתיה משער אחר ובהיותם במקום מסירת הגט הי' בוכה דודו של יצחק המגרש שהיה הדבר קשה בעיניו וא"ל יצחק המגרש מה צורך לבכות אני נותן בכח זה הגט ור' יצחק בר מתתי' א"ל מה היא כוונתך בכח שאמרת לי פרש דבריך והשיב לו כי מאחר שאינה רוצה אותי איני רוצה אותה וגם מרת פירנא אם המגורשת אמרה לו אם לא תרצה לתת גט לבילא דונא בתי אל תתנהו ואז אמר רבי יצחק בר מתתי' למגרש דע כי הגט צריך ליתנו ברצון טוב וכן אתה עושה וכן נמי אתה מבטל לפנינו כל מודעו' וכו' כדרך הנ"ל. ואז השיב יצחק המגרש ואמר הן ומיד אחר אלה הדברים נמסר הגט כדת וכהלכה מיד המגרש ליד המגורשת וכתבו בספר וחתמו כל הענין הנז' למעל'. אחר זמן מה על הדרך ועל הנוסח הכתוב למעלה בשטר המתחיל אנו ח"מ וכו' זולתו שלא נזכר שם יציאתם מן העיר אל מקום מסירת הגט אם היתה כאחת או נפרדים זה מזה וחתמו הדברים ונתפרש בשטר מעשה ב"ד המתחיל במותב תלתא וכו' וחתומים בו הדיינים רבי אלחנן משער אריה ורבי שלמה בר דניאל ורבי שלמה ידידיה ובזה השטר שעשו אחר חתימת ומסירת הגט חתמו בו הר"ר יצחק בר מתתי' ורבי שמואל בר בנימין ורבי מנחם בר אברהם אלא שרבי מנחם חתם כך מנחם בר אברהם ז"ל מעיד על כל מה שכתוב למעלה לבד שאינו זוכר בטוב אם אמר יצחק בר יחיאל הן בביטול המודעות שהיו בשעת נתינת הגט וזה השטר עשוהו אלו העדים אחר ששרפו הגט כפי מה שהוזכר בשאל' אע"פ שלא נזכר כן בתוך זה השטר החתומי' בו העדי'. אחר זמן מה יצא שטר המתחי' כך אנחנו ח"מ שבתי יחיאל ואליהו בר מצליח מודיעים וכו' שהלכנו אצל רבי שמואל ורבי מנחם עדי הגט הנזכר ושאלנו לכל א' מהם בפ"ע וכו' ואמרו כי הר"ר יצחק בר מתתיה אמר אל המגרש בשעת המסירה תנהו ברצון טוב כי כן ראוי לעשות אז השיב המגרש כי לעולם לא יתנהו ברצון אדרבא הוא נותנו בכח ובאונס וכמו מוכרח נגד רצונו אז א"ל הר"ר יצחק ומרת פירנא שלא יתנהו בדעת זה אלא ברצון טוב והוא לא השיב דבר ולא הי' דיבור אחר ביניהם אלא שנתן הגט ואמר לה הא גטך ולא בטל שום מודעא בעת נתינת הגט אלא אותם השתי פעמים הנז"ל בבית הלבלר קודם כתיבת הגט ואחר חתימתו ואנו שבתאי ואליה זה מה ששמענו מפי עדי הגט אות באות כתבנו וכו' וחתמנו בו שבתאי ואליהו וחתום בו א' מעדי הגט אני שמואל בר בנימין מודה ומקיים ומאשר כל מה שכתוב למעל'. אחר זה הכחיש רבי מנחם כפי מה שנזכר בשאלה שבתאי ואליה כי מעולם לא העיד בפניה' כן ונתן אמתלאות לדבריו וגם ר' שמואל בר בנימן שחתם בו אמר ברבים כמ"ש בשטר חתומים בו קרוב מעשר' שהוא חתם בתחל' בשטר הוא בטעות שלא קרא אותו וסמך על שבתאי ואלי' ואחר שידע שכן הוא הלך וקרע חתימתו משם והפחידוהו שיחתכו ידו על זה וגם להפסידו ממון והוצרך לחתום בו פעם אחרת אבל שקר הוא ושטר א' שנחתם בפני ב"ד שהוא מסכים עם שטר שחתם בו הוא בביטול מודעי חתם בו הר"ר יצחק כנז"ל הוא האמת והוא מבקש מחילה מהשי"ת על חתימה אחרונה. אחר זה יצא שטר זה נסחו אנחנו אברהם הסופר ומאיר הספרדי מודיעים וכו' בהיותינו הולכי' על שפת הים ואנחנו ורבי יצחק בר יחיאל שלשתינו יחד כאשר הי' הולך רבי יצחק לתת גט לבילא דונא זוגתו אחר כתיבת הגט ולא הי' אדם אחר עמנו אמר לנו רבי יצחק דעו שהגט שאתן לבילא דונא זוגתי אני אתן אותו בכח ובאונס שלא ברצון כי אדוני אבי מכריחני ליתנו כדי לצאת הוא ובני ביתו מארא"מינו שהם כלואים ואינם מניחי' אותם לצאת משם ולעשות ענינם ע"פ אני מוכרח לתת גט זה אבל נגד רצוני הוא ואחר הדברי' האלו לא זזנו משם כלל ממנו עד שנתן הגט ולא בטל שום מודעא בעת נתינת הגט וזה אנו יודעי' באמת ומה ששמענו מפי יצחק הנזכר שלא בטל בעת נתינת הגט שום מודעא כתבנו וחתמנו וכו' ואומרים שעדי' אלו עמי הארץ הם ואינ' יודעי' כלל בטיב גטין ומודעות וגם נחשדו בקצת עבירו' שאם הוא אמת הם פסולי' להעיד מן התורה אך לא נתברר זה בב"ד כלל. אחד זה הודה מאיר הספרדי העד הנזכר שמה שהעיד בשטר הנז' לא הי' על הדרך הכתוב בשטר שלא אמר להם המגרש הנזכר הוו עדים ולא זכרו ולא ידעו ולא בטל גט ולא מסר מודעא אלא כמספר דברי' וזה הודה וזה העיד בפני רבי שלמה ידידיה ורבי אביגדור ורבי אלחנן משער אריה. וז"ל השטר זכרון עדות כו' העיד רבי מאיר ספרדי כו' כי רבי יצחק אמר דרך ספור מצערו כאדם מריד בשיחו כי הגט שהי' נותן לבילא דונא לא הי' נותנו ברצונו אלא כמוכרח שהיה רוצה להוציא את ר' יחיאל אביו מאר"ומנו וכו'. ולא אמר להם הוו עלי עדי' ולא דעו מה שאני אומר ולא זכרו ולא בטל הגט ולא א"ל מודעא זו אני מוסר בפניכ' ולא היו דבריו כמוסר מודעא אלא כמספר דברי' וכמצטער ובשעת הגט א"ר יצחק הנזכר זה הגט אני נותנו בכח אז השיב רבי יצחק בר מתתיהו וא"ל אל אתנהו אלא ברצון ותבטל כל המודעות ותתנהג כתור' וכהלכ' והוא לא השיב אלא שמתוך דבריו ניתן הגט הנז'. עוד יש שטר מעשה ב"ד הנזכר לעיל החתומים בו ר' אלחנן וחביריו שמעידי' עדי הגט בפני ב"ד שמעולם לא זזה ידם מתחת יד המגרש מעת שיצאו מבית הלבלר עד שבאו למקום מסיר' הגט ושלא היו דברי' מעול' מאותה מודעא שהעידו ר"מ ור' אברהם הנזכרי'. עוד יש שטר שהעידו אליה ושבתאי הנז"ל שאינם יודעי' כלל בעניני המודע' הנזכר זולתי מה שהעידו בפניה' עדי הגט אבל הם מעצמם אינם יודעי' שום דבר וכו' וחתומי' בזה השטר רבי שלמה הש"לט ורבי מנחם בר דניאל ורבי אלחנן משער אריה ורבי שלמה ידידיה. אחר כל זה נשאת האשה הנז' לרבי דניאל בר אושעיא אע"פ שיצא על זה הגט קול פיסול אך שהתירו החכמי' אע"פ שהי' מהם מי שהי' חוכך להחמיר והיום היא עם זה הבעל רבי דניאל ואכלו קורציהון בית ההגמונייא וכמעט היו בכל רע וניצולו וכדי לשבר מתלעות עול ולהוציא מלבן של פוגמי משפחות שלא תהיה לשמצה בקמיהם לדורות הבאים נעשו מזה שאלות לקצות הארץ ומה שראינו מהם מתשובות ארץ איטל"ייא ואשכנ"ז הכל הם מסכימים להיתר זה בכה וזה בכה ועכשיו באה השמוע' אלינו ועדינו תאתה ולפי שהכל מסייעין למלאכת שמים אכתוב דעתי כדי שיסתיים בקטני' דבר הנפתח בגדולי'. באתר זיקוקין דנור. אש פלדות בוערה כמו תנור. איש ואיש מאן ומאן. מאן מעייל תמן. מי שלא ראה מימיו מאורות. ומכתרה של תורה לא ענד עטרות. ראיתי סולם ארצה מוצב. והנה ה' עליו נצב. ומלאכי אלהים בו עולים ויורדים. להם מהלכי' בין העומדים. שרפים בידם רצפים עומדי' ממעל לו. ועליון יתן קולו. מי יקום לי עם מרעים. ואת מי אשלח בהם צועים. והבית ימלא עשן. וארכובותי דא לדא נקשן. וינועו אמות הספים. מחזיונות לילה בסעיפים. ואומר הנה לשלום מר לי מר. את רגלים רצתי. ואני לא אצתי. וילאוני. וכמעט ישאוני. ואיך אתחרה. ולמה ברעה אתגרה. מרכבות מרקדות צבא מלחמה מפקדות. ואם לאשר לא נשאלתי נדרשתי. חכם אחשב לו החרשתי. ואם לאשר לא בקשונ"?י נמצאתי. ודברי לפניהם הרצתי. אולת היא וכלימה. כי לא מחכמה. האמנם כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא. נכנסתי לפנים מן השורה. כדי להיות נמנה. במנין חכמי יבנה. ולהיות זנב לאריות. אלוה אליהם כמער איש ולויות. ואומר כי נראין הדברי' שאשה זו היתה מותרת לינשא לכתחילה ואין שם בית מיחוש כלל שהדברי' שנעשו לבטל הגט אין כח בהם לעמוד לפניו לשנות את טעמו לפגם והם שלשה דברים האחד המודעא שנמסרה קודם כתיבת הגט. השני הדברי' שאמר יצחק המגרש לדודו בשעת מסירת הגט בלשון הזה אני נותן בכח זה הגט. השלישי המודעא שהעידו אברהם ומאיר שנמסרה בפניהם בין כתיבה ומסירה. עוד יש לעיין בעדות שבתאי ואליה שמעידין שעידי הגט העידו בפניהם שבעת מסירת הגט אמר המגרש שהוא נותנו בכח ובאונס וכמו מוכרח נגד רצונו ושלא בטל מודעא אחר כן. וקודם שאבאר שאין לחוש לכל זה אקדים הקדמה אחת. שנינו בפרק בתרא דגטין (פ"ח ע"ב) גט המעושה בישראל כשר ופירוש רב נחמן בגמ' דהיינו כדין אבל שלא כדין פסול ובגוים פסול ופירוש רב נחמן דהיינו כדין אבל שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו ובגוים חובטין אותו ואומרי' לו עשה מה שישראל אומרים לך פירוש בגוים כיצד יעשו שיהא כשר. ומפרש בגמ' דהיינו כדין דדוקא בדלא מסר מודעא אי נמי בדמסר ובטיל למודעיה קמא דאי בדמסר מודעא ולא בטיל למודעיה קמא אע"ג דארצי מתוך העשוי אינו כשר והכי משמע בערכין (כ"א ע"ב) כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודייק רב ששת מדקתני עד שיאמר רוצה אני ולא אמר עד שיתן דאפי' עשיוה וארצי מודעיה מודעא עד דמבטל למודעיה קמא וההיא דכופין אותו בדין מיירי דהיינו לישנא דכופין ולא תני אם כפו אותו. ועוד דדבר הלמד מענינו הוא דתני לה גבי חייבי עולות ושלמים והנהו ודאי כופין בדין נינהו והכי אמרי' בפ' חזקת (מ"ח ע"א) דמשום מצוה לשמוע דברי חכמים כשר ועוד דאי בשלא כדין אפי' בטל למודעיה אינו גט כל זמן שהוא כפוי וכן נמי משמע בפרק חזקת דההיא דגט מעושה בדלא מסר מודעא היא מדאותיבנא מינה לרב הונא דאמר תלויה וזבין זביניה זביני וההיא דרב הונא בדלא מסר מודעא היא וכיון דאפילו עשוהו כדין אם מסר מודעא ולא בטלה מודעיה מודעא ואינו כשר אלא בדבטלה או בדלא מסרה א"כ שלא כדין דפסול אפי' בלא מסר מודעא אי נמי מסרה ובטלה הגט פסול והכי מוכח בפרק חזקת וכדכתיבנא. ובגוים כדין אפי' בביטול מודעא פסול ופוסל דבלא בטול גט בטל הוא אפי' בישראל ושלא כדין בכל ענין אפי' ריח גט אין בו נמצא שאפילו כפוהו ישראל בדין ומסר מודעא ולא בטלה אינו גט כלל ואם לא מסרה או מסרה ובטלה אפי' מתוך העשוי כשר וכך כתוב רב האיי זלה"ה בספר מקח וממכר דבגטין אי אנסוה לבטולי למודעיה הו"ל גט מעושה בישראל דבדין כשר. וכך כתוב הרב בעל העטור זלה"ה וכ"כ הרב ר' יונה ז"ל והריא"ף ז"ל ושלא כדין פסול בביטול מודעא. ובטל בלא ביטול. ובגוים כדין פסול ופוסל אפי' בביטול ושלא בביטול בעל הגט ושלא כדין בכל ענין אינו גט כלל. וראיתי בס' אה"עז (סי' קל"ד) הדברי' האלו מסודרים שלא על נכון לפי שהוא כ' שם וזה לשונו צריך שיבעל כל מודעא שאם מסר מודעא בפני שנים ואמר גט זה וכו' כיון שבטל אינו גט אע"פ שנותנו אח"כ לא אמרינן שבטל המודעא שמסר עד שיאמר בפירוש שמבטל המודעא ואז היא בטילה וא"צ קנין עכ"ל. ולא פירש כאן שום דבר במי שהוא מעושה לתת גט אלא כמוסר מודעא מעצמו וכל מ"ש כאן הוא נכון והוציא זה מההיא דערכין אלא שאח"כ קלקל עלינו הענין שהוא כתב אחר זה והא דאינו גט כשהוא אנוס דוקא כשאנסוהו שלא כדין אבל אם אנסוהו כדין וכו' הוי גט עכ"ל. ומשמע מדבריו שכל מה שאמר למעלה מזה דהיינו דבלא בטיל לא הוי גט ובבטיל הוי גט דאיירי במי שאנסוהו שלא כדין ולימא דאם אנסוהו שלא כדין אפי' בטיל מתוך האונס לא הוי גט כשר דהוי גט מעושה בישראל שלא כדין. ועוד משמע מדבריו דבדין אפי' לא בטל הוי גט וזה טעות ג"כ דבדין בעינן דמבטל למודעיה אע"ג דארצי והכי הו"ל למיכתב והא דמהני ביטול היינו באנסוהו כדין אבל שלא כדין פסול. א"נ הכי הו"ל למיכתב וה"מ בדמסר מודעא אבל אם לא מסר מודעא אם אנסוהו שלא כדין פסול ובדין כשר ומצוה לכופו וכו' סוף דבר סדורו ענינים אלו בזה המקום אינו נכון כלל וטעות סופרים הוא ואין ללמוד ממנו:

ואחר שנתפרש זה יש לנו לומר דודאי אם עיכוב האב מלצאת מאותו מקום הויא כפייה גבי הבן והבן לא הי' מאותן שכופין אותו להוציא אם מסר מודעא ובטלה כ"ז שלא נסתלק האונס אינו גט דהו"ל גט המעושה שלא כדין דבישראל פסול ובגוים בטל. ואם הי' מאותן שכופין אותן להוציא מחמת אותה טענה דהיינו ישען על ביתו אם בטל המודעא אפי' שלא נסתלק האונס כשר בישראל דהו"ל גט המעושה כדין בישראל ובגוים שלא ע"י ישראל פסול ומיהו בישראל דכשר ביטול בעי וכדאוכחנא לעיל. ואם עכוב האב לא היתה כפייה ואונס ומסר מודעא מודעיה מודעא וצריך ביטול מודעא ובביטול סגי בין הי' דינו מן הכופין ובין לא הי' דינו מן הכופין. וראיתי מי שכתב בקונטריס דבארצי סגי דלא בעי ביטול מודעי אלא בדעשיוהו אבל בדלא עשיוהו לא בעינן ביטול אלא כיון שנתרצה לגרש סגי. ואינו כן דמאן פלג לך וכ"כ הרמב"ם זלה"ה (פ"ו מה"ג הי"ט) מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב אח"כ ונתנו לה ה"ז גט בטל. משמע בפי' דאע"ג דארצי מעצמו למיכתב הו"ל גט בטל. ואחר שהקדמתי זה צריכין אנו לידע בנדון שלפנינו קודם שנשא ונתן בביטול המודעות אם הי' בר כפייה אם לא ואם עיכוב האב הית' כפייה אם לא שאפי' נוכיח שהמודעות נתבטלו מה יתן ומה יוסיף אם היה כפוי בשעת הביטול וכפוהו גוים שלא כדין. ונ"ל שזה לא היה הדין נותן אותו עדיין לכופו לגרש כיון שלא באו איש ואשתו יחד לדין ולא העיזה בפניו ואע"פ שאמרה כן שלא בפניו ונתפרסמו הדברי' אינה נאמנת בכך דכל שלא בפניו מעיזה ומעיזה דאפי' בפניו הדבר קשה להאמינה אלא שהר"י ז"ל כ"כ בתשובה והסכימו עמו האחרונים ז"ל אע"פ שנראה שהרמב"ן ז"ל מפקפק בדבר בחדושי יבמות שלו אבל מ"מ צריכין אנו קודם שנאמין אותה שנשמע שתאמר כן בפני בעלה אבל שלא בפניו באיז' ענין שיהי' לא והבו דלא לוסיף עלה. ועוד אפי' העיזה בפניו א"נ הודה מעצמו כן אפ"ה לא היה הדין נותן לכופו לאלתר אם טען איזיל ואבדוק אנפשאי כשאכנס עמה לסתר זמן אחד או אם טען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות להועיל וכמה טענות אחרות וכיון שכן אם כפוהו קודם שבאו לב"ד ועמדו זה אצל זה הוי גט מעושה שלא כדין.

אבל נראה ברור שמה שעכבו האב מלצאת משם אינה כפייה לגבי בן חדא שאפילו היו חובטין לאב עד שיגרש בנו לא הוי עישוי שאפי' היה בנו שרחמי האב על הבן לא מיקרי עישוי וכ"ש דכפיי' אביו שאינה עישוי לבן שאין רחמי הבן על האב ומחתרת תוכיח וכבר כתבו זה בקונטרס אחד (הגה"ה): (הרשב"א ז"ל כתב בתשובתו דהוי אונס והביא ראי' מאותה ששנינו (נדרים כ"ז ע"א) נדרי אונסין כיצד כגון שהדירו כו' וחלה בנו. שב"ש). ועוד שאפילו עיכבו המגרש עצמו ע"ד שעיכבו אביו לא מיקרי עישוי כיון שלא חבשו אותו ולא הכוהו והי' הולך ובא ברצונו בתוך העיר וגם חוץ לעיר ובלבד שלא יעתיק דירתו. ועוד שנראה שדירתו באותו העיר היתה ערבה עליו ולא מאוסה בעיניו וכל עיקר לא היה מעתיק דירתו משם אלא כדי לעגן אותה אשה והעיכוב לא היה אלא עד שיעמוד בנו לדין ואין כאן אונס כלל. ועוד שהרי נסתלק זה האונס כיון שנבררו הדיינין כמו שנזכר זה בקונטריסי התשובות. ולבאר זה שאינו קרוי אונס אאריך בדיני האונסין ואומר שיש לנו שני מיני אונסין האחד אונס דנפשיה והשני אונסא דאחריני: אונסא דנפשיה כגון שחושב שזה הדבר הוא כן ואינו כן ומפני מחשבתו עשה אותו דבר ואלו ידע האמת לא עשאו וכגון זה אשה שנישא' בשני עדים שאמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בעלה ואית ליה לרב בפרק האשה רבה (צ"א ע"א) דהויא אונסא וכגון ההיא דפ' ד' אחין (ל"ג ע"ב) דקתני שנים שקידשו שתי אחיות ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו מפרישין אותם ג' חדשים שמא מעוברות הם אלמא דאי לאו מעוברות הם שריין. וכגון המשמש עם הטהורה ופירסה נדה דאמרינן בפרק ידיעות הטומאה (י"ח ע"א) דאי בשלא בשעת וסתה אכניסה פטור משום דאנוס הוא. וכגון הא דאמרינן בשבועות (כ"ו ע"א) ובנדרים (כ"ה ע"ב) מר אמר שבועה הכי אמר רב ומר אמר שבועה הכי אמר רב ואמרינן התם דחד מנייהו אנוס הוא משום דלביה אנסיה. ובפרק ואלו הן הגולין (ז' ע"ב) אמרינן אומר מותר אנוס הוא וכן בפרק התכלת (מ"ט ע"א ע"ש) וכן בפ' ד' מיתות (ס"ב ע"ב). וכן מי שנאנס ע"י חולי כגון שנשבע על ככר ומסתכן בה אם לא יאכלנה אמרינן בפרק ב' דשבועות (כ"ו ע"ב) שמתירין לו לאוכלה משום דכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס והרבה יש בכיוצא באלו באונסא דנפשיה. וגדולה מכל אלו יש שאפילו יודע באותו דבר ועשאו איפשר לקרא אונס כגון הא דאמרינן בכתובות (נ"א ע"ב) גבי תחילתה באונס וסופה ברצון דלית הלכתא כאבוה דשמואל דאמר אסורה לבעלה אלא כרבה דאמר דאפי' אמרה הניחו לו דאלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו מותרת מ"ט יצר אלבשה ואין אונסין אלו פוסלין את הגט והראיה מדאמרינן בפרק חזקת (מ"ז ע"ב) אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני ואמרינן מ"ט אלימא דכל דמזבין אי לאו דאניס לא מזבין ואפילו הכי הוי זביני דילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני. משמע מהכא דכל דאניס מדנפשיה לא דמי לאונסא דאחריני ולא מיקרי אנוס כלל. והא דאמרינן בפרק השולח (מ"ה ע"ב) המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר ופרשינן בגמרא (מ"ו ע"א) בחד לישנא דמשום קלקולא הוא שמא ימצאו הדברים בדאין ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים. ומשמע מהכא דכיון שהוא אנוס בדעתו אינו גט כבר פירשוה בתוספות דלאו בטל ממש קאמר דהא לאו תנאי גמור הוא ואמרינן התם מאן חכמים ר"מ היא דבעי תנאי כפול והב"ע בדלא כפליה לתנאיה והאי בטל דקאמר היינו שחששו חכמים ללעז שמא יוציא לעז עליה שבדעתו היה לתנאי גמור והא דתניא בברייתא בגמרא נמצא גט בטל ובניה ממזרים לפי דבריו קאמר כלומר שהוא יוציא עליה לעז לומר שהגט בטל ובניה ממזרים כן פירשו בתוספות אבל מן הדין כיון שלא התנה עליה כלום משום אונסא דנפשי' לא מיפסל גיטא כלל זהו דין אונסא דנפשיה: אונסא דאחריני הוא על הרבה פנים יש אונס שהוא אונסו בגופו בהכאות ובחבטות וזה נחלק לב'. א' במקום מצוה והשני שלא במקום מצוה ואם הוא במקום מצוה ולא מסר מודעא או מסר ובטל אפילו מתוך אונס הגט כשר והיינו ההיא דערכין וכדאמרינן בפרק חזקת (מ"ח ע"א) דבעי לאתויי סייעתא לרב הונא דאמר תליוה וזבין וכו' מדתנן וכן אתה אומר בגיטי נשים כו' ודחי' ודילמ' התם נמי סבר מצוה לשמוע דברי חכמים וכ"ש שאם מי שהוא חייב בכבודו הזקיקו לגרש שגטו גט מפני שני דברים אחד שלא אנסו בהכאות וכיון שלא אנסו בהכאות גטו גט וכמו שאפרש. ב' שאפילו אנסוהו אחרים על פי אביו ואמרו לו אל תסתור דברי אביך הוי גט משום מצוה לשמוע דברי אביו כיון שלא היו דבריו לעבור על ד"ת והיו כדי להסתלק מן המריבה. והשני שלא במקום מצוה וזו היא ששנינו (גיטין פ"ח ע"ב) גט מעושה בישראל כשר ובגוים פסול וההיא בהכאות היא כדמוכח סיפא דקתני ובגוים חובטין אותו וכיוצא בה במכר היכא דלא מסר מודעא זביניה זביני כדאמרינן בפ' חזקת (מ"ח ע"ב) טבי תלייה לפפי אדרנא וזבין ואמרי' התם דאי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר תתם וכולהו הנהו דבפרק השולח (ל"ד ע"א) דר' יאשיה ור' יהודה ודרב ששת דאשקלונהו להנהו גברי בחבטא הוו דהיינו לישנא דאשקלתא כדמוכח ההיא דטבי תלייה לפפי וקרו לה אשקלתא ומיהו לאו דוקא שיכוהו ממש אלא כיון שמגזמין אותו להכותו בגופו ויש כח בידם לעשות כן שפיר מיקרי אונס דאחריני. והראיה מדאמרינן בפ"ק דגיטין (י"ד סע"א) רבי אחאי בר יאשיה הוה ליה אסקפא דכספא בנהרדעא אמר להו לרבי דוסתאי בר ינאי ולרבי יוסי בן כיפר בהדי דאתיתו אתיוה ניהלי אזול יהבוה ניהלייהו אמרי להו נקני מינייכו דמקבליתו אונסא דאורחא אמרי להו לא אהדרוה ניהלן ר' דוסתאי בר ינאי אמר להו אין ור' יוסי בר כיפר א"ל לא כפתוה וקא מצערו ליה אמרי לי' לרבי דוסתאי חזי מר היכי קא עבדי אמר להו טב רמו ליה כי אתו לגביה א"ל חזי מר לא מסתייה דלא מסייען אלא א"ל טב רמו ליה א"ל אמאי עבדת הכי א"ל אותם בני אדם הן אמה וכובען אמה ומדברים מחציהן ושמותיהם מבוהלים ארדא ארטא ופילי בריש אומרים כפותי כופתין אומרין הרוגו הורגין אלו הורגין את דוסתאי מי נתן לינאי אבא בן כמותי א"ל בני אדם הללו קרובין למלכות הם א"ל הן יש להם סוסים ופרדים שרצים אחריהם א"ל אין א"ל א"ה שפיר עבדת. ומוכח מהכא דכל שמגזמין עליו ויש בידם לעשות הרי זה אונס מעתה וכן כתוב ר"ח ז"ל בפרק חזקת דאע"ג דלא עביד מאי דמדחיל ליה כיון דאמר עבידנא ויכיל למעבד היינו אונסא וכל כה"ג כתבינן עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מכירה ומשנה שלימה היא בפרק הנזקין (נ"ה ע"ב) לקח מן הסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל וכן פי' רש"י ז"ל שם וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפרק חזקת. ויש אונס אחר אעפ"י שהוא אונסו בגופו אינו אונס לגרש אלא שאונס אותו לעשות דבר אחד והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו וזה אינו קרוי כפייה כיון שלא כפו אותו ממש להוציא. והראיה מדאמרינן בירושלמי בפרק אלמנה נזונת (ה"ז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות ואקשו עליה התם והא תנינן המדיר את אשתו וכו' עד יוציא ויתן כתובה ופריקו שמענו שמוציא שמענו שכופין וכתב זה הירושלמי ר"ח ז"ל בפירושיו. ופירש זה הירושלמי כך הוא שהם תרצו דהא ל"ק דאע"ג דתנן יוציא ויתן כתובתה כלום שמענו שכופין בתמיה דיוציא לחוד וכופין לחוד דכופין ר"ל שכיפין אותו ממש לגרש ויוציא ר"ל שכופין אותו לפרוע כתובתה ואם מתוך כפייה זו רוצה לגרש יגרש וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרק אעפ"י. וי"מ דכפייה הוי בשוטים וכדאמרינן בפ' המדיר (ע"ז ע"א) דבדברים לא יווסר עבד והיכא דתנינן יוציא ויתן כתובה הוי בשמתא דאמרי' דיוציא' מעצמו ואי לא ציית דינא משמתין ליה וזה אינו דאין לך כפייה גדולה מזו. ור"ת ז"ל פירש שאומרים לו לגרש ואם לא גירש עברי אדרבנן ושרי למקריה עבריינא ככל העובר על דברי חכמים כדאיתא בפרק כירה (מ' סע"א). ומ"מ מוכח מהכא כשכופין אותו לפרוע כתובתה ולפעמים מפני פרעון כתובתה הוא צריך לגרש והרי הוא כפוי ועומד בגט זה כיון שלא כפו אותו ממש לגרש אלא שכדי לפטור עצמו מאונס פרעון כתובתה נתפייס לגרש לא מיקרי גט מעושה כלל שהרי האונס בענין אחר היה והגט ברצונו נתנו שהרי לא היו כופין אותו לגרש והא דשמואל דאמר אין מעשין אלא לפסולו' היינו עישוי בגופו ממש לגרש דהיינו לישנא דעישוי הגט וכן נמי הא דתנן גט מעושה שלא כדין פסול דכוות' היא שמעשין אותו בגופו לגרש אבל אם עישו אותו בדברים אחרים שהיה הדין לכופו בהן לגרש כגון פריעת כתובתה דפריעת ב"ח מצוה ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני כדאיתא בפרק הכותב (פ"ו ע"א) ולהציל עצמו מאותו עישוי נתרצה לגרש לא הוי גט מעושה. ומיהו מסתברא דה"מ כשכפוהו בדין בדברים אחרי' כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתובתה וכדין כפוהו בפריעתה אבל אם כפוהו שלא כדין בד"א ומתוך אותה כפייה גירש איפשר דהוי גט מעושה דנקטיה בקובסיה דלשבקוה גלימיה הוי וצריך עיון. ויש אונס אחר אע"פ שהוא אונסא דאחריני אינו אונס בגופו כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה ואינו יכול לכופה בדין להחזירו אליו או מפחידתו להפסידו ממון והרי זאת האשה כופה את בעלה לגרשה כפיית ממון. זה הענין אני מסתפק בו אם הוא כפייה והוי גט מעושה אם לא ואע"ג דבמכר כה"ג הוי אונס ואי מסר מודעא דבעי' דלידעו למודעיה הוי שפיר מודעא וכדאמרינן התם (ב"ב מ"ז ע"א) אי לא מודי ליה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחוור וכן נמי ההוא מעשה דפרדיסא דאיתיה בפ' איזהו נשך (ע"ב ע"א) דאמר אכבשיה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי ומשום האי אונסא זבנה נהליה ואמרינן דהוי אונסא. ואיכא מרבוותא ז"ל דאמרי דאפילו מודעא לא צריך דשאני התם דבדין הוא דאונס ממון מיקרי אונם שהרי גם האונס לא תבע ממנו אלא מכיר' ונוח לו למכור משיפסיד אותו ממון הילכך אנן סהדי שאלמלא אותו אונס לא מכר ולא גמר בלבו לזבוני כיון שמסר מודעא אבל אונס ממון בגט אי מסר מודעא לית דין ולית דיין דודאי הויא מודעא אפי' בשקרא כמו שאני עתיד לכתוב בע"ה כ"ש באונס ממון אבל אי לא מסר מודעא וידוע מילתא דמחמת אותו עשוי גירש מספקא לי אי הוי עישוי או לא. וקרוב אני לומר דכיון שלא מסר מודעא לא הוי גט מעושה כלל ואגב אונסיה גמר ומגרש ואע"ג דאמרינן בפרק חזקת (מ' ע"ב) ההוא גברא דאזל לקדושי אתתא אמרא לי' אי כתבת לי כלהו נכסך הוינא לך ואי לא לא הוינא לך כתבינהו ניהלה לכלהו נכסיה אתא בריה קשישא אמר לה וההיא גברא מה תהא עליה אמר להו לסהדי זילו אטמורו בעבר ימינא וכתבו ליה והדר כתבוה ניהלה אתא לקמיה דרבא ואמר להו לא מר קנה ולא מר קנה ואמרי התם דברא לא קנה משום דהויא מתנה טמירתא ואיהי לא קניא לאו משום דמתנה טמירתא היא הויא מודע' לחברתה אלא משום דמוכחא מלתא דמחמת אונסיה הוא דכתב ומשמע דבמתנה דבגלוי מלתא בעלמא סגי ומתבטלת המתנה משום הוכחה לבד וא"כ כ"ש בגיטין באונס ממון דהויא הוכחא לבטולי גיטא. הא לא מוכחא דהכא משום דמתנה טמירתא קדמה למתנת האשה הוא דסגי הוכחה והוי כמודעא. דמתנה פשיטא דאפילו נאנס מתנתו מתנה כל שלא מסר מודעא א"כ אמאי אמרינן התם דלא קנתה איהי אלא דמתנה טמירתא היכא דמוכח מלתא דמשום אונס הוה הויא כמודעא אבל אי לאו מתנה טמירתא הויא מתנתו מתנה והוא הדין באונס ממון בגט כל שלא מסר מודעא הוי גט. וכן נראה דעת רבי פרץ זלה"ה שכתב שאם נתן ערבון וגרש שאין זה אונס. וקצת הוכחה יש בזה מדאמרינן התם (ב"ב מ' סע"א) כל מודעא דלא כתיב בה ידענא ליה לאונסיה לאו מודעא היא ואקשינן דמאי אי דגיטה ודמתנה בגלויי מילתא סגי ולא אקשינן ובגיטא נמי למה ליה מודעא כיון דאנוס הרי הוא גט מעושה ואפילו לא מסר מודעא הוי פסול. אלא ודאי משמע דבכה"ג בעינן מסירת מודעא ואי לא מסר מודעא אמרי' דגמר ומגרש זה היה נראה לי. אבל קושטא דמלתא היא דתליוה ויהיב לא הויא מתנה ואינו צריך מודע' דבתליוהו וזבין הוא דבעינן מודעא וההיא דמתנה טמירתא משום דלברורי דאנוס הוא איצטריכינן לה וכן כתבו המפרשי' זלה"ה וכן הרמב"ם ז"ל בפרק י' מה' מכירה:

עוד יש אונס אחר ולא מצינו לו דומה בגמרא והוא שאנסו אחרים כדין או שלא כדין בגוף או בממון ואומרי' להם בפירוש שאונס זה לא יסלקוהו עד שיגרש פלוני אפילו אותו פלוני לא הי' דינו לגרש. אני אומר שאין זה בכלל אונסין אפילו הוציאו להריגה לבנו שרחמיו עליו אם הוא לא יגרש אשתו וגרשה להציל בנו כיון שלא מסר מודעא אין זה הגט מעושה כלל שאין העשוי אלא בגופו ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ואע"ג דאמרינן בפ' ד' דנדרים (כ"ז ע"א) דנדרין אונסין הוו אם חלה בנו היינו למימר דמקרי אונס לענין למפטריה משום דאנוס רחמנא פטריה והכי נמי לענין קיום תנאי הגט למאן דאית לי' יש אונס בגטין והיינו דמייתיה עלה בגמרא ההוא דפסקיה מברא אבל לענין גט מעושה אינו ענין שאין כל הנאנס נקר' מעושה ואפילו נאנס מפני שהיו מכין וחובטין בנו יחידו אשר אהב והרוצה להחמיר עליו הראי' כדאמרינן במסכת ידים (פ"ד מ"ג):

והואיל ואתא לידן מעשה דפרדסא נימא בה מילתא שהרמב"ן ז"ל כתב בפרק חזקת שלא היתה שם מודעא דכי אמרינן דבעינן מסירת מודעה הני מילי כגון דאנוס אונסא דגופיה או דממוניה למזבן ליה ההוא מידי ומחמת אונסא יהב ליה דסברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקנה אבל כי אניס ליה בכי האי גונא דטען ואמר לקוחה היא בידי ודאי לא גמר ומקני והרי הוא כמו שצווח דאמר ליה מאי זבניה לך דאי אנא לא זבינתה לך דידך היא דאי כבשת ליה לשטר משכנתה לא מצינא לאשתעי דינה בהדך ועוד האריך להראות פנים. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהל' מכירה (פ"י ה"ד) בפי' דמודע' הות בי'. וראיתי מי שהביא ראיה דלא צריך מודעא מפ' בתרא דכתובות (ק"י ע"א) דאמרינן התם אדמון סבר איבעי לי' לממסר מודעא אשטרא ורבנן סברי חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:

ואני אומר דלא דמי דהתם המוכר הוא מחזיר אחר הלוקח שיקח שדה ממנו וכדי שיגבה חובו שחייב לו מאותו שדה אחר שפרעו ומשו"ה מרתת לממסר מודעא שלא ידע הלוקח במודעא ולא יקח השדה ולא ימצא מי שימשכנו בחובו אבל במעשה דפרדסא הלוקח הוא מחזר אחר המוכר שימכור לו השדה ומאיים עליו שיגזלנה. ואם נחלק בין אונס ממון אחר לאונס שדה זו כדעת הרמב"ם ז"ל כמו שבאונס ממון אחר צריך מודעא ה"נ באונס אותה שדה (הג"ה) (קשה דבעובדא דבפרדסא נמי אי ידע דמהדר לי' מודעא כביש לי' לשטר משכנתא ויפסיד מריה דפרדסא. שב"ש). ובעובדא דפרדסא נמי נר' מדברי הרמב"ן ז"ל דמודעא צריכא אלא שאין צריך שידעו העדי' שנתרצה במכירה דמסתמא לא נתרצה בה ובשאר מכירות צריך שידעו באונסו ושלא נתרצה (אינו נראה כן מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה כמו שכתוב בהג"הה למעלה) * ובעובדא דפרדסא כיון שידעו באונסו מסתמא ידעינן דלא נתרצה אעפ"י שלא ידעו העדים אבל מודעא צריך שידעו באונסו:

ומעתה נשוב לנדון שלפנינו ותמה על עצמך היאך יקר' זה המגרש אנוס מפני שלא הרשו לאביו לצאת מאותו מקום חדא שלא עכבוהו עד שיגרש בנו אלא עד שיעמוד לדין ועיכוב זה בדין הי' שכן הדין נותן למי שרוצה לעגן בנות ישראל או לגרום עיגונן לעכבו עד שיגישו עצומותיהם לפני הדיינין. ועוד שאפי' היה עיכוב זה שלא כדין לא מיקרי אונס כלל שאין זה חבטה ולא הכאה שמקרי אונס ואפילו אונס ממון לא הוי כל כך וכבר אמרנו שאין זה בכלל האונסין. ועוד אפילו היה אונס כיון שלא עישו אותו בגופו ממש אלא באחרים לא הוי אונס ועוד שאפילו נעשה זה האונס בגופו ואח"כ נתרצה בזה ע"י פדיון אין לך הוכחה גדולה מזו שאין זה אונס. ועוד שכיון שנבררו הדיינים כבר נסתלק אותו אונס לפי מה שכתוב בשאלה ובקונטריס התשובה. ומה שתלה אונסו שאביו היה מכריחו כבר כתבתי שאין זה אונס כלל ואפילו הי' האנס מכהו וחבטו לעשות מצות אביו ושלא לסתור דבריו בגרושי אותה אשה כיון שעיקר העישוי לא הי' בשביל הגט אלא משום כבוד אביו לא הוי מקרי עשוי דמצוה לשמוע דברי אביו אפילו בכגון זה כדאמרינן (קידושין ל"א ע"ב) עדיין לא הגעת לחצי כבוד כלום זרקה ארנקי בפניך ולא הכלמתה וכ"ש שאביו לא הי' חובטו ואפילו אונס ממון לא אנסו לגרש אשתו ולא מיקרי אונס כלל. א"כ מכל אלו הטעמים הדברי' ברורי' שאין כאן אונס כלל לא בעת המודעא ולא בעת הביטול וא"כ אפילו לא הי' דינו לכוף ולהוציא אם מסר מודעא ובטלה הגט כשר ומיהו בטול בעיא שלא תאמר כיון שאין כאן אונס כלל והוא תלה מודעתו באונס זה א"כ מודעתו בטלה מעיקרא ולא צריכה בטול. הא ליתא דבמודעא דגיטא ודמתנה דליכא זוזי בגלויי מלתא סגי כדאית בפ' חזקת (מ' ע"ב). וכ"ת ה"מ היכ' דלא ידעי סהדי אי אניס אי לא אניס אבל אי ידעי דלא אניס והאי דאמר אניסנא שקורי קא משקר לא תהוי מודעא בודאי כן הי' נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בפרק חזקת ומדברי הרשב"ם ז"ל. אבל האחרונים ז"ל כתבו אפילו אי טעין טענת אונס בשקרא הויא מודעיה מודעא בגיטא. ובלשון הזה כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דבגט ובמתנה אין צריכין העדים להכיר אונסו דגלויי מלת' בעלמ' הוא ואפילו אם האונס שאמר הי' שקר מ"מ הרי אמר שאינו חפץ בגט עכ"ל. וכן הרשב"א ז"ל כתב בחדושיו כלשון הזה ואפי' תלה מודעתו בדבר ונמצ' מודעתו באותו דבר שלא הי' מעולם וכחש לעדים אפי' הכא הגט בטל עכ"ל. וכן כ' הרמב"ם ז"ל בהלכות זכיה ומתנה בפרק ה' וכן כתב הר"י ז"ל קרקוש"א משמו בפירוש ההלכות בפרק חזקת משמע בדבריהם דלא משגחינן בגט במודעתו אם יש בה אונס אם לא כיון שגלה דעתו שאינו מגרש ברצונו הגט בטל והכי מוכח בגמר' בפ' חזקת אם כן יצא לנו שמודעא זו הויא מודעא וצריכה ביטול וסגי לה בטול. ועכשיו נשא ונתן אי איכ' בטול אי לא ויש מי שסובר בנדון זה דדיניה כזביני למידע אונסיה ועוד נכתוב זה ועתה אשוב לשאת ולתת בדברי' הג' שזכרתי:

הראשון המודעא שנמסרה קודם כתיבת הגט כבר ראיתי בקונטריסי התשובות שהאריכו לדבר בזה ועלה בידם כהוגן. שהרי הדבר פשוט שמודעא זו שנתבטלה כדין על יד ה"ר יצחק בר' מתתי' יצ"ו ואין כאן בית מיחוש כלל לכול' עלמ' ואין צריך לדברי מי שאומר שבטול מודעא מהני אפי' למודעא דמודעא אלא אפי' למאן דאמר לא מהני וצריך ענינים אחרים כבר יצא הדבר בהיתר על ידי הר' יצחק יצ"ו הנזכר ואפרש זה כיצד:

כבר כתבו הראשונים זלהה"ה שבטול מודעא מועיל אפי' למודעא דמודעא דכמו שנתרצה בבטול המודעא כך נתרצה בבטול מודעא דמודעא שכיון שאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל שהרי מבטל עכשיו בלב שלם כל מודעא שמסר ולזה הוא נוטה הרשב"א ז"ל בחדושיו אלא שלצאת ידי ספק הוא מצריך לכתחלה לבטל כל מודעא ולפסול כל עד שיעיד שמסר מודעא בפניו ואע"פ שכבר העידו במודעא אפי' הכי מהני לפוסלם שכיון שהוא פוסל עדיו הרי הוא מבטל מודע' לגמרי שכיון שאינו יכול לקלקלה בב"ד שהרי פסל עדיו אף הוא גומר בלבו ומבטל כל מודעות שקדמו לו שאינו מצוי לקלקלה בידי שמים זהו מצריך הרשב"א ז"ל לכתחלה לצאת ידי כל ספק. אבל הוא ז"ל כ' שהראשונים ז"ל בפירוש סבירא להו שאין צורך לכך וביטול אחד מהני להרבה מודעות כדמוכחא ההיא דערכין (כ"א ע"א) דתנן וכן גטי נשים וכו' ולדבריהם הדבר פשוט שמודעא זו נתבטלה כדכתיב בנוסח השאלה. אבל הרמב"ם ז"ל כ' בפרק י' מה' גרושין וז"ל וכן אם אמר גט זה שאכתוב לפ' אשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא הרי זה בטל וכתב אח"כ ונתנו לה אע"פ שבטל המודעא קודם שיכתוב הגט הוי הגט בטל א"כ מה תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור לפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמין שכשיתקיימו אותם הדברים לבטל גט זה הרי הם בטלים והוא אומר הן ע"כ. ואפי' לפי דבריו כבר נתבטלו כל המודעות בזה הלשון עצמו שכ' רבינו ז"ל וכמו שהוא כתוב למעלה בנוסח השאלה. אבל כבר תמהו עליו רבי' מהאחרוני' ז"ל שלפי דבריו שאין בטול מועיל למודעא דמודעא איך יועיל זה דשמא מעיקרא מסר מודעא אף לאלו הדברי'. ויישב הרא"ש ז"ל דבריו כך שמתחלה כ' שאם בטל המודעא שהגט בטל אם בטל סתם ולא בטל מודע' דמודע' דהשתא המודעא קיימת שלא בטל אלא הראשונ' והאחרונ' לא בטל אבל כשאומרים לו אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמין שכשיתקיימו אותן הדברי' לבטול הגט הרי הם בטלים ואומר הן אז בטל כל מודעא דמודעא וכ"ש אם אמר בפירוש הריני מבטל כל מודעא ומודעא דמודעא שכלם הם בטלות וכתבו הרא"ש ז"ל וכן עמא דבר ומעדותו של הרב ז"ל נאמר שכיון שמנהגן של ישראל הוא כן אפי' הי' ההלכה רופפת בידינו היינו סומכים על המנהג וכ"ש שהדברי' פשוטים ומבוארי' דכל כה"ג מהני בבטול מודעא דמודעא וא"כ אין כאן בית מיחוש כלל במודע' שנמסרה קודם הגט שהרי היא בטלה לגמרי ונתבאר המקום הראשון.

השני הדברים שאמר יצחק המגרש לדודו בשעת מסירת הגט בלשון הזה אני נותן בכח זה הגט. גם זה הלשון אינו גורם קלקול כלל בגט ולא במסירתו מפני ב' דברים האחד שאפי' אמר בפירוש לדודו הריני אנוס בזה הגט ואי איפשי בו או שאר הלשונות הפוסלים את הגט אפי' הכי אין גט זה בטל מפני אותן הדברי' כיון שלא היו דבריו לעדים כמוסר מודעא אליהם דבמודעא בעינן שימסור דבריו אל העדים ובעינן נמי שיהיו שנים כדאיתא בפ' חזקת (מ' ע"א) מודעא בפני שנים. ושלא בפני שנים לא הויא מודעא אע"פ שהלה מוד' לו שמסר מודעא בפניו משא"כ בקנין אע"ג דבעינן שנים אי מודו להדדי לא צריך מידי דלא איברו סהדי אלא לשקרי כדאיתא בפרק האומר בקידושין (ס"ה ע"ב) ואפי' מסר מודעא לפניו ובפני עד אחד מפקפק הרמב"ן ז"ל בפרק חזקת ורפוי מירפא בידיה וכיון שכן צריך שתהא מסירת המודעא כמוסר דבריו אל העדים אבל אם אמר דבריו לאחרים שאינן ראוים לעדות מפני קורבה או פיסול אחר אע"פ ששמעו אחרים מספר אותם דברי' לאחרים אין זו מודעא כלל שאם הי' רצונו לבטל הגט מפני אותם הדברים למה לא מסרם לאותם עדים שהיו שם וספרם דרך ספור דכיון דבמודעא בעינן בפני שנים צריך שיהיו דבריו עם השנים וליכ' בין (מסירת) [מכיר'] לגט בהא מידי. דליכ' בינייהו אלא אי צריכי למידע אונסיה או לא והכי מוכח לישנא דגמרא (ערכין כ"א ע"ב) מאן דמסר מודעא אגטא וכו' משמע דבעינן שימסור דבריו לעדים שזהו לשון מסירה כדאמרינן מסר מילך קמן דידן. ואמרינן נמי רבנן דבי רב אשי מסרי מילי אהדדי לא שישמע כן ממנו דרך שיחה דשמא הי' משטה בדודו או דוחהו בדברים שאם לא היתה דעתו מפוייסת בדברי' אלו לעדיו הי' אומר כן וכיון שלא מסר כן לעדים השומעים אותם הדברים בודאי דרך שיחה בעלמא הי' אומרם לא דרך מסירת עדות. ועוד שהוא לא אמרן מעצמו אלא אחר שראה דודו מצטער על הגירושין ולפייסו אמר כן אדרבה נראה שהוא הי' חפץ בגירושין כיון שהי' משתדל לפייסו וכל המחברי' כתבו בנסח מסירת המודעא שצריך שיאמר כן לעדים. לשון הרמב"ם ז"ל (פ"ו מה"ג הי"ט) מי שאמר לשנים גט שאני כותב וכו' וזו היא מסירת מודעא של הגט ע"כ. והרשב"ם ז"ל כ' בפרק חזקת (מ' רע"א) מי שאנסוהו למכור וליתן את שלו בעל כרחו ולכתוב שטר מכירה או מתנה בעדי' צריך להודיע קודם לכן לפני העדים ולומר להם דעו שהמכירה או המתנה של שדה זו שאני רוצה לעשות לפלוני שלא ברצון נפשי אעשה כי אונסני ומכריחני בעל כרחי דלא יהי' ממש באותו שטר שאעשה וכו'. ובספר עטור סופרים כתוב דמודעא דגט או מתנה הוא כגון שאמר דעו שאני כותב גט לאשתי או מתנה לפלוני ואין דעתי נכונה לזה ובטל הגט והמתנה עד כאן. וכן בס' אהע"ז (סי' קל"ד) כ' בזה"ל מסר מודע' בפני שנים ואמר גט זה שאני נותן לאשתי דעו שאני אנוס ליתנו ולכן אני אומר לפניכם שיהא בטל הרי הוא בטל ע"כ. וכן בשאר חבורים כלם מסכימים שצריך שיהיו דבריו כמוסר עדות לעדיו. ונראה דאפי' רבא דס"ל דגלוי דעתא בגטא מלתא היא כדאיתא בפרק השולח (ל"ד ע"א) מודה הכא דאפי' גלוי דעתא לא הוי משום דלא אשכחן ליה לרבא דאמר גלויי דעתא מילתא הוי אלא כשאמר אותם דברי' לשליח כי הא דגידל בר עלאי דאמר לי' לשליח ברוך הטוב והמטיב וס"ל לרבא דכיון שיש כאן גלוי דעתא שהוא מבטל שליחותו כיון שאמר כן לשליח הרי זה בטל אע"פ שלא פירש. אי נמי כשהוא מבטל הגט בפני עדים ואם אינן שומעין אותו אלא שיודעים בודאי מגלוי דעתו שהוא מבטלו כגון ההיא דאותיבו קירא באודנייכו וקא רהיט בתרייהו וס"ל לרבא דכיון דעם העדים עצמם הי' מגלה דעתו בטל גטא משום גלוי דעתא. וכן נמי ההוא דאמר אם לא נסיבנא ריש ירחא דאדר ליהוי גטא ואמר אנא ריש ירחא דניסן אמרי שהרי עם עדיו הי' מדבר. אבל דברים שאומר לאחרים כגון זה שהי' מדבר עם דודו אע"פ שהם שומעים הדבר כיון שלא היו דברו עמהם אפי' גלוי דעתא לא הוי. וכל שכן לדידן דקי"ל כנחמני דגלוי דעתא בגטא לאו מלתא היא. ולא בטל גטא שאין כאן בית מיחוש. השני שאפי' אמר כן לעדים לא הוי בטל גטא מפני אותן הדברי' האחד שרבי יצחק אמר לו פרש דברך מהו ר"ל בכח אני נותן זה הגט והוא השיבו רצונו לומר שאחר שהיא אינה רוצה אותי אני. איני רוצה אותה ופירש ענין זה הוא שזה הלשון סתום שאפשר שיהי' רצונו לומר בכח אני נותן אותו. לפי שאני אנוס בו ואין דעתי נכונה בנתינתו ולא נתרציתי כלל אלא הכח הזקיקני ליתנו ולפי זה המשמעות הי' הגט בטל ואפשר ג"כ שיהי' רצונו באמרו בכח אני נותן אותו חובה הוא עלי לצאת ידי שמים מכיון שאי אפשר להתקיים הזווג בינינו לגרש כי כן ראוי לכל בעל ברית שלא לעגן בנות ישראל אי נמי לצאת ידי הבריות שנכנסו מפשרים בינינו ופייעוני לגרש וגנאי הדבר אם לא אעמוד בדבורי או כיוצא בזה. ולפי זה המשמעות אין הגט בטל ולפי שהי' הלשון סתום רצה רבי יצחק שיפרש לו דעתו ופירשה לטוב שבלשונות לקיים הגט וקורא אני על רבי יצחק בזה החכם עיניו בראשו וכיון שהוא פירש דעתו במה שאמר שאינו רוצה בבטול הגט אלה בקיומו לא נתבטל הגט כלל. וכעין ראיה יש לזה דתנן במסכת נדרי' בפ' ואלו מותרי' (י"ח ע"ב) סתם נדרי' להחמיר ופירושן להקל כיצד הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך אם של שמים נדר אסור ואם של ע"ז נדר מותר אם סת' אסור הכא נמי דכותה דסתמו אסור ופירושו מותר. ואע"ג דבפ' השולח (ל"ד ע"א) אמרינן בההוא דאמר אי לא נסיבנא ריש ירחא דאדר להוי גטא דכי אמר ניסן אמרי דלא חיישי' להכי שאני התם שבדבורו הראשון ליכא ספיקא כלל דהא בפי' אמר ריש ירחא דאדר אבל הכא דבורו הא' אינו מפורש. וא"ת דהתם בנדרי' אזלינן בתר פירושו דאינו אלא איסור לאו אבל הכא דאיסור חייבי מיתת ב"ד לא מקלינן למיזל בתר פירושו. הא ליתא. דהא דאזלינן בתר פירושו לאו קולא הוא מדנפשין ולאו דינא. דאילו הואי קולא לא הוי מקילין בנדרי' דאיסור תורה ואפי' ליתי' אלא בלאו דכי היכי דבספיקת בכל אוריית' אזלינן לחומר' ה"נ הוי לן למיזל בהא מילתא נמי [א"ו] לאו קולא הוא דמקילין בה מדנפשין. ובהדיא אמרי' בפ"ק דיבמות (ז' ע"א) דבאיסור' דאורייתא מה לי חומרא רבה מה לי חומר' זוטא ובפ' הערל (פ"ב ע"א) אמרינן דכל דאוריתא לא שנא אסור לאו לא שנא אסור כרת. ובפ' בתרא דיבמות (קי"ט ע"א) נמי איתא וכן כ' הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם גבי הוצאת המת לכרמלית וכן כתבו המפרשי' ז"ל בפ"ק דקדושין (י"ב ע"ב) גבי הא דאמרי' אם הקלנו בשבויה נקל באשת איש. ובפ' יש נוחלין בחדושי הרמב"ן ז"ל. אלא בודאי הא דאזלינן בתר פירושו דינא דאורייתא הוא אבל סתמא למיזל בתר פירושא. וכיון דדינא הוא אפי' אסור אשת איש כי הכא אזלינן בתר פירושיה. וא"ת אכתי איכא למיפלג בין נדרים לשאר מילי דבנדרים איכא טעמא רבה למיזל בתר פירושיה משום דמגו דאי בעי מתשיל עליה מהימן בפירושיה. איברא דהכי נמי איתיה לההוא מגו דאי בעי לבטולי מודעה אי מודה הוי מהימן בפירושיה דלאו למודע' אכוין וטפי עדיף מנדר בהא דאלו בנדר בעי ג' דלישרו לי' ומי יימר דמזדקקי ליה ואלו הכא לא בעי מידי. וא"ת דשאני נדר משום שהוא אסור התלוי בגופו מהימני ליה דחזקה דלא אכיל איסורא אבל הכא שהוא איסור התלוי באשתו איננו חושש לשקרי הא. ליתא דהא אמרי' בגמ' דבני מערבא בפ"ק דגטין (ה"א) אינו חשוד לקלקלה בידי שמים וכיון שכן הרי הוא נאמן במה שפי' באותו דבור שאמר בכח אני נותן זה הגט שרצונו לומר שאם היא אינה רוצה בו שהוא ג"כ אינו רוצה בה והרי הן כבעל התל ובעל החריץ. ועוד אפי' בלא פי' אין במשמע דבריו מסירת מודע' אפי' אמרן לעדי' שלא אמר בטל הוא ולא אי איפשי בו ולא לשון שמשמעו ביטול הגט אלא לשון שמשמעו כעין גילוי הדע' שאינו חפץ בו ותלה הדבר שהוא נותנו בכח ולא הזכיר בגט שום ביטול אלא שאפשר שמתוך דבריו יהא נלמד זה וכיון שלא אמר כן בפי' הוי גלוי דעתא בגטא ולאו מלתא היא. וגדולה מזו אני אומר שאפי' הי' במשמע דבריו מסירת מודע' ממש כיון שחזר בו ופירשם על ענין אחר שאין משמעם מודעא מהני מדין בטול מודע' ממש והפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא שאין אנו צריכין לזה ונתבאר המקו' השני:

השלישי מודעא שנמסרה בפני אברהם ומאיר בין כתיבה ומסירה. אלהים ראיתי עולים מן הארץ מאן מלאכי השרת רבנן גודרי פרץ. ואיש כלי משחיתו בידו להקשות ולתרץ. לבטל מודעא זו ומשפטיה בעומק תורתם יחרץ. ומצפון בא בא קרץ. יש שתלה הוראתו בביטולה מחמת העדים עצמם שאינם בני עדות וזה באחד משני דברים או בשניהם יחד. האחד כי שניהם או א' מהם בעל עבירות שמחמת אותם העבירות הם פסולי' להעיד מן התורה. והשני מפני שהם עמי הארץ. הנה האחד מאלו השנים היא מספיק לבטל המודעא שאם הם פסולי' לעדות או אפי' אחד מהם אין מודעא זו כלום ואין צריך זה לפנים. אבל לא ראיתי בכל אותם עדיות שבאו לפני שיהי' בכאן עדות גמורה בזה אלא שהחכמים המדברים בזה יש"צו מקנאתם לש"י הם מגזמין בקונדריסיהן שאלו העדים אין ראוי לקבל עדותן שהם כך וכך ואין זה מזקיקנו לפסול עדות זו מחמת דברים אלו עד שיעידו בב"ד שהם היו רשעים בעבירות דאורייתא קודם שהעידו על מודעא זו אבל מחמת גזומין אלו אין לנו לבטל עדותן שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אבל מ"מ אני אומר בטענה זו שאע"פ שלא הובררה בב"ד אפשר למצוא רפואות תעלה לאשה זו שנשאת שלא להוציאה מבעלה ע"פ עדותן של אלו מדאמרינן פ' האשה שנתאלמנה (כ"ב ע"ב) שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ופרכינן מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי. ומשני א"ר ששת בשנשאת לאחד מעדיה היא גופה באשם תלוי קיימא. באומרת בריא לי. הכא נמי אם אשה זו אומרת בפני בטל בעלי בשעת מסירה כל מודעא שמסר כמו שהעידו עדי הגט ורבי יצחק שאומרים שבשעת מסירה אמר הבעל הן לכל אותן בטולים שאמר לו ר' יצחק. ויש שני עדים בעניית הן א"כ בריא לה ששקר העידו אותם שנים שאמרו שלא בטל ויכולה לומר בריא לי שנתגרשתי והבעל נמי אע"פ שאינו אחד מעדיה אפי' הכי לא קאי עליה באשם תלוי שאם הוא יודע שאחד מעדי המודעא הוא פסול לעדות בעבירה א"כ בריא לו שאין עדותן עדות ועדות עדי הגט שמעידין בבטול המודע' הוי עדות והרי הוא כאחד מעדי הגרושין.

ואם תאמר שאין הנדון דומה לראיה דבשנשאת לאחד מעדיה יש שני דברי' האחד שהוא ראה הגרושין. והאחד שיש שנים עמו שראוהו שנתגרשה שאם לא היה אלא אחד עמו לא הוה מהימן למנסבה כדאמרי' בשלהי פרק כיצד ביבמות (כ"ה ע"א) מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא אשתו וכן פר"ח ז"ל אבל הכא במה שהוא בריר לו ומעיד עליו דהיינו פסול עדותן אינן מעידין עמו עדי הגט וא"כ אין זו דומה לזו. אין זו קושיא שכיון שעדי הגט מעידין שבטל מודעא הרי הם פוסלים בעדותם לעדי המודעא שאומרים שלא בטל אלא משום דתרי ותרי נינהו לא מהימנינן להו למפסלינהו והבעל שנשאת לו אם הוא בריא לו שפסולי עדות הן א"כ הרי נצטרפו עמו עדי הגט בזה ולא קאי באשם תלוי כלל וכיון דלא קיימי באשם תלוי לא הוא ולא היא לא מפקו מיניה ובניהם כשרי'. וגם אין הכל מסכימי' לסברת ר"ח ז"ל ונר' שהרמב"ן ז"ל חלק עליו בחדושיו בפרק אלו טרפות. זה אפשר שיועיל בנדון הזה לפי טענה זו שהיא טענת פסול העדים מחמת עבירה אבל מ"מ צריך שיהי' זה שנשאה בריא לו בפסלותן או בפסלות עד א' מהם בראותו ממש שאם הי' אחר עמו הי' מצטרף לפוסלו אבל מפני האומד והשמוע' לא דמיא לנשאת לא' מעדיה שהוא מעיד שראה הגרושין ממש ולא סמך על זה על עדות שמעידין אחרים שאין מוציאו מחשש אשם תלוי אלא מה שראה בעיניו לא מה שנר' לו באומד ובמחשבה. והדבר השני שתלו בו הוראתם לבטל עדות עדי המודעא הוא מחמת העדים עצמם מפני שהם עמי הארץ. וסמכו על זה מה שכ' הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מה' עדות מי שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם וכו' והכי אית' בספ"ק דקדושין (מ' ע"ב) כל שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב אמר רבי יוחנן ופסול לעדות ובודאי דהאי פסולא פסולא דרבנן הוא כדברי הרמב"ם ז"ל דלא אשכחן קרא דפסיל ליה בהדיא. ומיהו אפילו בדיעבד אין עדותו עדות ואע"ג דאמרינן בפרק אלו עוברין (מ"ט ע"ב) דאין מקבלין עדות מעם הארץ לפי מה שכ' הרי"ף ז"ל לאו דוקא אין מקבלין ואם העיד עדותו עדות. אלא אפי' העיד אין עדותו עדות ולפי דברי רש"י ז"ל אתי שפיר שהוא פירש בפ' חומר בקדש (כ"ב ע"א) דההוא עם הארץ איתיה בדרך ארץ מיהא ומשום הכי עדותו עדות ומקבלים מיניה לכתחילה כר' יוסי משום איבה. אבל מ"מ אפי' נאמר בנדון שלפנינו שאברהם סופר ומאיר ספרדי אינן במקרא ובמשנה ובדרך ארץ אפי' הכי אין עדותן בטלה כיון דפיסול שלהם אינו מן התורה אלא מדרבנן ואפילו בדיני ממונות אפשר שאין פסולין אלא אחר הכרזה ככל פסולין דרבנן כדאיתא בפרק זה בורר (כ"ו ע"ב) אבל קודם הכרזה לאוכל שכן בדבר ערוה. וכבר נסתפק הדבר לראשונים ז"ל דמקדש בפני פסולי עדות דרבנן ואפי' מאן דלא חייש לקדושין אצטריך לאסתיועי משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה אבל היכא דליתיה להאי טעמא כגון האי שהרי מקודשת ועומדת לראשון היא אין מבטלין עדותן וכ"ש שהרי הסכימו האחרונים ז"ל לחוש לעדותן ולהצריכה גט. וא"כ בדבר שהראשונים ז"ל שקטנם עבה ממתני האחרונים לא עשו מעשה היאך נסמוך על סברתנו בזה לבטל עדות עדי המודע' כאילו לא העידו כלל: וראיתי בקונדריס אחר שמתחזק על כל אלה במה שאומר שהכל תלוי לפי ראות עיני הדייני' ונסמוך בזה על לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות עדות שהפתיים ביותר שאינם מכירים הדברי' הסותרים וכו' ודבר זה לפי מה שיראה הדיין וכו' ע"כ. עוד נסמך בזה בתשוב' רבינו האיי גאון ז"ל והביאה הרב בעל העטור בספרו וז"ל סברא דילנא ודאבא מארי ז"ל ידוע בדיני לעול' למיזל בתר אומדנא דמילת' ומידק דאקינ' לעולם בתר מעשה שלא יהיה בהן מרמה וכו'. וגם זה אינו מספיק להתיר אשה זו שהרמב"ם ז"ל לא סמך על ראיית הדיינין אלא אם הוא פתי אם לא שזה אי אפשר לכותבן בספר על כמה דרכים יקרא האדם פתי וסמך בזה על הדיין אבל בדברים שבלב הדיין בעדות מעידי' אם הוא שקר אם אמת לא נמסר זה לדיינים בדבר שבממון וכ"ש בדבר שבערוה וגם תשובת רבינו האיי גאון ז"ל אינה אלא בטענות הבעלי דינין לחקור אחריהם שלא יהי' בהם מרמה וכיוצ' בזה אבל בעדות מעידין שנחקרה עדות' בב"ד או כמו שנחקרה דהיינו בשטר אין כח ביד הדיין לפוסלן מחמת אומדנא ולא אמר' הגאון ז"ל אדרב' אמר בהפך מזה כמו שכתב הריא"ף ז"ל משמו בפ' הכותב וז"ל וחזינן לגאון ז"ל דקאמר דהאידנ' לית ליה לדיינ' למימר קים לי' בגויה דלא בריר לן קים לי בגויה היכי הוה הלכך לית לן לאורועי שטרא ולאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה ע"כ. ואם בדבר שבממון כך כ"ש בדבר שבערוה שאין להתיר אשת איש לעלמא מחמת אומד דעתא כי האי וא"כ אין כאן הוכחה כלל לפסול זאת המודע' ושלא לחוש לה כלל:

ויש מי שנתפלפל בזה ואמר שאשה זו לא היתה מקודשת לראשון דבר תורה מפני שנתקדשה בכסף וקדושי כסף אין זה דבר תורה ועל זה השרש בנה יסודות להתיר אשה זו ושלא לחוש לעדי המודע' ואם הי' זה כדאי לסמוך עליו בקל הי' יכול למצוא התירא כשיאמר כיון שאין זו אשת איש דאורי' אלא דרבנן דשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ה"ל ספק דרבנן ולקול' ומנסבינן לה לכתחלה שלא אמרו שלא תנשא אלא באשת איש דאוריית' וכלל אמרו ספקא דרבנן לקול'. אבל זה השרש אין לו שורש ועיקר לפי שזאת הסבר' אשר סמך עליה דהיינו שקדושי דרבנן נאמרה על שני פני'. האחד מ"ש רש"י בשם רבותיו (גיטין ל"ג ע"א) שהיו מפרשי' הא דאמרינן תינח דקדיש בכספ' משום דקדושי כסף הם דרבנן וכבר דחה הוא ז"ל פירוש זה דהא גזירה שוה גופה תורה היא שהרי נסקלין לא למדנו אלא בגז"ש ועוד שהרי מצינו נערה מאורסה נהרגת בקדושי כסף ואי דרבנן מי מיקטלא. והשני הוא מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות אישות שקדושי כסף הם דרבנן וקידושי שטר וביאה מדאוריית' וכבר חשבו רבים שהוא אמר כן על פי רבותיו של רש"י ז"ל שכתבתי ואינו כן שכבר מצינו תשובה לרבינו ז"ל למה אמר כן ועל מה סמך ופירש באותה תשובה לפי שהוא כלל כללים בעניני מנין המצות בספר המצות שחבר ובאותה כללים עשה כלל א' כי תרי"ג מצות לא ימנה בהם מה שילמד בי"ג מדות. אלא א"כ פירשו החכמים שהוא מה"ת אע"פ שנלמד בי"ג מדות לפי שקדושי כסף הוא נלמד בגז"ש דקיחה קיחה כת' שהם דרבנן ואע"ג דקדושי שטר הם נלמדי' בהקישא דויצאה והיתה אפ"ה כתב שהם דאורייתא וכבר נתן הטעם הוא ז"ל באותה תשובה שכן מצא מפורש בגמ' זהו דעתו של הרמב"ם ז"ל בזה אבל כבר סתר עיקר דבריו הרמב"ן ז"ל בזה בספר המצות שחבר לסתור ספר המצות שחבר הרמב"ם ז"ל וכ' שהדברי' הם הפך מסברתו שכל הדברים הנלמדים בי"ג מדות הם גופי תורה אלא א"כ פירשו בפירוש בעלי הגמרא שהם דרבנן ולזה הסכימו האחרונים ז"ל וכבר כתבתי אני בזה הענין זה לי ימים רבים בלמוד זכות להרמב"ם ז"ל שהוא אין דעתו לומר שהדברי' הנלמדים בי"ג מדות יהיו מדרבנן ממש חס ליה לרבנן ז"ל למימר הכי אלא שהוא אומר שאין קרויין דאורית' לענין שאין נכללין בדברי ר' שמלאי שאמר בסוף מכות (כ"ג ע"ב) תרי"ג מצות נאמרו למשה רבינו ע"ה בסיני ואומר הרב ז"ל שמדקדוק זה הלשון משמע שאין למנות אלא מה שנא' למשרע"ה בסיני אבל מה שנדרש אחר סיני אע"פ שהוא מן התור' [אינם נמנים] לענין מנין תרי"ג מצות וכן מוכיח לשונו שכ' בס' המצות וז"ל הנה כבר נתבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני לא ימנה מהם כל מה שנלמד בי"ג מדות אפי' בזמן משרע"ה כל שכן שלא ימנה בהם מה שהוציאו אותו באחרית הזמן אבל אמנם ימנה מה שהוא פירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשות ואיסורו דאורייתא. או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה לא בהקש עד כאן לשון הרמב"ם ז"ל בספ' הנזכר. הנה ביאר לנו מה כונתו לקרותם דרבנן לא שיהא להם דין דדבריהם לענין לילך בספקן לקול' אלא לענין זה בלבד שאינו בכלל דברי ר' שמלאי ובין שיקראו מדאוריתא או בין שיקראו דרבנן לא תשתנה סברתו מסברת זולתו בדינין אלו כלל שאין כונתו בזה לחלוק אלא על המונין אותן בכלל תרי"ג מצות. ומה שהזקקני לפרש כן בדבריו הוא מה שראיתי מפורש בדעתו שהוא כ' בפ"ג מה' אישות שקדושי כסף הם דרבנן וקדושי שטר וביאה הם דאוריתא ופירש דעתו בתשובה הוא מפני זה העיקר ואפי' הכי כ' בפרק א' מה' אישות בלשון הזה ובאחד משלשה דברים האשה נקנית בכסף בשער ובביאה ושלשתן דין תורה עכ"ל. ולכאורה הי' נראה שדבריו סותרין זא"ז ואינו כן שאע"פ שאמר שהם ממדרש סופרים אינו רוצה לומר שיסא דינו דין דרבנן אלא שאינן בתורה בפירוש אלא ממדרש חכמים אבל מ"מ דין הורה הם ולפ"ז אמר באותו פרק ולקוחין אלו נקראין קדושין או ארוסין בכ"מ ואשה שנקנית באחד משלשה דרכים מקודשת ומאורסת וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לחופה הרי היא אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד עכ"ל. ואלו היו קדושי כסף דרבנן לא היו ממיתין עליהם וא"כ כל אותם דקדוקים ופלפולים שיצאו בהיתר אשה זו על זה השרש אינו אלא חבטה בעלמא. ועוד שכיון שנכנסה עמו בסתר אמרינן דהן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה ואפי' קטנה שקדושיה דרבנן שכל שנתייחדת עמו בעדים משהגדילה הויא מקודשת גמורה דאורייתא ולא בעינן שיראו כמכחול בשפופרת אלא מסתמא נבעלה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מה' גרושין. ומה שאומרים אח"כ נמצא בתולה. אין זה מוציאה מחזק' בעלה דאפשר נזדמנה לו הטיה כשמואל דאמר (חגיגה ע"ו ע"א) יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם. אי נמי בעל שלא כדרכה וא"כ שנתיחדת עמו אפי' מאמר שקדושי כסף הם דרבנן היא א"א דאוריתא ע"י ייחוד ודברים אלו להאריך בהם בראיות הרי הוא טורח ללא צורך.

עוד ראיתי בקונדריס הזה בעצמו שהוא אומר שאפי' קדושין מדרבנן ליכא והטעם בזה דמספר כתובה נלמוד שכך כתב לה ואיעול לותיכי כאורח כל ארע' והרי זה כמקדש בתנאי זה ולא קיים דאפי' גטא לא בעיא. וגם זה אין מספיק להתיר אשה זו דשמא אחר קדושין נולד בו ענין זה ובעת קדושין ראוי היה לכך. ועוד שאם אינו היום ראוי לכך אפשר שיהי' ראוי לאחר זמן ויתרפא מאותו חולי ותשות כח וכבר ראינו מי שאירע לו כך ושב לאיתנו. ועוד בפ' ארוסה (כ"ז ע"ב) אמרינן דמקנין ע"י שתוף ואע"ג דכתיב ושכב איש אותה והאי אינו ראוי לכך משמע דלא מימעיט כלל מאיש אפי' היכא דאיכא שכיבה בהדיא כגון הא דכתיב ושכב איש אותה כ"ש דלא מימעיט מהיכא דליכא שכיבה בהדיא כגון קדושין דלא כתיב אלא כי יקח איש. ועוד דלא גרע זה מטומטום ואמרינן בפרק הערל (ע"ב ע"א) דצריך לגרש מספק שמא איש וכו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מה' אישות. הא אם הי' ודאי איש כגון שביציו מבחוץ מגרש בגט ודאי אע"פ שאינו ראוי לביאה כלל. וכ"ת דהתם מיירי בשהכיר' בו מנא לך. ועוד הכא נמי כיון שבשעת הקדושין לא הטעה אותה בזה מאן לימא לן דלא ידעה בהכי או הוי כמו שהכירה בו מסתמא ועוד זקן שקדש יוכיח. וא"ת שגם קדושיו בטלים אתה מפקיע כמה נשים מבעליהם. ומקרעין כמה כתובות בשוקא ובודאי אלו ידעה כן לא אנסבא לי'. ועוד דספר כתובתה לא נכתב אלא אחר הקדושין וכבר נתקדשת בלא תנאי זה. ועוד שאין מה שכתוב בספר כתובתה תנאי מפורש שיתבטלו הקדושין אלא שהוא מחייב עצמו במה שחייבתו התורה שארה כסותה ועונתה לא יגרע הא אם נאנס ולא קיים רחמנא פטריה שאם לא תאמר כן א"כ בא ונאמר שמי שאינו יכול לפרנס את אשתו תצא בלא גט שהרי מספר כתובה נלמוד שכתי' בה ואני אזון ואפרנס וכבר מבואר זה הביטול שאפי' לכופו לגרש שכ' הרמב"ם ז"ל חלקו עליו כ"ש שאין לומר שיוצאה בלא גט הכי נמי דכותה אלא שאם אינה יכולה לסבול היא טענה להצריכו לגרש אבל להפקיע קדושיו לא אמרה אדם מעולם סוף דבר אין בדברים אלו סמך כלל בהתר אשה זו לפי דעתי:

ויש שדקדקו שזאת האשה היא מותרת מפני ס"ס אפי' בדאוריתא שרי שהרי הוא אומר שיש כאן שתי הכחשות שעדי הגט אומרים שלא מסר מודעא בין כתיבה לנתינה ועדי הודע' מעידין שמסר. עוד יש הכחשה אחרת שעדי הגט אומרין שבטל המודע' בשעת מסירה ועדי המודעא מעידין שלא בטל וא"כ הרי יש כאן שתי ספקו' ספק מסר מודעא ספק לא מסר ואם תמצא לומר מסר שמא בטל. אי נמי בהפך שמא בטל שמא לא בטל ואת"ל לא ביטל שמא לא מסר. ודבר זה אינו מחוור שאלו באו שנים ואמרו שנתקדשה ושנים אמרו לא נתקדשה ואח"כ באו שנים ואמרו נתגרשה ושנים אחרים אמרו לא נתגרשה יפה היינו מתירים אשה זו מספק ספקא ספק נתקדשה ספק לא נתקדשה ואת"ל נתקדשה שמא נתגרשה. אבל בנדון הזה הכל הוא ספק אחד שעדי הגט אומרים נתגרשה ועדי המודע' אומרים לא נתגרשה ומסירת מודע' ובטולה דבר אח' הוא בנדון הזה והכל הוא הכחשה אחת ולא דמי לס"ס שמא תחתיו זנתה ואת"ל זנתה תחתיו שמא באונס שמא ברצון דהתם יש ודאי א' ושתי ספקות ודאי נבעלה ושמא אין תחתיו ואם תחתיו שמא באונס אבל הכא יש ודאי א' וספק א'. ודאי אשת איש. ושמא נתגרשה. שהרי עדי המודע' אומרים דודאי לא נתגרשה ומכחישי' עדי הגט והרי אין כאן אלא ספק א' שמא עדי הגט שקרנים ושמא עדי המודע' ואילו היו שתי כתי עדים מכחישות במסיר' המודע' לשתי כתי עדים אחרים מכחישות בטול המודעות הי' אפשר לדון זה מס"ס אבל השתא שאין שם אלא שתי כתי עדים אין כאן אלא ספק א' על מי נסמוך על אלו או על אלו:

עוד ראיתי שהיתר אשה זו ספק ג"כ אבל על דרך אחרת וזה שהם אומרי' שאע"פ שלכאורה נראה ששתי כתי עדי' האלו מכחישות זו את זו שכת א' אומרת שהמגרש ענה הן אחר כל הבטולים שהזכיר לו ר' יצחק וכת אחרת אומרה שלא ענה הן אפ"ה מהמנינן לה לההיא דאמרה דאמר הן מטעם ס"ס ספק שמעו ספק לא שמעו ואת"ל דשמעו שמא לא הרגישו ולא (ראו) [רמז] אנפשיהו (למכור לה) [למדכר] ואת"ל הרגישו אולי שכחו. וגם זה אינו נר' לי שכל שאת' מרב' ספקות כל היום אין כאן אלא ספק א' שמא אמר הן ובטל שמא לא אמר הן שזהו עקר עדותן שהרי הם בפירוש אמרו שלא בטל כלל. ועוד שאם יש ספק אם שמעו אם לא שמעו ודאי שריא בלתי ספק' אחרינ' דלא אתי ספק ומוצי' מידי ודאי אותם ששמעו אבל כאן אין לומר דשמא לא שמעו דעדים שמעידין בב"ד או שהעידו בשטר אין מפקפקין בעדותן שמא מסופק היה הדבר אליהם שזהו שאמרו עדים החתומים על השטר הרי הן כמי שנחקרה עדותן בב"ד. וכבר אמרו בפירוש שלא בטל כלל ושלא זזה ידם מתחת ידו. ומה שכ' זה המורה דהא דמי' לההיא דאמרי' בפ' שבועת הדיינין (מ"א ע"ב) ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסקי בך וא"ל לאו פרעתי' בפני פלוני ופלוני ואתו פלוני ופלוני ואמרו להד"ם אמר ליה רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה. לא דמי כלל דאפשר דהא דאמריה התם כל מילתא דלא רמי וכו' לאו בעדים קאמרינן אלא בלוה קאמריה כמו שפירש"י ז"ל שכיון שהוא נאמן לומר פרעתי לא רמיא עליה למפרע בעדים ואח"כ כי אמר בפני פלוני פרעתיך לאו כפרן הוא אע"פ שהכחישוהו עדים דאפשר דאמר הכי בלא דקדוק. ודמי' לההיא דפרק שבועת העדות (ל"ד ע"ב) ההוא דאמר ליה לחבריה מנה מניתי לך בצד עמוד פלוני והוא אמר לא עמדתי בצד עמוד פ'. ואתו סהדי דאשתין מיא בצד עמוד פלוני ואמר רבא כל מלת' דלא רמיא עליה וכו' וכיון דרבא הוא דאמר לה הכא והתם משמע דבחד גוונ' מתפרשי ולא מהדר אעדי' אלא עלי' דנטען (ואח"כ) [וא"כ] אין כאן ראיה לעדים שיאמרו בלא דקדוק ואע"ג דבפ' חזקת (ל"ט ע"א) גבי מחא' אמרינן מידי דלא רמי' עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה גבי עדים התם לאו בעדים הבאים להעיד בב"ד קאמרינן. אבל בעדים הבאים להעיד בב"ד לעולם בדקדוק הם מעידים. ואפי' אם יחזור זה אל העדים אפ"ה אין כאן ראיה כלל דהתפ דאמרי להד"מ איכ' תרתי לטיבות' חדא שלא אמר להם שיהיו עדים וכיון דלא מסר להם העדות אם לא העידו כדבריו לא הוחזק כפרן. וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' טוען ונטען על זו שאין העדים זוכרים אלא דבר שהם עדים בו. וכן פי' ה"ר זרחיה הלוי ז"ל כדי שלא יקשה על זה ההיא דפ' גט פשוט (ק"ע ע"א) דצריך לברר ואם יבואו עדים ויאמרו שלא פרעו הוחזק כפרן וכן יש פירושים אחרים בההיא דפ' גט פשוט דלעולם עדים נאמני' אלא שאין מקום להאריך זהו חד מתרתי לטיבותא. ועוד שאמרו שלא ראו העדות ההוא ואפשר שראו ושכחו אבל אם העידו עדות אחת בראיה שראו פ' עשה כך אפי' לא הזמינם עדים בדבר לא אמרינן שמא אינו אמת ולאו אדעתי' דכיון דאמרי הכי והכי הוה מידק דייקי ומסהדי ואין ראיה מאומרים לא היו דברים מעולם לאומרים כך הי' אבל בנדון הזה הוא בהפך שהם אומרים שהוא אמר להם שיהיו עדי המודע' שאמר להם דעו וכו' והם דקדקו בעדותם במה שהם מעידים בשטר ועיקר עדותם אינו דבר אחר אלא זה. וגם מפני שהם עמי הארץ ולא ידעו בטיב מודעות לא אמרינן שמא בטל ולאו אדעתייהו וכמו שחשב זה המורה דדמי' למי שאינו יודע הל' שחיטה דאע"ג דאמר ברי' לי שלא שהיתי ולא דרסתי דאינו נאמן דהתם דכיון דלא ידע להו ומי שאינו יודע אותם אינו נזהר בהם בקל יש לנו לומר שמא שהה או דרס ולא הרגיש ואמרינן הכי לחומר' אבל הכא שעיקר עדותם אינו אלא במודע' היאך אפשר לתלות ולהקל בא"א מטעמ' דלא הרגישו בבטול עדותן דאטו בשופטני עסקינן. ואם אמרנו כן להחמיר נאמר כן להקל וא"כ כל מה שאתה מסתפק בספק זה אינו אלא ספק א' שמא בטל שמא לא בטל דבודאי מכחישות הן זו את זו ונסתפק לנו איזו היא שקרנית ואם עדי המודע' העידו אמת אשה זו אסור' ואם עדי הגט העידו אמת אשה זו מותרת אוקי תרי בהדי תרי דבעדות תרי כמאה ומאה כתרי ואוקי אתת' אחזקתה ואפי' למאי דאמרי בפ"ד אחין (ל"א ע"א) דתרי ותרי ספק' דאורית' היא הא מ"מ הבא עליה באשם תלוי קאי וכ"ש למאי דאמרי' התם ספק' דרבנן הוא דמן התורה בחזקתה היא ולדידיה הבא עליה קאי בחטאת וכמ"ש הרשב"א ז"ל בפ"ב דכתובות ובפרק האשה רבה ביבמות א"כ מכאן אין סמך להתיר אשה זו:

ויש מי שתפס לו דרך אחרת שנא' בודאי דליכ' הכחשה בין עדי הגט לעדי המודע' דבמאי דקא מסהיד האי לא מסהיד האי ומאי דקא מסהיד האי לא מסהיד האי שעדי המודע' העידו במודע'. ועדי הגט העידו בבטול ואין אלו מכחישין את אלו ואפשר וקרוב הדבר שבטל ולא שמעו ומה שאמרו שלא שמעו בבטול אין זה הכחשה שאומרים להם עדי הגט אם אתם לא שמעתם שבטל אנו שמענו ואין אומרים למי שלא ראה את החדש שיבא ויעיד אלא למי שראה את החדש כדאמרינן בפ"ק דנידה (ז' ע"ב) ומדמו לה לשנים אומרים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתגרשה שאם נשאת לא תצא דעבדי אינשי דמגרשי בצנע' ואע"ג דדיירי בחצר אחת הכי נמי עדי הגט שמעו שבטל ואומרים ראינוה שנתגרשה ועדי המודע' אומרים שלא שמעו ולא ראינוה שנתגרשה וכיון שנשאת לא תצא דעבידי אינשי דמגרשי בצנעה דמבטלי בלחש. וגם זה אינו מספיק שהרי לשון שטר המודע' מוכיח שהם מכחישים העדים שהעידו בבטול הגט הכחשה גמורה שאמרו בזה הלשון ואחר הדברים האלה לא זזנו משם כלל ממנו עד שנתן הגט ולא בטל שום מודע' בעת נתינת הגט וזה אנו יודעים באמת ע"כ. א"כ אח"ז הלשון איך נוכל לתקן את אשר עוותוהו בסברות כאלה וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להתיר א"א בכיוצ' באלו הטענות ואילו אמרו לא שמענו שבטל היה הנדון דומה לראיה אבל עכשיו שאמרו לא בטל עדות מבוררת היא זו בהכחשת עדי הגט לגמרי:

ויש שהלכו לדרך אחרת שהם דקדקו לשון המודע' ועניניה אם היא מבטלת הגט אם לא לכשתמצ' לומר שלא העידו שקר אברהם סופר ומאיר ספרדי. וזה על ג' דברים כמו שאכתוב אותם עתה בזה אחר זה. הא' אע"ג שמסר המודע' בפניהם אינה מודע' כלל ולא צריכה בטול לפי שתלה אות' בדבר שאין נקר' אונס כלל שזהו הלשון הכתוב במודע' אבי מכריחני ליתנהו כדי לצאת הוא ובני ביתו מארו"מאנו שהם כלואים ואינם מניחי' אותם לצאת משם ולעשות ענינ' ע"כ אני מוכרח לתת גט זה אבל נגד רצוני עכ"ל המודע'. וכבר כתבתי למעלה דבגט' ומתנת' גלויי מלת' בעלמ' סגי ואפי' (טעם) [טען] טענת אונס בשקר מודעיה מודע' ולפי זה נדחו דברי' אלו מעקרן: אבל ראית' שבעלי סברא זו מתחזקים בה שמצאנו בנמוקי הראשונים ז"ל שבגט שיש בו פדיון. כמו הנדון הזה שנתפשרו בגרושין אלו ע"י ממון שהשלישו ביד נאמן שיתנו לבעל כדי שיגרש דדמי לזביני ולא הויא מודע' עד דידעי' לאנסיה וכן מוכח לשון הרשב"ם ז"ל בפ' חזקת (מ' ע"ב) אי בגט ובמתנה גלויי מילתא בעלמ' כלומר הרבה בני אדם יכולין לידע אונסו כיון שאינו מקבל ממון בגט זה ובמתנה שנותן אי אימ' דניח' ליה יתנם מדעתו ולמה ליה למימסר מודע' ע"כ. אבל בנדון הזה שהוא מקבל ממון ליכ' האי טעמ' וצריכין למידע אונסיה וכיון שבכאן לא היה אונס וגם מ"ש א"א מכריחני אפי' ידעי סהדי האי אונס לא הוי אונס שאין קרוי אונס אלא אונס הבא מחמת האונס העומד עליו דאי אפשר לאשתמוטי מיניה אבל היכ' דאניס ליה מאן דאפשר לאשתמוטי מניה אין זה אונס כלל א"כ כיון שאין כאן אונס כלל לאו מודעיה מודע' שאפי' הי' שם אונס ולא ידעי לי' סהדי לא הויא מודע' כ"ש אי סהדי ידעי דהאי אונס' לאו אונס הוא [כמו] הכ' דלא הויא מודע' כלל ואפי' בטול אינה צריכה דכה"ג בזבינ' לא הויא מודע' כדאית' בפרק חזקת (מ' ע"ב) וכיון דגט' כל היכ' דאיכ' זוזי דמי' לזביני א"כ בטלה מודע' מאליה. ואלו הדברים ברורים ונכונים לפי סבר' זו וקרובה היא אל הדעת ולא מצאתי בפי' לאח' מן הפוסקי' ז"ל שאמר בהפך מזה וכיון שכן כדאי הם אותם חכמים ז"ל לסמוך עליהם וזה יותר קרוב לסמוך בו היתר אשה זו בבטול מודע' זו מכל מה שכתבתי.

השני שזאת המודעא אינה מודעא כלל כיון שנמסרה אחר כתיבת הגט שלא בפני עדי הגט דס"ל למאן דאמר הכי שמודעא שנמסרה אחר כתיבת הגט שלא בפני עדיו לא הויא מודעא ומוכח לה מלשון המרדכי שכתב וז"ל שלאחר שאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום אינו יכול לבטל שלא בפניהם כי אם על פיהם וכו' ואם לאחר שאמר להם לכתוב ולחתום בטל אינו מועיל אם לא אמר לסופר ולעדים עצמם ע"כ. ואני אומר דמאן דאמר הכי לא חש לקמחיה שלא נאמר דברים אלו אלא אם בטל שלא בפניהם לא נתבטלה שליחותם וכיון שציוה אותם לכתוב ולחתום אעפ"י שקודם שנגמר' חתימת הגט בטל שליחותם שלא בפניהם לא הוי ביטול לגבי הגט והוי גט כשר בבטול מודעא שאם לעדי הגט עצמן אמר שהוא מבטל או לסופר וכתבו וחתמו אחר ביטול לא סגי בבטול מודעא שהרי הגט נכתב שלא מדעתו אבל מכיון שלא אמר לעדים עצמו כן אעפ"י שבטלו בפני עדים סגי בבטול מודעי אבל שלא יצטרך בבטול מודעא למודעא שנמסרה בפני עדים שאינם עדי הגט ישתקע הדבר ולא נאמר דהא קי"ל בפ' השולח (ל"ג ע"א) בטלו מבוטל אעפ"י שלא בטלו בפני עדי הגט כדמוכח התם ואין דברים אלו כדאי להשיב עליהם:

וראיתי בקונדריסי התשובות מי שמחלק במודעא בין שנמסרה קודם כתיבת הגט ובין שנמסרה בין כתיבה לנתינה אבל על דרך אחרת שהוא אומר דהא דאמרינן בערכין (כ"א ע"ב) דאי עשיוה וארצי לא מהני היינו במודעות שנמסרה קודם כתיבה אבל אם נמסרה בין כתיבה לנתינה סגי בעשיוה וארצי וכיון שנתן זה הגט מידו לידה הא ארצי. והביא ראיה מדמקשינן התם עליה דרב ששת פשיטא ופריק לא צריכה דעשיוה וארצי ולא פריק כי אצטריך דרב ששת בין כתיבה לנתינה משמע דהא פשיטא ליה לתלמודא דהא סגי דארצי דאי לא אמאי לא מוקי לה בדמסר בין כתיבה לנתינה דבעי בטול. ואיני מכיר ראיה זו דתלמודא פשיטא ליה שאין לחלק במודעא בין קודם כתיבה לבין כתיבה ונתינה דאכולהו קאי רב ששת דאמר מאן דמסר מודעא אגטא ואין ממש בדברים אלו להשיב עליהם. אבל מ"מ הועילנו בפלפול זה שפתחו לנו פתח אחד של משא ומתן בזה והוא זה שכבר נשאו ונתנו הראשוני' ז"ל במי שבטל הגט בפירש לאחר כתיבה אם יכול לחזור ולגרש בו אם לא ונתלו בזה בשינוי גרסאות שיש ריש פרק השולח (ל"ב ע"ב) וריש פרק האומר בקדושין (נ"ט ע"ב) דאיכא דגרסי נהי דבטליה לשליחותיה דשליח גטא גופיה מי מבטל לפי זאת הגרסא אפילו אמר בפי' גט זה גופיה יהא בטל כחרס הנשבר יכול לגרש בו דלא אתי דבור ומבטל מעשה אבל יש גרסא אחרת שגורסין גטא גופיה מי בטליה. ולפי זאת הגרסא אם בטלה בפירוש אינו חוזר ומגרש בו וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל שיש לחוש ולהחמיר אעפ"י שהוא נוטה לפירוש הראשון וכן הראשונים הרשב"א והרא"ש חוששין להחמיר. ויש לעיין עכשיו איך יתבטל הגט גופו שיהא פסול לגרש בו לעולם ובאיזה לשון ואי אפשר לומר שאם אמר אחר נתינת הגט אי איפשי בו או בטל הוא שיהא בטיל בכך ולא יגרש בו לעולם דהא כולה שמעתין דפרק השולח (ל"ב ע"א) בהכי מיירי דתנו רבנן בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימין וכולה שמעת' דהתם ועלה קאמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו. וזה לכאורה קשה לסברת הרמב"ם ז"ל דמהכא משמע דגופו של גט הוא מבטל ואפ"ה מגרש בו וכן כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל ישב בזה לפי סברתו דלא מיקרי ביטול גט אלא כשהוא בידו ואומר גט זה בטל הוא אבל אם אינו בידו אלא ביד השליח אע"ג דאמר בטל הוא לא ביטל אלא שליחות השליח וכיון שכן אילו הוה כאן בטול הגט לא הוה סגי ליה כלל בטול מודע' וטפי עדיף אי אמר הכי קודם כתיבה מלאחר כתיבה הפך מסברת אלו הקונדריסין אבל כאן יש לנו לומר לפי סברת הרמב"ם ז"ל שכיון שאינו בידו מ"ש גט זה שאתן אני אתן אותו שלא ברצון ונגד רצוני דהוי כאילו אמר אי איפשי בו דלא הוי ביטול הגט כיון שאינו בידו וכיון דלא הוי בטול הגט חוזר ומגרש בו. וגם נמי אי אפשר לומר שלא יהא צריך בטול מודע' דבשלמא אי הוה ביד שליח הוה מצי למימר דהוי בטול שליחות וסגי שיאמר לו שיתננו לה אבל השתא ביטול שליחות ליכ' דליכא שליח ובטול הגט ליכא דאינו בידו א"כ מאי קאמר הוה לי' מוסר מודע' דבלשון זה אדם מוסר מודע' וכך כתב הרמב"ם ז"ל מי שאמר לשנים גט שאני כותב בטל הוא וזו היא מסירת מודעא על הגט וכתב הרמב"ן ז"ל בפ' כל הגט וכן בפ' חזקת דזה אמת ואין בו בית מיחוש וכן כתבו האחרונים ז"ל והוא הדין שאם אמר זה הלשון בין כתיבה לנתינה שלא במקום שליחות דהוי מסירת מודעא ובעי בטול ולא סגי בארצי כלל. וכל זה הוא לתקן הדבר שאם נתבטלה מודעא זו שיהא כשר הגט לגרש בו אפילו לפי דעתו של הרמב"ם ז"ל שכתב שגט שנתבטל אינו כשר לגרש בו לעולם מפני שהראשוני' ז"ל כתבו שחוששין לסברתו להחמיר. אבל מ"מ אפילו בלא תקון הדבר לדעתי אם נשאת בגט שנתבטל בפירו' ובטל מודעתו לא תצא כסברת הראשונים ז"ל דלכתחלה הוא דחיישינן להחמיר כדברי הרמב"ם ז"ל אבל בדיעבד אם נשאת לא תצא. וכבר היו סוברים לומר דכיון דרגילין למכתב צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנ' דלא בעי בטול מודעא דלדידהו לא הוי רגילי למכתביה דהא לא אדכרו ליה בפ' המגרש צריך בטול אבל לדידן זה הלשון הוי בטול מודע' כיון שקראו הגט שלוחיו דהיינו עדי הגט בפניו הוי כבטול מודעי וכן כתבו בקונדריסי התשובות. ואינו נראה כן דכיון דלא סגי בדעשייה וארצי עד דמבטל למודע' מאי אהני מאי דכתיב צביתי ברעות נפשאי ולא מאי דאמר לה הא גטך והרי את מותרת לכל אדם. וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל אע"ג דלא כתיב בגטא בטול מודעא וכיון דכתב צביתי ברעות נפשאי כמאן דכתיב דמי אבל אי אפיק מודע' גטא לאו גטא הוא דהא לא כתיב ובטלית. ויצא לנו מכ"ז דמה שהיה הבטול בין כתיבתו לנתינתו לא מהני לן מידי בנדון שלפנינו שלא להצריכו ביטול ואע"ג דכתב הרב בעל העטור ז"ל בשם ה"ר יהודה בן ברזילי ז"ל שאם אמר לשנים תנו גט אינו יכול לבטלו אפ"ה לא אהני לן מידי הכא. שלא אמר כן הרב ז"ל אלא כשאמר לשלוחיו שיתנוהו אבל הכא לא אמר לשלוחיו שיתנוהו. ועוד דשמא לא אמר כן אלא שאינו יכול לבטלו מתורת גט אבל שלא יצטרך ביטול מודעא לא אמרה הרב ז"ל. ועוד שסברת הרב ז"ל כבר דחאה הרב בעל העטור ז"ל ואמר דלא נהירא ליה. הג' שאומרים שמודעא זו לא נתנה ליכתב כלל ושצריך לומר (להיות) בפני בעלי דינין שאין למדין ממנה דמפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם וכ"ש שהרי חזר בו מעדותו הראשון שהעיד. ואין זה מועיל כלל בהתר אשה זו לפי דעתי דמה שאמרו שלא נתן להם רשות לכתבה ומי ציוה כן ומי גזר כן והרבה נאמר בזה הענין איני יודע על מה סמכו בזה דאדרבה אם אמת היה כדבריהם זכרם לטוב שכתבו כדי שלא ירבו ממזרים בישראל. ואפי' עדי הגט אם הי' עדי מודעא היו נאמנין לומר מודעא היה דברינו כדאיתא בפ"ק דכתובות (י"ט ע"ב) ובפרק חזקת (מ"ח סע"ב) דקי"ל כמר בר רב אשי דאמר דהאי ניתן ליכתב ורב נחמן דפליג עליה מודה דדוקא על פה אין נאמנין אבל בשטר נאמנין דאתי שטרא ומרע ומבטל שטרא כדאיתא בפרק חזקת ויכולין לכתוב מעצמן ולא צ"ל כתובו כדאמרי' התם (מודה) [מודעא] בפני שנים א"צ לומר כתובו וא"צ שתהי' בפני בעלי דינין כדמוכח בפרק חזקת (מ' ע"ב) דאמרינן מאן דחתם אמודעא שפיר חתם ואי משום דרב מנגיד אמאן דמסר מודעא אגטא ההיא לא איירי אלא במי שכופין אותו להוציא והכא הא אמרינן דלאו מן הכופין הוה ולא עוד אלא אפילו בכופין אותו להוציא אם מסר מודעא בטל גטא דאמרינן פ"ק דקדושין (י"ב ע"א) נגדיה כרב ואצרכיה גטא כשמואל ומשמע דבמאי דמנגיד רב לא מפקע קדושיה מיניה אע"ג דעבר אדרבנן וכיון שכן יפה עשו העדים שכתבוה ולמדין ממנה. ומה שאמרו שאין למדין ממנה דמפיהם אמר רחמנ' ולא מפי כתבן אין זה כדאי להתיר אשה זו וזו היא סברת הרמ"בם ז"ל שכ' שטרא לאו דאוריית' משום דמפיהם אמר רחמנ' ולא מפי כתב' אלא בממונות כדי שלא תנעול דלת מפני לווין אבל כבר מחו לה מאה עוכל' בעוכל' דהא אשכחן בקרא וכתוב בספר וחתום וגטין וקדושין בעדי חתימה דאוריית' הן ולא איקרי מפיהם ולא מפי כתבם אלא כשהעדים שולחים עדותן בב"ד וכן פירש"י ז"ל אבל שטר שחתמו בו עדים הרי הוא כמו שנחקרה עדותן בב"ד וכן כתב הרי"אף ז"ל בפרק ד' אחין וכן דעת הרמ"בן ז"ל. והא דאשכחן בפ' מי שאחזו (ע"א ע"א) דאלם אינו מעיד מפי הכתב פר"ת ז"ל דשאני התם דאינו ראוי להעיד מפיו אבל הראוי להעיד מפיו וחתם בשטר עדותו עדות. ומה שאמר שאין למדין ממנה מפני שכבר חזר בו העד האחד ואמר שלא נמסרו לו אותן הדברים דרך מודעא גם זה אינו מועיל כלום דהא קי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומניד וכן הם צריכין לומר בעדי הגט שחזר בו אחד מהם מעדותו הראשון כמו שאכתוב עוד בעז"ה. ואם חזרתו של אותו עד אינה כלום לבטל הגט גם חזרתו של עד המודעא אינה כלום לבטל המודע' וכי משא פנים יש בדבר אבל הם נסמכין בזה שאומרים דלא אמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא אם סותר עדות הראשון אבל כשמתקן עדותו האחד נאמן והכי איתא בירושלמי דר"ה ובפרק בתרא דשביעית (ה"ב) גבי מתני' דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולים ואמרינן התם מי מודיע שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן החתומים בשטר מודעי לא כן אמר ר"ל עדים החתומי' בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד פי' וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד תמן בשאמרו לא חתמנו כל עקר ברם הכא אומרים ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו. ואין זו דומה לזו כיון שמלשון עדותן הראשון יש מודע' ומלשון עדותן האחרון אין מודעא ואין עדות אחרת בשטרן הרי הוא כאלו אמרו לא חתמנו ומשום הכי כתב בעל המאור ז"ל שאין לסמוך בזה אלא אחר עיון גדול ושצריך ב"ד גדול ולהחמיץ את הדין וכ"ש בדבר שבערוה. ולא עוד אלא שהרמב"ן ז"ל בפ' איזהו נשך [כ'] בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דמפיהם אנו חיין דמאן משוי ליה שטרא אינהו הא אמרו הכי הוה וכיון שכן נתבטלה סברא זו מעיקרא שהרי אברהם סופר ומאיר ספרדי עדי המודע' כתב ידן הוא יוצא ממקום אחר שאין זה שטר ראשון שחתמו וידוע היא חתימתן במקומן ואפילו במה שתקנו עדותן איני רואה תיקון שלא החליף בדבורו השני אלא דברים שאין סותרין עדותו הראשון והוא שהוא אומר שלא אמר להם דעו ולא זכרו ולא הוו עדים ואיני יודע למה לא תקרא מודעא בלא לשון דעו וכי מפני שקרויה מודעא צריך שיאמר להם דעו והא גילוי מלתא סגי. ואם יקשה לך אדם מודעא שהוא לשון הודעה אף אתה אמור לו כי הוא מלשון ויודע בהם אנשי סכות שהיא לשון שבירה. וכן כ' הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק חזקת וא"כ לא הרוחנו כלום בשסלק מעדותו לשון דעו וגם הוו עדים אין צריך. דלא אצריכו רבנן אתם עדים אלא במודה לחברו היכא דאיכא למטען משטה הייתי בך כדאיתא בפרק זה בורר (כ"ט ע"א) אבל בשאר עדות אין אנו צריכין לכך ובכל הנהו בטולי דריש פרק השולח (ל"ב ע"א) לא אמרינן אלא לבטל גטא דוק ותשכח. ומה שתקן עדותו האחרון שאמר שלא הי' כמוסר מודעא אלא כמספר בעלמא אין בזה תיקון דכיון דבגטא בגילוי מלת' סגי כבר גילה בדעתו שהוא אונס ונגד רצונו הוא. והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ודברים שבלב אינם דברים וכיון שמה שמוציא בשפתיו מוכיח שאי אפשי באותו גט. והכי מוכח בפרק השולח (ל"ד ע"א) בההוא דאמר אילו נסיבנא בראש חדש אדר להוי גטא לסוף אמר בר"ח ניסן אמרי. ואפ"ה אמרינן להוי גטא כ"ש היכא דהוי איפכא שמה שמוציא בפיו מבטל הגט ומה שבלבו מקיים הגט דאזלינן בתר פיו. ואדרבה אני רואה בעדות האחרון שערוריה שאמר המגרש בשעת נתינת הגט זה הגט אני נותנו בכח ואמר לי רבי יצחק אל תתנהו בכח אלא ברצון והוא לא השיב לו ואלו היינו צריכין לדון ע"פ עדותו של זה העד עדות הראשון הקל והאחרון הכביד וכמה הדבר קשה לדחות שטר חתום כהלכתו מפני סברות כאלה. וכיוצא בהם שראיתי בקונדריסין ונסמכין בזה בתשובות הראשונים ז"ל שהאריכות להשיב עליהן בכל זה אינו מועיל לעקור המעשה בזה הנדון אבל השיבותי על קצתם כדי לברר וללבן הענינים והאומר מודים מודים משתקין אותו והחולק בזה הנה שכרו אתו ופעולתו והאומר כי הוא סומך על וא"ו דכתיב' אאופת' דחו ליה ומדחי בגילא דחטתא. שע"י הקושיות תרבה הדעת ורווח' שמעת'. ומה שנראה לי בבטול מודעא זו ופסלותה אכתוב. ואתה אגלה את נבלותה. האבות הן הן המרכבה. ענדתם עטרות לי ודגלם עלי אהבה מי אנכי לפני מלכים להתהדר וטענותי במקום גדולים לסדר. אבל מקום הניחו לי להתגדר. וברשותם לפנים ממחיצתי אכנס. ונחש הנחשת סברותי אשים על נסי והיה אם נשך הנחש. ולשון רמיה בלא לחש. הנשוך יביט אליו וחיה. תפסק זוהמתו ונשאר סלת נקיה: אומר כי כל הסער הגדול הזה לכל הקדושים האלהים האדירים האלה לבא בעקיפין ובקנטורין לבטל מודעא זו ילאו למצוא הפתח הוא כי אם תפסו עדות עדי הגט ועדות עידי המודע' שקולין ולפי זה היה יוצא להם לכאורה דהיינו שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה שאם נשאת תצא אלא שנצנצה בהם רוח הקדש ורוה"ק נוססה בם והסכימו עמהם מן השמים והתירוה להנשא כפי הדין אך לא מטעמייהו. אך לפי מה שנראה לי שאין זה נכנס בכלל אותה דשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרי' לא נתגרשה ואין להכריע עדות עדי המודעה כנגד עדות עדי הגט לפי מה שאסדר עתה בעזרת השם:

ולפי מה שנר' לי מסוגיות הגמ' בפ' האשה רבה ובדוכתי אחריני דאשה שנתגרשה בפני שני עדים אינה צריכה ב"ד להתיר להנשא אלא הרי היא ברשות עצמה ומותרת להנש' ואם יבא בעל ויערער יבואו עדי מסירה או תוציא גטה בעדי חתימה ומשתקין אותו שמסירת הגט ביד האשה הוא המחזיקה גרושה ואינה צריכה ענין אחר ומשום הכי אמרו בירושלמי שאפילו למאן דאמר עדי חתימה כרתי נותנו לה בפני שנים להחזיקה גרושה ולא מצינו שהוזכר בגמ' שתצרך האשה התר ב"ד כלל ולא שטר מעשה ואפי' בחליצה שמצינו בגמ' (יבמות ק"ו ע"ב) דבעי' גט חליצה אם נשאת בלא גט חליצה לא תצא. ואדרבה ראיתי בגליוני הראשונים ז"ל שהרשב"ם ז"ל השיא בתו אחר גט חליצה בלא גט חליצה שהחליצה היא המתרת. לא הגט. שאינו אלא לראיה בעלמ'. ואע"פ שר"ת ז"ל אחיו הקפיד עליו היינו דלכתחלה לא הוה לי' למעבד הכי כיון שנזכר בגמ' נסחו ודקדוקו ומשמע דמצו' חכמים היא שיכתוב אבל אחר מסירת הגט לא מצינו כלל רמז לזה וגם בכל סדורי האחרונים ז"ל המסדרים נתינת הגט לא מצינו זכר לדבר כלל במסירת הגט אלא היכ' שצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם וגם כשהבעל נותנו ביד שליח קבלה כדי שיקיי' שטר שליחות קבלה אבל כשהבעל נותנו ביד האשה עצמה אין צורך לדבר אחר אלא הרי היא ברשות עצמה שעדיה החזיקוה מגורשת ומותרת לינשא וא"צ רשות ב"ד כיון שלא יצא עליה ערעור וגם קריעת הגט או שריפתו אחר מסירה ולכתוב לה שטר עדות אינו משרש ההלכה דהא אמרינן בפ' התקבל (ס"ג ע"ב) שנים שאמרו בפנינו קבל וקרע. הא מפרשי' התם (ס"ד ע"א) דבשעת השמד שאני אבל שלא בשעת השמד לא היה מנהגן לקרוע הגט והאידנ' אינהוג רבותי' ז"ל קריעת הגט ולהעמיד ב"ד אחר מסירת הגט לעיין בגרושין אלו אם נעשו כהלכה ולשרוף אח"כ הגט ולכתוב לה שטר ראיה שהם החזיקוה מגורשת גמורה כדי לסלק כל ערעור וכל קול פסול שכיון שנעשה לה מעשה ב"ד דהיינו קריעת הגט או שריפתו הרי היא מגורשת ע"פ ב"ד ונסתלקו מעליה כמה חששות וערעורים שהיו יכולין לצאת עליה אם לא נעשה בה מעשה ב"ד לפי שעתה כבר נגמר ענינה בב"ד והטוען אחר מעשה ב"ד אינו כלום. זהו מנהגן של כל ישראל ותקנת האחרונים ז"ל ויש מקומות שכותבין בשטר שעושין לה והתרנוה להנש'. ויש מקומות שאין נוהגין כן ולא נמצא בסדרי הקדמונים ז"ל זה הלשון ונר' שאין צורך בכך ולא יצא זה המנהג אלא מפני שלפעמים מגרש על תנאי שא"א לקרוע הגט בשעת מסירה עד שיתקיים ולכשיתקיים התנאי מפרשים בתוך שטר העדות שהתירוה לינש'. לפי שכבר נתקיים התנאי. אבל באשה המתגרשת תכף לקבלתה אין צריך לפרש והתרנוה לינש' לפי שאינה צריכה היתר ושופר' דשטר' הוה לאותן הנוהגים בו. אבל מ"מ כ"ז שאחר שנמסר הגט נעשה בה מעשה ע"פ ב"ד של שלש' דהיינו שריפת הגט. הרי היא זו מוחזקת גרושה ע"פ ב"ד ויפה כחה משנשאר הגט קיים ונשאת ע"פ עדי חתימה ומסירה:

ומעתה יש לנו לומר בנדון שלפנינו שאשה זו הוחזקה גרושה ע"פ ב"ד ששריפת הגט מעשה ב"ד הוא ולא מעשה עדים שהרי קודם שריפתו הי' צריך שיתקיי' בחותמיו שצריך ג' לקיימו כדאי' בפ"ב דכתובות (כ"א ע"ב) ובפ' חזקת (מ' ע"א) וכן חתימת השטר בג' מעשה ב"ד הוא ובין שחתמוהו בו ביום בין שחתמוהו לאחר זמן מעשה ב"ד הוא דבעדות בשני' סגי וכיון שצרפו עמם עם עדי הגט הג' החתומים בו מעשה ב"ד הוא ואע"פ שלשון השטר אינו בלשון ב"ד אלא בלשון עדים לא איכפת לן בהכי שהמעשה יוכיח. שמעשה ב"ד הוא והלשון הכתוב בשטר בין שיהי' בלשון ב"ד בין שיהי' בלשון עדים אינו מעלה ואינו מוריד דאטו אם ב"ד של ג' כתבו אנו עדים שפסקנו דין של פ' שיתן כך וכך וחתמו ג' מי לא הוי דינו כמעשה ב"ד אע"פ שאמרוהו בלשון עדות כיון שהמעשה יוכיח שמעשה ב"ד הוא אין משגיחין בלשון שהיה בלשון עדים או בלשון דיינים שגם חתימת הדיינים עדות היא באותו פסק דין ושפיר מצי למכתב בלשון עדות וכן לשון התלמוד בפ"ב דכתובות (כ"א ע"א) מאי דמסהד דיינ' לא מסהד סהד' הכא נמי כיון שהמעש' שעשו הדיינין אלו דהיינו שריפת הגט אינו אלא מעשה ב"ד וגם היו ג' הדבר מוכיח שב"ד הם ומעשה שלהם מעשה הוא אע"פ שנכתב בלשון עדות. והדבר הזה אע"פ שממקומו הוא מוכרע ראי' מפורש' יש לן דאמרי' פ' השולח (ל"ג ע"א) והדייני' חותמין למטה או העדים ואמרי' למה לי למתני דיינים ולמ' לי למתני עדים הא קמ"ל דלא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמו בו עדים לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמו בו דיינים משמע דלא איכפת לן בחתימתן שהיא העיקר אם היה בלשון עדים או בלשון דיינים כיון שיש הוכח' דדיינים הוו. וכן כתוב בספר תקון שטרות לרב אלברצלוני ז"ל בשם תשובת הגאונים ז"ל מהראי' זאת עצמה. הכא נמי המעשה בעצמו מוכיח דדייני נינהו שהרי הזקיקו לצרף הג' עמהם כי היכי דליהוו דיינים וגם עשו מעשה ששרפו הגט והכשירוהו וכיון שכן אע"פ שהשטר כתוב בלשון עדים אינו יוצא מכלל מעשה ב"ד. וא"ת מי החזיקן דייני' וכי נאמנים הם לומר דיינים אנו ובכל שטרי בירורין מי לא צריכין עדים לאחזוקינהו דייני' הא ודאי ליתא שהדיינים עצמן נאמנין לומר אנו ב"ד חתמנו הדין על פו"פ אע"פ שבעלי דינין מכחישין אותם שלא ביררו אותם דיינים והראיה מדאמר בפ"ק דסנהדרין (ו' ע"א) ושמעת מינה תלת תנאי נינהו חד אמר פשרה בג' וח"א בב' וח"א בחד אמר רבי אחא בריה דרב איקא לעולם בחד והא דאמר בשני' כי הכי דליהוו עלי' סהדי ופשרה אינה צריכה עדים ומשמע מהכא שהדיינין או הפשרנין עצמן הם עדים הם הדיינים ואין צריכין עדים אחרים וא"ת והיאך אפשר לומר בזה דליהוו עדי הגט דיינים והא קיי"ל דאין עד נעשה דיין אלא בדרבנן כגון קיום שטרות כדאי' בפ"ק דגטין (ה' ע"ב) הא נמי ליתא דכי אמרי' דאין עד נעשה דיין היינו בדבר שהעיד עליו בב"ד שכיון שהעיד עליו בב"ד מקרי עד ולא אפשר למידן עלה דההיא סהדותא משום דאין עד נעשה דיין. אי נמי כשראה העדות בלילה בשעה שאין ראוי להיות דיין כההיא דריש פ' ראוהו ב"ד (כ"ה ע"ב) אבל במה שראה בשעת שראוי להיות דיין ולא העיד בב"ד יכול להיות דיין. והא דאמרינן בפ' יש נוחלין (קי"ג ע"ב) ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבים רצו עושים דין שנים כותבים ואין עושים דין. פי' דכשהן ג' יכולין לדון ע"פ עדותן אבל שנים צריכים להעמיד עמהם שלישי ולהעיד לפניו ואין יכולין להיות דיינים והכי כתבו רבוותא בעדים עצמם אם אין צריכין להגיד עדותן בפני אחר שיכולין להיות דיינים ואף לדברי הרמב"ן ז"ל שכת' דטעמא דג' שנכנסו לבקר את החולה שאם רצו עושין דין. היא דהוי כהודא' בעלי דיני' וע"פ עדותן הם דנין ולא ע"פ עדותן מההוא טעמא יכולין להיות דיינים שהרי הודה זה לזה שנגרשה. ואף על גב דבפרק יש נוחלין (קל"ד ע"ב) שקלינן וטרינן בבעל שאמר גרשתי את אשתי אם נאמן הואיל ובידו לגרשה אי לא. וכתב הרשב"ם ז"ל שאינו נאמן כלל. היינו היכא שאין הגט יוצא מתחת ידה אבל בגט יוצא מתחת ידה כנדון הזה דנין על פי טענותיהם שהיא טוענת נתגרשתי בגט זה והוא מודה לה דודאי נאמנין. וכיון שכן עדי מסירה אלו שבאו להתיר אשה זו במה שראו או במה שהודו בפניהם יכולין להיות הם עצמם דיינים ומעשיהם הוא מעשה ב"ד ובודאי אם באו להתירן כשנמסר בפני אחרים והוציאה גט מתחת ידה והם חתומים בו והבעל מערער והם רוצים להתיר בעדי חתימה לא יכלי למהוי דייני משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד והוו להו עדים ואין עד נעשה דיין אבל השתא שע"פ ראייתם מסירת הגט הם מתירין אותה או ע"פ הודאתו של בעל ואשתו כדעת הרמב"ן ז"ל שכתבתי וגם לא הוצרכו להעיד לפני השלישי שנצטרף שגם הוא הי' עמהם שפיר דמי למעבד הכי ודייני הוו ומשום דאמרינן בפרק קמא דקדושין (י"ג ע"א) וכל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין לא יהי' לו לו עסק בהן כלומר למהוי דיין משום הכי צרפו עמהם הר' יצחק בר מתתיה היודע בטיבן ובקי בהן והוא הממונ' עליו ליתן בכשרות ובהכי סגי כדמוכח בסנהדרין (ג' ע"א) ובבכורו' (ל"ז ע"א) שכל שהוא בקי יכולי' לצרף עמו שני' ואפי' לכתחל' וכ"ש לאחר שנעש' המעש' בפניה' וא"צ להאריך בזה ואע"פ שהא' מהב"ד לא הי' זכור בבטול האחרון בעת החתימ' לית לן בה שהרי לפי דבריו לא הי' צריך בטול כיון שהוא מעיד שלא זזה ידו מתח"י של מגרש ולא מסר אותה מודע' שהעידו עליה אלו העדים וכיון שלא מסר' לא הי' צריך לבטל' ויפה עשה שחתם בהתירה והסכים בשריפת גטה.

ואחר שהוכחתי שזאת האשה הוחזק' גרושה ע"פ ב"ד מעתה אין לחוש כלל לעדות אברהם סופר ומאיר ספרדי הבאים לפסול גרושי אשה בהכחשת ב"ד שהתירוה דודאי אם ב"ד התירוה ע"פ עדים שאמרו נתגרשה ואח"כ באו עדים ואמרו לא נתגרשה הוי הכחשה ולא תנשא ואם נשאת תצא ואין כח להיתר ב"ד לפסול לעדות האומרים לא נתגרשה דלא עדיף היתר ב"ד משנשאת דאמרי' שאם נשאת תצא אבל השתא שהם מעידי' שלא נתגרשה ומכחישין ב"ד שהחזיקוה מגורשת בראיית' ובעדות' אין כח בעדות' להכחיש ב"ד במה שדנו ע"פ ראייתם וידיעתם והרי זה כב"ד שדנו שראובן חייב לשמעון מנה מפני שהודה כן בפניהם ובאו ב' עדים ואמרו בפני ב"ד אחר לא הודה שאין דנין זה כשתי כתי עדים המכחישות זא"ז אלא שאנו פוסלין אלו העדים המכחישין מעש' ב"ד כאלו ב"ד פסלו אות' לעדות שהרי ב"ד יודעין שאלו שקר העידו. ה"נ אשה זו הוחזק' מגורשת בב"ד ע"פ ראיית' וידיעת' ובאו אלו להכחיש ב"ד בב' דברי' שקצת מהב"ד דהיינו שני עדי הגט שהלכו עם המגרש מבית הלבלר למקום המסירה לא זזה ידם מתחת יד המגרש ולא שמעו שמסר מודעא והם הכחישו ואמרו שמסר מודעא ועוד הכחישו קצת מהב"ד שאמרו שבשעת המסירה בטל המודעא והם אומרים שלא בטל והרי אשה זו אליבא דכולהו מותרת שאותו שלא יכול להכחיש המודעא דהיינו הר' יצחק הכחישם בבטול המודעא ואותו שלא שמע הבטול דהיינו עדי הגט השני הכחיש' שלא מסר המודעא והרי יצאת אשה זו מותרת מב"ד בידיעת' בהכחשת אלו העדים והרי הם פסולים לאותו עדות שהרי הב"ד שהתירוה פסלום לעדות ויפה כח ב"ד בזה לפסול עדים המעידים לפניהם אם הם יודעי' מחמת ראייתם וידיעתם שעדות זו שאלו העדים מעידים הוא שקר דבודאי מצטרפין הם ולא דמי למאי דאמרי' (כתובות כ"א ע"א) גבי עד ודיין אין מצטרפין דהתם עדות הדיין אינו בעקר ההלואה כמו עדות העד אבל כאן כלם הם מסכימים בהכחשת העדים והוי דבר א' ומצטרפין ואף אם יצאו לב"ד אחר ויעידו שאשה זו לא נתגרשה ושהב"ד דנו דין שקר כזה אין ב"ד אחר מאמינם כלל ולא מפקפק במעשה הב"ד מפני עדות של אלו כיון שעדותן הוא בהכחשת ידיעת הב"ד עצמן שכל ב"ד שיבואו לו להעיד בפניהם הם שלוחי הב"ד הראשונים משום דבי דינא בחר בי דינא לא דייקי ומשום הכי אמרינן יש נוחלין (קל"ח ע"ב) דאין חולצין ואין ממאנים אלא א"כ יודעין ומכירין לפיכך כותבין גט חליצה וגט מיאון אע"פ שאין מכירין כדאית' התם. ואלו באו שנים ואמרו מעידין אנו שלא חלץ פלוני לפ' אין פוסלין אותם לפי שאנו סומכין ע"פ ב"ד שחלצה בפניהם ולא דייקי בתרייהו ואמרי' דעדי שקר הם אלו. ובזה כח ב"ד יפה מכח עדים שעדים מכחישין עדים. ואין עדים מכחישין ב"ד וכ"כ בס' חו"מ (סי' כ"ג) ואשה זו נמי בעלה יכול לבא עליה וליתיה באשם תלוי. ואפי' למאן דאמר דתרי ותרי ספקא דרבנן הכא ליכא ספקא כלל. דאשה זו הוחזקה גרושה בב"ד שכיון שיצא הדבר בהיתר ע"פ ב"ד ואלו באו להכחיש ב"ד אין נאמנין ויכול לומר בריא לי שנתגרשה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' י' מה' עדות ולעולם אין ב"ד בודקין אחר ב"ד אחר אלא מחזיקי' אותם שהם בקיאים ולא יטעו אבל בודקים אחר העדים עכ"ל וכ"ש שמחזיקי' אותם בכשרות ושלא חתמו שקר והפוסלם הוא פסול. אע"ג דאשכחן בירושלמי בפ' דיני ממונות ובר"ה אשר הדיינים צריך ב"ד. לא קשיא דהתם שאני שאין אנו יודעים אם חתמוהו ב"ד אם לא וחיישינן לזיופא אבל בדבר שאנו יודעים שחתמו בו הדיינים לא בדקי' אבתרייהו כלל ואין אנו נזקקין לקבל עדות כלל לסתור דינן במה שדנו ע"פ ראייתם וידיעתם ואין מושיבין ב"ד בכך שאין לחוש שהדיינים חתמו שקר.

ושמא יספיקו הטענות שכתבתי שלא לפסול עדי מודעא שאע"פ שכתבתי שאינן מספיקות להתיר האשה היינו משום חומר שבערוה אבל מאחר שאשה זו מותרת ע"פ ב"ד ומתוך כך יהי' יוצא לנו שעדים אלו פסולים לעדות ע"פ ב"ד אפ"ה אפשר שלא לפוסלן מפני עדות זו כשנלמד עליהם זכות דשמא לא שמעו הן שהשיב המגרש או שמעו ולא הרגישו או הרגישו ושכחו וא"כ אין כאן ב"ד של ג' לפוסלן והעמידם בחזקת כשרות וטענות אלו מספיקות לזה אע"פ שלא היו מספיקות להתיר האשה שעלה בידינו מכ"ז שמודעא זה בטלה מפני ג' דברים האחד מפני פסול העדים אם הם רשעים ואלו מתברר זה בב"ד אפילו באחד מהם לא היינו צריכין לענין אחר אבל לפי שלא נתברר צרפו עמו דברים אחרים. הב' לפי שאונס שתלה מודעתו לא הוי אונס בטלה מודעתו ע"פ סברת הראשונים ז"ל שדמו גטא דאית ביה זוזי לזביני ולפי שלא בא כן בפירוש בגמ' הוצרכנו לצרף לו טענה אחרת אע"ג דמעשה רב וע"י מעשה אמרו כמו שהוא נזכר בתשובותיכם ז"ל. השלישי שאין הכחשת עדי המודעא לב"ד הכחשה כלל. ונתבאר המקום השלישי.

וא"כ אשה זו מותרת היתה לינשא לכתחלה ואין לחוש כלל בהתרה לפי שמודעא שנייה ושלישי מתבטלות מטעם אחד והוא שכיון שיש פדיון בגרושין אלו הדר דינא דהאי גטא כדינא דזביני דצריכי סהדי למידע אונסי' וכיון דלא ידעי לאונסיה ואדרבה ידעו דאונסיה לאו אונס מודעיה לאו מודעי' ולא צריכא בטול. עוד יש טעם אחר בבטול שלשתן דכיון שעדות מאיר ואברהם בטל לגבי ב"ד של ר' יצחק וחברו א"כ הרי יש לנו עדות מבוררת שבשעת מסירת הגט בטל כל מודעי וכיון שעדות זו עדות קיימת היא ואין כח בעדות אלו להכחישו וכמו שהוכחנו. א"כ כל המודעא שמסר קודם לכן אפי' הם מאה כלם נתבטלו בבטול זה. עוד נתוסף טעם אחר במודע' שאמר לדודו כשהיה מצטער על הגט שאפי' בשאר גטין דליכא זוזי לא הויא מודע' וכמו שהוכחתי למעלה והמודע' הראשונה שהיתה קודם פשר' הפדיון כבר נתבטלה כהוגן קודם כתיבת הגט ואחר כל אלו הטעמים מי יחוש כלל להתיר'. עוד אדבר בע"ה בחזרת עדי הגט מעדותן אם יש לחוש לה אם לא. והנני מתחיל עתה לדבר בזה. אין ספק שאין ממש בשטר שחתמו בו ר' שבתאי ור' אליה בחזרת עדי הגט מעדותן וגם לא בחתימת אחד מהעדים שקיים עדותן לפי שכיון שהעידו אינן יכולין לחזור מעדותם. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם תניא העדי' שהעידו בין לטמ' בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאיסו' בין להתר בין לזכות בין לחיי' אם עד שלא נחקר' עדות' בב"ד אמרו מבודין אנו הרי אלו נאמנין. אם משנחקרה עדותם בב"ד אמרו מבודין היינו אין נאמנין. ריש לקיש אמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכ' ר"ח ז"ל והא דר"ל הלכה היא וכן הרי"ף ז"ל כ' בה' יבמות בפרק ד' אחין ואפשר שאפי' אין כ"י יוצא ממקום אחר אין נאמנין וכשאומרי' ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו הוא דמהימני להו כשאין כ"י יוצא ממקום אחר וכמו שכתבנו למעלה בשם הרמב"ן ז"ל. אבל כשאומרים חתמנו ובשקר חתמנו אין נאמנין לשויי נפשייהו רשעים ופלגינן דבורייהו ומהימנין להו אחתימתן ולא במאי דאמרי מבודין אנו. זה אפשר לומר אבל מ"מ אין צריכין זה בנדון שלפנינו שהרי עדי הגט כ"י יוצא ממקום אחר כמ"ש. ונכרת היא חתימתן במקומן וכיון שכן על חתימה ראשונ' אנו סומכין ולא חיישינן לדבריהם האחרונים כלל ואפי' העידו כן בפני ב"ד הגדול שבירושלים. ולעדות שבתאי ואליה עצמן אין לחוש לפי שהם לא העידו מעצמם כלום אלא שקבלו עדות עדי הגט ואין עדים יכולין לחזור מעדותם וזה מספיק לבטל עדותם האחרון שמתוך העדויות שראינו ניכר בבירור ששטר שנחתם ראשונה הי' אותו שטר המסכים עם שטר שחתם הרב ר' יצחק והוא שטר מהב"ד וקבלת עדות זו היתה מאוחר' בזמן ובחתימ' ואין סומכין על שטר זה כיון שסותר עדות ראשונה:

אבל יש מקום עיון אם יש ממש באותו שטר שחתמו בו שבתאי ואלי' לפסול עדי הגט מכאן ולהבא בעדותן זה האחרון. בודאי אם יצאו ב' שטרות סותרין זא"ז שהאחד מהם הוא ודאי פסול ועדי הראשון הם עדי האחרון האחרון פסול והראשון כשר ונפסלו העדים לעדות מזמן האחרון דמההיא שעתא הוו להו רשעים משום דעדים החתומים על השטר נעש' כמי שנחקרה עדות' בב"ד אבל בזה הנדון יש לדון ולהכשירם ולהכשיר העד שלא חתם בו. הדברים פשוטים שאפי' תאמר שאמת הי' שהעיד כן בפני שבתאי ואליה אפ"ה לא מפסיל בהכי משום דשבתאי ואליה לא הוו ב"ד משום דהוי תרי ולא קי"ל כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף וכן הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל בפ' השולח בגטין וכיון דשנים לא הוו ב"ד א"כ קבלת עדוחן אינו עדות כלל דקבלת עדות בעיא ג' וכדמשמע בפרק שבועת העדות (ל"ב ע"א) דאסיקנא התם שבועה חוץ לב"ד כפירה בב"ד משמע עדות לא הוי אלא בב"ד. וכתבה בעל העטור ז"ל והלכת' קבלת עדות צריך ג' מומחים יודעים הל' עדות כשר ופסול זהירים בקבלתם לכוין עדות כל א' וא' כדתנן הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר משום בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומחדש התחילו ההדיוטות לקבל עדות ומטים עקלקלותם וכל המקבל עדות ואינו יודע הל' עדות אין ראוי לדון על אותו שטר ע"כ. והנה הרב בקעה מצא וגדר בה גדר. אבל מ"מ סברתו נראי' נכונה שצריך ג' ולאו דוקא מומחין דלא עדיף קבלת עדות משאר דינין דיחיד מומחה סגי ותלתא אפי' אין מומחין אלא בקיאין בה' עדות קאמר וזה אמת בלי ספק. ועוד ראיה דקבלת עדות בג' בעינן שהרי דין גמור הוא ואיכא למימר דלתחלת דין דמי ולא מקבלינן לי' בלילה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהל' סנהדרין ואם קבלו עדות בלילה לאו כלום הוא וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' יש נוחלין אע"פ שלא כ"כ הרמב"ם ז"ל ולאו משום דס"ל דלאו דין הוא אלא דס"ל שהוא כגמר דין דבלילה כשר אבל מ"מ ליכא מאן דאמר דשנים שקבלו עדות תהוי קבלתם כלום ולא עדות כלל ואפי' ביחיד מומחה שקבל עדות אין הדבר פשוט כ"כ שיהי' עדות אע"פ שדינו דין דלא עדיף עדות מהודאת בעלי דינין. וכבר כ' הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכו' סנהדרין שהודאת בעלי דינין בעיא שתהי' בפני ג' ולא סגי ביחיד מומחה. ונר' ממ"ש ז"ל בפרק ב' דכתובות דרפויי מרפיה בידיה אי קבלת עדות אפשר ביחיד מומחה אי לא גבי האי דאמרי' (כ"א ע"ב) ויושיבו מחבריהם אצל יחיד ואין אנו צריכין לזה דשבתאי ואליה לאו מומחין נינהו ואין עדות בפניה' עדות כלל.

וראיתי בקינדריס אחר שנסתייע שאין לסמוך על עדות שבתאי ואליה לפי שהעד האחד הכחישם ואמר שלא העיד בפניהם וסמך במ"ש בשם הרמב"ן ז"ל דעד מפי עד הנאמן אם הכחישו העד הראשון אינו נאמן והביא ראי' מכחובות (ע"ב ע"א) פ' טהר לי ואשתכח שקרא. ואני אומר שאין הנדון דומה לראי' דהתם גבי איסורין ע"א נאמן ועד מפי עד נאמן ואם הכחישו אינו נאמן אבל בנדון שלפנינו ב' עדים בעי' ושיעידו בפני ב"ד וכיון שכן אם עדותן נתקבלה בדין אין הכחשתן כלום ואם לא נתקבל' בדין אפי' שהגידו כן בפניהם אינו עדות ולענין עדות עצמה פשיטא דאין נאמנין אפילו העידו בפני ב"ד משום דאינן חוזרין ומגידין אבל לפוסלן מפני שהעידו פעם א' בשקר שהרי סותרים הם דבריהם בנדון הזה אין העד שלא חתם נפסל אע"פ שהודה שכן העיד שיכול לומר להם שלפי שאין ב"ד לא חשש לשקר להם וכ"ש כשהוא מכחישן שהוא נאמן:

ולענין העד האחד שחתם באותו השטר ואשר וקיים אותו עדות בחותם ידו אע"פ שאינו גורם הפסד בעדות הראשון וכמו שכתבתי אבל יש לעיין אם הוא נפסל בכך שהרי עדות האחרון עדות שקר היה. ונראה שאינו נפסל בכך והרי הוא עשה שני חתימות והראשונה לא יצאה בב"ד והאחרונה יצאה בב"ד ומפני החתימה הראשונה אינו נפסל מתרי טעמי חדא שלא יצאה בב"ד וכיון שלא יצאה בב"ד אע"פ שהודה כן אין אדם משים עצמו רשע. ועוד שאפי' יצאה בב"ד נאמן לומר חתמתי ולא קריתי מפני שסמכתי על שבתי ואליה שלא יכתבו אלא האמת ואע"פ שמן הדין אין לו לחתום בשטר עד שיקראנו ולא יסמוך על הסופרים שקוראים לפניו כדאמרינן בפרק המביא (י"ט ע"ב) דאמרי' התם רב נחמן קרו קמיה ספרי דייני וחתם ודוקא רב נחמן וספרי דדייני אבל רב נחמן (בספרי) [וספרי] אחריני וספרי דדייני ואיניש אחרינא לא. אפי' הכי לאו רשע דאטו מאן דלא גמיר להא רשע מיקרי וכיוצא בזה הטענה כתב הרמב"ן ז"ל בפ' איזהו נשך גבי שטרי חוב המוקדמין וכו' ואם בעדות זה האחרון אינו נפסל אע"פ שיצא בב"ד לפי שהוא נאמן לומר אנוס הייתי מחמת נפשות ואע"ג דמשום טענת הפסד ממונא לא הי' נאמן. נאמן הוא מחמת סכנת גופו שלא יקטעו ידו וכמו שהוא כתוב בשאלה ובודאי אלו היינו צריכין לדון ע"פ אותו שטר לא הוה מהימן כל שחתם ידו יוצא ממקום אחר וכדמוכח בפרק האשה שנתאלמנה (י"ט ע"א) אבל שטר זה לא מעלה ולא מוריד לענין העדות בעצמו אפי' הי' בב"ד משום חוזר ומגיד אלא שלהכשיר העד עצמו אנו צריכין לטענה זו ונר' שהוא נאמן כן להעמידהו על חזקתו והרי הוא כשר וכשר הדבר. וכיון שנתברר זה לא נשאר ספק. והש"י יורנו חקיו ונצרם עקב ואויב עלינו הגדיל עקב. שפיפון עלי ארח ישופנו עקב. בשחתו יתפש ופח יאחז אותו בעקב. ועם ממושך ומורט גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. ויטה לבנו לעשות חקיו לעולם עקב. עקב היתה רוח קנאה על הרבני' גבה להם ויראה להם רבי המשרה. יושבי נטעים וגדרה. יושבים על מלאת כחצי גרן. עקב אשר שמע איש ואיש. קול ענות מחפיר ומבאיש. יטריח עב אף ברי כעת במרום ימריא. כי תחת יופי. יתן דופי. פיו שלא ברעה. כנס על גבעה וכתורן. עקב ענוה. לבשו גאוה. לתת אנשי לשון לזעוה. ולהציב גבול עלובה. יושבת שלוה. כרכו עם הספר הרשום בכתב אמת. חרב נוקמת. מסכו בדבש ההתר לענה לכתבי פלסתר. והריחם ביראת ה' מקוטרת. פטום הקטרת הצרי והצפורן. עקב בשתם. ישפך נחשתם. רע ינתק ומאש תם. יתגלגל במקום מדרון. ומשנה שברון. ישבר באשבורן. עקב שחד מצדיקי רשע עיניהם יעור. יכם בסנור. ולקבל טומאה עלולין. יהיו נאכלין באפיקורן. עקב רב ורב מהם. יצאתי אני הקטן תלמידיהם. לשבר מתלעו' עול בארץ נכוחות. לפסול לוחות. מכשירי משפחות. ואם יסתר בקרקע הים ובתוכו. משם יצא הנחש ונשכו. ואם איני כדאי מעצמי. ועיני ראוי גלמי. ממלאכותם. באתי במלאכות. ומהודם נאצל עלי לבוש מלכות. צניף טהור סודר ומקטורן. עקב תשמעון. דבת רבים ועוד תדעון אשריהם תגדעון. וכל עצתם תפרעון. והבל פיהם ישרוף מי האיש אשר נטע ארן. כה דברי יושב על משבר. מצוק העתים. פתות אותו פתים. מיחל לאל תרוממנה קרנות צדיק והרשעים אל ירימו קרן. הנעלב וביסורין שמח. יושב אלגזאיר שמעון בר צמח זלה"ה.