שו"ת רדב"ז/תתקעח
שאלת ממני אודיעך דעתי במי שנפל לו חתיכה בשר בתוך קדרה של חלב ובא העכו"ם והוסיף בו חלב וביטל אותו אם נקרא כדיעבד כיון שהעכו"ם עשה מעצמו או דילמא כיון שהעכו"ם מכיר את הישראל ודאי עשה בשביל שיאכל אותה ישראל ע"י כך כההיא דאמרינן לגבי שבת דאמרינן אם היה מכירו אסור. עוד אם מותר לקחת מן העכו"ם דבר שיש בו איסור מעורב אלא שנתבטל ביותר מששים. מוד אם מותר להערים ולהניח הקדרה שנפלה בה האיסור סמוך למקום שיש היתר כדי שיפול מעצמו ויתבטל:
תשובה דע דאיכא פלוגתא בהא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה הראב"ד ז"ל ס"ל דהוי איסורו מן התורה ומיהו מודה דאם עבר וביטלו דהוי מבוטל מדאורייתא אבל התוספות ס"ל דהא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה דרבנן הוא אבל מן התורה מבטלין לכתחלה. ומחלוקותם תלוי בהאי דזרוע בשלה מן האיל דקתני זהו איסור הבא מכלל היתר. ותו דקייל"ן דהא דאמרינן דאין מבטלין איסור לכתחלה הנ"מ באיסורי תורה אבל באיסורי דרבנן מבטלין לכתחלה וכתבה הריא"ף ז"ל במס' ביצה פ"ק וכתבו המפרשים והתוס' דהנ"מ באיסורין דלית להו עיקר מן התורה כגון מוקצה אבל באיסורין שיש להם עיקר מן התורה לא מבטלינן לכתחלה ומיהו לכ"ע אם עבר וביטל ביותר מס' מבוטל ולא נשאר בו איסור כלל אלא שקנסו את מי שבטלו לכתחלה שלא יהא מותר לאוכלו אבל ישראל אחר מותר לאכול מאותו תערובות שהרי נתבטל דאיהו דעביד דאיסורא קנסוהו רבנן אחרינא דלא עביד איסורא לא קנסו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ' ט"ו מהלכות מאכלות אסורות וכן דעת הראב"ד ז"ל. וכיון דטעמא הוי משום קנסא ואיהו לא עביד מידי לא קנסינן ליה דהא נתבטל. וא"ת כיון שהוא מכירו נגזור שמא יאמר לעכו"ם לבטלו כדאמרינן לגבי שבת. לא קשיא חדא דהתם איסורו מן התורה דהיינו למלאות מים מרשות היחיד לר"ה או לעשות כבש או ללקוט עשבים אבל בנ"ד לא הוי אלא מדרבנן דהא מהתורה כבר נתבטל. ותו דהתם גזרינן בעכו"ם המכירו שמא יאמר לעכו"ם לעשות ואמירה לעכו"ם יש בו שבות אבל בנ"ד אפי' שיאמר לו לבטל אין באמירה זו איסור ואין האיסור אלא באכילה ודוק ומ"מ מודה אני שאם אמר לעכו"ם לבטל דקנסינן ליה ואסור לאותו שאמר לעכו"ם לבטל ולאחרים שרי וכדכתיבנא:
ולענין אם מותר לקחת מן העכו"ם דבר שנתבטל בס' הדבר ידוע הוא שאסור דהוה בשעה שלוקחו מן העכו"ם כאלו מבטלו לכתחלה והא כתיבנא בדבר שיש לו עיקר מן התורה אע"ג דהשתא הוי מדרבנן לא מבטלינן לכתחלה דלא התירו לו בדיעבד אלא מפני הפסד ממונו אבל לקחתו מן העכו"ם לכתחלה הוא ואסור ודבר ברור הוא אין ראוי להאריך בו:
ולענין ההערמה אשר כתבת לכאורה היה נראה לאסור מכמה טעמי חדא דאמרינן ביו"ט החמירו במערים יותר מן המזיד והשתא ומה אם בדבר שהמזיד מותר המערים אסור בדבר שהמזיד אסור דהיינו דאסור לבטל איסורין לכתחלה לכ"ש שהמערים אסור. ותו דאמרינן בשבת גבי האי צורבא מרבנן דאזל וניים במברא ואמר אנא למינם קא מכוונא והעכו"ם מעבירו לאידך גיסא ונטר פירא ואתי ואמרו ליה לרבא ואמר צורבא מרבנן באיסור דרבנן שרי משמע דאינש בעלמא אפילו באיסורו דרבנן כי הכא לא שרו ליה רבנן. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלא כל ההערמות שוות שהרי מצינו כמה הערמות התירו רבנן והערמה כזו לא שכיחא שיהיה ההיתר במקום שיכול ליפול לתוך הקדרה מאליו לא שכיח כלל ולא גזרו בה רבנן. וההיא דיו"ט לא קשיא כלל שהרי כל פעם יכשל במזיד ע"י הערמה ונמצאת תקנתא דרבנן מתבטלת אבל לחלל יו"ט במזיד לא שכיח ולא גזרו בו. וההיא דשבת נמי דכוותה אי נמי איכא למימר למאן דמפרש דחוץ לתחום היה מוליכו איכא למיחש שמא יאמר לו העבירני ואמירה לעכו"ם אסורה וקילא ליה לאיניש אבל בנ"ד אפילו שתתיר לו הערמה לא יבא לעשות בידים. הילכך בנ"ד נ"ל להקל מכמה טעמי חדא דעיקר אם מבטלין איסורא הוי איסורא דרבנן לדעת התוספות כדכתיבנא. ותו דעיקר האיסור הוא מדרבנן דהא מדאורייתא ודאי בטיל ותו דאם ביטלו מבוטל ולא הוי אלא קנסא בעלמא ומאן דעבר אדרבנן קנסינן ליה ולאחרים שרי. ותו דהערמה היא וממילא הוא דמתבטל. ותו דהערמה כי האי לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן. ותו דמאכלות חמירי להו לאינשי ולא אתו לבטולי ע"י הערמה והכל לפי מה שהוא האיש אם הוא רגיל בהערמות כאלו ומיקל באיסורין יש כח ביד ב"ד של אותו זמן לקנוס אותו ולאסור עליו אף על פי שאינו מן הדין שהפקר ב"ד הפקר והכל לפי צורך השעה ומזה הטעם אנו אוסרין את הבשר ואת הגבינה במצרים אפי' משום חששא כל דהוא לא מן הדין אלא משום גדר וכמה פעמים אנו מפקירין אותו ומחלקין אותו לעניים משום מגדר מלתא. וכן ראינו הנגידים עושין בזמן שעבר והטעם שהם עמי הארץ ומקילין הרבה ואם לא נאסור להם אפילו משום חששא כל דהו היו באים להתיר את האיסור אבל שיהיו מעשיו של המורה או הדיין לשם שמים לא להתגדל ולא לנהוג שררה ולא להטיל אימה יתירה על הצבור שכן אמרו רז"ל כל המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים וכו' והוא למען שמו יעזרנו על כבודו וכבוד תורתו. והנראה לע"ד כתבתי:
שוב ראיתי שכתב הרשב"א ז"ל שלוקחים מן העכו"ם נותן טעם לפגם והוא ז"ל כתב דנותן טעם לפגם אסור לכתחלה משמע דס"ל דלקיחה מן העכו"ם לא הוי לכתחלה ואפשר לחלק בין נותן טעם לפגם לדבר שנתבטל בס' דכיון שהוא פגום לא חיישינן שמא יאמר לעכו"ם. אבל דבר שנתטל בס' חיישינן שמא יאמר לעכו"ם לבטלו. ואם דעתו להתיר לקחת מן העכו"ם אפי' דבר שנתבטל בס' אע"פ שאיני כדאי לחלוק מחמיר אני: