שו"ת רדב"ז/תתקסב

שאלה לקנדיא על דבר לאפלות הטפלות הקרויות בלשון יון טורטא' של בשר ושל גבינה בתנור אחד חכמי עיר זו הקדמונים נהגו איסור בדבר ורובם פירשו אך עתה מקרוב חזרו לסורם באשר יש מורה מחזיק בידם נפרצו פרץ ודבר ידוע שהתנור מתמלא פה אל פה כאשר מנהג העיר לכל בעלי הבית הממעיט שתים וידוע כי גדולה המחלוקת בקמאי ובתראי אי ריחא מלתא היא יש אוסרין לכתחלה ויש אוסרין אפילו בדיעבד ויש מתירין אפילו לכתחלה ויש מחלקין דדוקא בתנורים קטנים אפילו לדעת האוסרין ויש מחלקים בין פתוח למכוסה או פיו מן הצד. וא"כ מי יכניס ראשו בסלע המחלוקות. מ"מ כל זאת לא שוה לי אך חכמי העיר שנהגו בו איסור לא קטלי קני' באגמא הוו וידעו כל הדעות הללו ברם טעמייהו לא הוה מטעם דינא דריחא לחוד אך לאיסור גמור חששו מתלתא טעמי ואצ"ל ג"כ לאיסורא דרבנן וזה שמן הנמנע להשמר ולהזהר מן הנגיעה מרידד לריבוי הטפלות ואפי' את"ל דלית הכא נגיעה ממש ואם כי אין להכחיש המוחש מ"מ אין כאן הרחקה מספקא עד שודאי זב מאחת לחבירתה מבשר לגבינה. שנית מכניס אותם בדקר אחד ונדבק בדקר בשר וגבינה ונדבק בטפלות בהכנסה וכ"ש בהוצאה שהיד סולדת בהם וגם הדקר נתחמם ובולע מן הבשר ומבליע בגבינה וכן בהפך. שלישית בשר שנעלם מן העין דבה"ג אליבא דכ"ע אסור וכן איתא בכה"ג בסמ"ק בענין איסור הדקר וז"ל אבל אם יצא השומן של נבלה ונדבק תחת פשטידא או נוגעין זו בזו אסורה והויא ממש נדון דידן. ועוד שם ואותו דקר שקורין פאלא שבה מוציאין הפת מן התנור אם נמשך השומן מן הפשטידא של נבלה על גבה לא יוכל הישראל להשתמש בה באותו היום עד למחר ולמחר מצי להשתמש בה ואע"ג דגזרינן שאינה בת יומא שאני הכא דלא אפשר שלא שיעשה העכו"ם דקר חדש בשביל הישראל ע"כ. ומה שמתיר להשתמש בה למחר ודאי מיירי שאין על הדקר שומן בעין דאז כשאינו בת יומא נותן טעם לפגם. אבל בעין ודאי השומן אינו נותן טעם לפגם (אפילו כשהוא בעין) ודוקא שייך להתיר מטעם פליטה כשאינו ב"י כיון דאי אפשר שיעשה העכו"ם דקר אחר הוי כדיעבד וגם זה איירי דהכניס רק אחת טפלה ואין לחוש כ"כ שהשומן בעין אבל בנ"ד שרבו כמו רבו ומכניסם כולם סמוך לשקיעת החמה כדי לאוכלן חמות ודאי השומן הוא בעין על הדקר. וכה"ג איכא בהגה"ה באשר"י בע"ז וז"ל ומיהו אם זב שומן הבשר חוץ לפשטידא ונבלע בתנור אע"פ שהפת רחוקה מן הפשטידא אסור לאוכלה אפי' במלח והואיל וכן טוב ליזהר שלא לאפות שום טפלות עם הפת בתנור דילמא זב השומן ולאו אדעתיה ע"כ וזהו אליבא דכ"ע כי אין אוסר מטעם ריחא ואוסר אפילו רחוקות דילמא לאו אדעתיה וכ"ש בנ"ד דודאי סמיכי אהדדי טובא והרי דחושש בפת דאיסורא דרבנן כ"ש בנ"ד דאיסורא דאורייתא וחששה זו שמא יזוב השומן לא נזכרה בתלמוד לפי שבתנורים שלהם לא שייך שהפת היה דבוק בדפנות התנור. וליכא למימר כיון דדשו בהו לא יקבלו מינן אי מחינן בהו ומוטב שיהיו שוגגין וכו' אפי' באיסורא דאורייתא. ואני אומר דודאי יטו אזן רובם כי כן היה ג"כ בתחלה בזמן הקדמונים ועוד יש תקנה בדבר לאפות כל מין בפני עצמו דהרי יש לכל אופה תנורים ויש להקהל שני אופים ואם נגזר על האופים להזהר בזה יזהרו גם הם כי רוב פרנסתן מן הקהל. ועוד כה"ג לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו'. והכי איתא באשר"י פ' המביא וז"ל כתב בה"ג דוקא במידי דאתי מדרשא אבל מידי דכתיבא באורייתא מחינן בהו וענשין להו עד דפרשין ע"כ. וגם יש הכא בישולי עכו"ם דאין מועיל השלכת קיסם בתנור דדוקא בפת אמרינן הכי אבל בתבשיל לא מהני עד שישראל ישים התבשיל על האש והכי איתא בר"ן ע"פ הריא"ף ז"ל פ' אין מעמידין וז"ל פת ג' מלאכות יש בה דשגר העכו"ם היסק התנור א"נ דשגר ישראל ואפה העכו"ם מיהו דוקא בפת לפי ששגרת התנור היא מלאכה מיוחדת בה אבל שאר תבשילין לא. והכי מוכח וכו' וכן כתבו הראשונים ואין בדבר ספק כלל ע"כ ומלתא דמסתבר הוא שהקלו בפת גם קולא זו של השלכת קיסם משום דלא אפשר בלא פת ואין לכל אחד יכולת לאפות בביתו אבל בתבשילין לא שייך למימר כה"ג ולא נקל רק כפי היתר רז"ל והיינו טעמא דקמאי דאסרו אפיית הטפלות משום הני אנפי דאמרן ולא משום ריחא לחוד אך אית הכא ריחא וטעמא.

והואיל ואתא לידן מלתא דפרצת גדר ותקנת ראשונים נימא מלתא אחריתי דדמי לה וזה כפי הרשום בכתב אמת גדרים ותקנת ק"ק הדין נראה שנהגו לשלוח בשעת הבציר עם מוליכי הנאדות שומרים ישראל ולזהירותא יתירה נהגו ג"כ לערב מעט דבש בגת וידוע שהכרח לפתוח הנודות מחשש הבקיעה ולזו הצריכו ג"כ לסברת הרמב"ם ז"ל אלא לרווחא דמילתא מי זה ואיזהו אשר מלאו לבו לבטל ולסתור מנהג השמירה ולסמוך על הדבש לחוד ואפילו במנהג דעלמא דלא שייך ביה איסורא לא מבטלינן ליה כדאיתא פרק מקום שנהגו גבי בני בישן וכו' וכ"ש היכא דאיכא איסורא ונהגו כמאן דאוסר דאין לבטל ולהתיר וכ"ש שלדברי הרמב"ם ז"ל אין נראה שמתיר לכתחלה לסמוך על זה דהכי כתב שאם נתערב ביין מועט דבש וכו' ועוד דזה הדבש שעירבו עד עכשיו ביין היה דבש דבורים וזהו טעות גדולה דודאי ר"ל דבש תאנים או תמרים הראויים לבכורים דהכי כתב וז"ל אין מתנסך לע"ז אלא יין שראוי להקריב כו' לא גזרו אלא על היין הראוי להתנסך לפיכך יין מבושל אין בו משום יין נסך הורו גאוני המערב שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח וכו' מותר לשתותו עם העכו"ם ע"כ. והרי דבש שאינו ראוי למזבח ואינו בטל במיעוטו הוא דבש הראוי לבכורים כדכתיב בקרא בהדיא כי כל שאור וכל דבש וגו' קרבן ראשית תקריבו אותם וכו' ופי' רש"י מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית ודבש זה נתרבה מקרא דאינו בטל כדאיתא בפ' כל המנחות וכן פי' הרמב"ן ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל כדאיתא באשר"י פא"מ וז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל שאף את"ל שלא גזרו אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח שכל גזרתם מחשש נסוך הוא ומאן לימא לן דאינהו לא מנסכי יין המעורב שאור ודבש הלא הם מקריבין בנות שוח ופירות דקל שאסרה תורה למזבח הרי בהדיא דמה שאסרה תורה איירי הרמב"ם ז"ל בדבש של תמרים דהיינו פירות דקל ובנות שוח דהיינו תאנים ומהאי טעמא אמרינן דלא מהני אלא תאנים ורמונים של ארץ ישראל הראויים לבכורים ואין עולין לגבי המזבח ובאלה יש לנו מיעוט דלא בטלי אבל של חוצה לארץ שאינם ראויים לבכורים כדאיתא בהדיא במס' בכורות ולא נתמעטו מהאי קרא לגבי המזבח אפי' את"ל דאסורין להקריב דהיינו משום דאין מותר להקריב לקרבן אלא מה שאמרה תורה בהדיא מ"מ בטל ברובא ועולה ע"ג מזבח מיקרי ולהכי לא מהני מדבש דבורים ואפילו מרבינן תאנים ותמרים של חוצה לארץ ולהכי לא כתב הרמב"ם ז"ל שיועיל במעט יין מבושל ואפילו כי אין עולה ע"ג מזבח מ"מ לא נתרבה מקרא שלא יתבטל במיעוטו ועוד היום בשאר מקומות מזה המחוז שולחים שלוחים שומרים ישראל ותו לא מידי. את זה כתב החכם כה' יהודה דילמדנו אשר בקנדיא ושלח אלי לדעת מה בפי גם אני לפי שכנגדו חלוק עליו והוא הרב כהר"ר אלי' קפשאלי יצ"ו:

תשובה הנני נושא ונותן על ראשון ראשון כי ממנו מענה לשון. זה המנהג שנהגו הקדמונים אפשר שיהיה על א' מג' דרכים או מפני שנהגו בו איסור מפני שהדבר אסור מצד עצמו כאשר כתבת ובזה אין חכמה ואין תבונה נגד השם להתיר. או כגון שנהגו כן מפני שטעו בשיקול הדעת בדבר התלוי במחלוקות כההיא דאייתרא וכגון האי הפלוגתא דריחא מילתא היא אעפ"י שהיה להם לפסוק להקל טעו בשיקול הדעת ונהגו להחמיר. גם בזה אין אדם רשאי להתיר מנהג זה אפי' שנשאלו כיון דשיקול הדעת תופס בדבר מנהג להחמיר. וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל או מנהג שאינו בטעות אלא שידעו בו שהוא מותר ורצו להחמיר על עצמם בין על פיהם בין ע"פ ת"ח כגון שאין בדבר מחלוקות או שהוא מחלוקת יחיד כנגד רבים כההוא דערבי פסחים הרי מנהגם שריר וקים ואפי' כולם חכמים יודעים את התורה כולה אין מתירין להם וההולך לשם אינו נוהג היתר ואפי' בחדרי חדרים ואפי' בדעתו לחזור ואין זה מענין שאלתינו ואם המנהג הוא בטעות ונהגו בו איסור מפני שחשבו שהדבר אסור מצד עצמו מנהג כזה נשאלין ומתירין להם. ואם יש במנהג חשש איסור כההיא דבית שאן מתירין להם אע"פ שלא נשאלו ואפי' בעל כרחם וכל מה שכתבנו הוא במנהג להחמיר אבל במנהג שהוא להקל אם הדבר מוכרע לאסור אין חכמה ואין עצה נגד השם ומוחין בידם עד שמחזירין אותם להלכה. ואם המנהג קבוע והאיסור אינו מוכרע יעשה לעצמו להחמיר באופן שלא יהיה מחלוקת עד אשר יחזירם מעט מעט. ואם המנהג אינו קבוע יבטלנו אעפ"י שאין האיסור ברור אלא הם חלוקי המנהגות ובנ"ד ודאי הוא מהמין השני דכיון דאיכא פלוגתא דאמוראי ופלוגתא דבתראי אי ריחא מילתא היא או לא רצו להחמיר על עצמם אפי' את"ל דהלכתא ריחא לאו מלתא היא ולא נחוש לכל אותם החששות אשר כתבתי. וכיון שכן מי שהתיר מנהג כזה לא יפה עשה דאפי' ע"י שאלה אין מתירין להם וכן כתבו בעלי החדושין ולא ראיתי בזה מחלוקת. ואפילו שהתירוהו אינו מותר כיון שנהגו בו להחמיר כאלו קבלוהו עליהם באיסור וכי היכי דהמתיר את האסור לא עשה ולא כלום אף הכא נמי לא עשה ולא כלום ומחזירין אותו למנהגא הראשון ולא אמרינן בכה"ג הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין כיון שעל פי הוראת חכם נהגו בדבר היתר אומרים להם שחכם זה לא יפה הורה ויחזור למנהג הראשון. דלא אמרינן הכי אלא בדבר שנהגו היתר מעצמם או שנהגו כן מימים קדמונים ולא ידענו איך היה הענין. אבל בנ"ד שהמתיר חי וידוע ועל פיו נהגו היתר כייפין להו עד דהדרי למנהגם הראשון. אבל מה שהבאת לשון האשרי בשם בעל העיטור לא ידעתי מה ענינו לנ"ד שאפילו עפ"י כל החומרות שכתבת אינו כתוב בתורה בהדיא ואפי' אתה צריך להודות שאין איסורו אלא מדרבנן ואצ"ל שאינו כתוב בהדיא בתורה. ומה שכתבת דכיון שיש להם תקנה לעשות מה שהם רגילים בלא עשיית שום איסור צייתי לן יפה כתבת וכן דעתי. ומעתה אשא ואתן אם הדבר אסור מן הדין או לא. פלוגתא דאביי ורבא אי ריחא מילתא היא איפסקא הילכתא כרבא לגבי אביי בכולהו תלמודא בר מיע"ל קג"ם א"כ ריחא לאו מלתא היא וכן עביד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר וכתבה הריא"ף ז"ל פ' גיד הנשה וכ"ת דלוי אתיא כרבא דריחא לאו מלתא היא אפי' באיסורא שמן והיתר כחוש כעובדא דלוי ואע"ג דכתב הרב ז"ל דלא התיר לוי אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא התיר הרי כתב הר"ן ז"ל דבפ' כיצד צולין מוכח דאפילו לכתחלה התיר לוי. והכי איתא בירושלמי בהדיא במס' תרומות מהו לצלות שני שפודין א' של בשר ואחד של נבלה בתנור אחד ר' ירמיה בשם רב אסר ושמואל בשם לוי מתיר אלמא אפי' לכתחלה שרי לוי ועוד שהרב בעצמו אמר דאזיל לוי לשיטתיה דרבא ורבא אפילו לכתחלה שרי. והא דנקט פלוגתייהו בדיעבד בשר שחוטה שצלאו עם כו' לאשמעינן דאפילו בדיעבד אסר רב ואע"ג דהכא משמע מלתא דלוי דאפי' לכתחלה שרי מ"מ דברי הריא"ף ז"ל דברי קבלה הם וזה דעת הרמב"ם ורוב הפוסקים ז"ל שאנחנו נמשכים אחריהם אפילו בתנורים הגדולים שהם כעין שלנו הילכך נ"ל דנדון דידן אסור אפי' בדיעבד בין למ"ד ריחא מלתא היא בין למ"ד ריחא לאו מילתא היא דבהדיא כתוב במרדכי ובהגהות בשם אבי העזרי שפשטידא ופלדונש שנאפו יחד אסור [מטעם] ריחא מלתא היא. ואפילו למ"ד דריחא לאו מלתא היא הנ"מ בשר עם בשר שאין ניכר הטעם של נבלה בשחוטה אבל בשר בחלב שניכר הטעם של זה בזה אסור אפילו בדיעבד. ותו דאיכא טעמא אחרינא דבשר בחלב איכא למיגזר משום דמורה ביה היתרא דזה מותר בפני עצמו וזה מותר בפני עצמו כמו שהחמירו בו שלא להעלותו על שלחן אחד מה שאין בשאר איסורין וכן כתב הר"ן ז"ל. ואעפ"י שכתבו התו' בפ' השוכר את הפועלים וז"ל ואין לחוש אם אפה פשטידא של בשר עם טורטא של גבינה בתנור אחד רק שלא יגעו זה בזה או עם האיסור וכו' דהתם איירי בתנורים גדולים אבל בקטנים לא וטעמא מפני שהקטן קולט הריח אבל גדול לא הנ"מ בזמן שיש אחת או שתים אבל בתנור מלא מהם כנ"ד בכל מקום שהוליך הריח הוא נקלט באיסור ולפיכך אני אומר דבנ"ד לכ"ע אסור דאי לדעת התוספות כיון שהתנור מלא מהם ופיו סתום והוא מן הצד ריחא מלתא הוא ואסור אפילו בדיעבד. ואי לשיטת הר"ן ז"ל דס"ל ריחא לאו מלתא היא ואמרה לוי לכתחלה הנ"מ בבשר ובשר אבל בבשר וגבינה אסור מטעמא דאמרן. ואי לדעת המרדכי בהדיא אסר פשטידא עם פלדונש ולא חילק ואי לדעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל אפילו שלא תחלוק בין בשר בבשר לבשר וגבינה ולא תחלוק בין מכוסה למגולה ובין תנור מלא לאינו מלא ובין פיו למעלה ובין מן הצד לא התירו אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא התירו. ולא ידעתי על מה סומך המתיר בנ"ד שהרי התוספות שהתירו לא אמרו אלא אם אפו משמע בדיעבד ואע"ג דלא שאני ליה בין התנור מלא מהם להיכא שאפו פשטידא אחת מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתיה שמא סותמין פי התנור וחזר להיות דינו כתנור קטן. תדע שלא התירו התוספות אלא בדיעבד שכתוב בספר יראים אבל תנורים גדולים שלנו שרי לאפוייה פת עם צלי דנפיש אוירא דידהו ולא נפיש פטומייהו ומהאי סברא סומכין לאפות פת עם הצלי בתנורים שלנו ואם צלי של איסור בדיעבד שרי ולכתחלה לא אא"כ הצלי מכוסה בבצק ע"כ. הרי לך בהדיא שהוא מחלק בתנורים ואפ"ה לא התיר בצלי אלא בדיעבד. וא"ת דהאי מורה נקט קולי דמ"ד דריחא לאו מלתא היא ולוי כרבא כהריא"ף. וקולי דהר"ן דס"ל דאמרה לוי אפי' לכתחלה ולא נקיט כי חומריה דמחלק בין בשר ובשר לבשר וגבינה וע"ז נאמר הכסיל בחושך הולך. והוי יודע שכל מה שכתבתי הוא בזמן שהבשר והגבינה מגולין או כגון שלש את העיסה בשומן ובחלב ובאופן שהאיסור מגולה ומעלה ריח אבל אם האיסור או הבשר מכוסה בבצק כגון דמליינה וכ"ש אם יש עליה כמה לבושים כמנהג ליכא למיחש לריחא כלל ואפילו לדעת המחמירין. וא"ת על מה סמכו במצרים שהקדרה של ישראל בתוך הפורני ומביא הנכרי קדרתו ונותנו בתוך הפורני ואין א' מהחכמים שיקפיד על זה וכ"ת מפני שהקדרות מכוסות יפה ופיהם שרוק הרי ראינו שהנכרי פותח אותה ומהפך בהם ועוד שהרי מביאין תגן של בשר והוא מגולה ולפעמים יהיה בתוך הפורן פשטידא של גבינה או בישול של נכרי כללא דמלתא שלא היה אחד מהנגידים שעררו שפקפק בזה ולפיכך צריך טעם על מה סמכה. ויראה לי שודאי פוסקים כהריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל דס"ל דריחא לאו מלתא היא בכל גוונא בין בשר בין גבינה וכן בכל האיסורין ואסרו לכתחלה והתירו בדיעבד. וההיא דפת שאפה עם הצלי שאסור לאוכלו בכותח משום דהוי כלכתחלה שהרי יכול לאכול הפת בפני עצמו וכמ"ש הרב ז"ל. לפיכך בתנורים שלנו של הזמן הזה דאיכא כמה לטיבותא מותר אפי' לכתחלה. חדא שהם גדולים הרבה. ותו דאין התנור מלא מהם כלל אלא אחת או שתים. ותו דאין טחין פי התנור מעולם ואע"פ שלפעמים מכסין אותו עדיין יש בין הכיסוי והכותל מקום שיצא הריח והטעם העיקר שאני סומך עליו הוא מפני שלעולם יש הסק גדול בתוך הפרן מן הצד תמיד לא תכבה והאש שואב כל ריח שיהיה בתוך התנור ואינו נבלע כלל במה שבתוך התנור לפיכך אם התנורים שלכם יש בהם כל התנאים הללו הרי זה מותר לכתחלה:

ולענין חשש הנגיעה יפה כתבת וכן לענין הדקר הנקרא פל"א וכתבוה הפוסקים והתוספות. ולענין מה שזב כתבת שלא הוזכר בתלמוד מפני שהתנורים שלהם פיהם היה למעלה ולא שייך זיבה בזה איני רואה את דבריך כלל דאדרבה יותר זב מלמעלה למטה יותר משוה והילכך יש לחוש שמא זבו מהעליונות לתחתונות ובשלמא גבי שפודים של בשר צלי שהיו משלשלין אותן בתנור לא שייך זיבה מזה לזה כיון שפיהם למעלה אבל בתלות לא שייך לחלק. ולפי דרכך צריך לומר לפי שלא היו נוהגים לעשות טפלות של בשר ושל גבינה ולפיכך לא כתבוה את"ל שבדקנו בכל התלמוד ולא נמצא זה וכיוצא בו. ולא אחוש לזה משום דודאי אי ידעינן שזה הפת בעצמה אסורה לאוכלה לבדה כמו שכתב בהגהה ויליף לה מהאי דאין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה וכו' ואעפ"י שהיה אפשר לחלק דבשלמא גבי טיחת תנור שכיח טפי וגזרו משום הרגל עבירה אבל אם זבה הפשטיד"א או הטפילה לא שכיח כולי האי מ"מ אין נראה לחלק. וכ"כ הרשב"א ז"ל פת שאפאה עם הבשר יש מהגאונים אוסרין אותה שריחו כטעמו ויש מתירין ע"כ וטעמא משום דקייל"ן ריחא לאו מלתא היא אבל זב מן הצלי ודאי אסור לאכול את הפת אפילו במלח. והא הכא דאקראי בעלמא הוא ואפ"ה אסור. אבל מה שכתב בהגהה דחיישינן שמא זב ולאו אדעתיה ואפילו רחוקות זו חומרא גדולה הוא חדא שמא זב ואת"ל זב שמא נגע לפת שהוא רחוק ממנה ואפי' את"ל הגיע שיהא אסור לאוכלה שמא יאכלו עם הגבינה. וגדולה מזו התיר במרדכי וז"ל ומזה הטעם נהגו למאן דאית ליה ריחא מלתא היא שהפת אין מקפידין עליו ואוכלין אותו עם מה שחפצים בין עם בשר בין עם הגבינה וכן דעתי נוטה שפשטידא ופלדונש שנאפו יחד דריחא מלתא היא אבל הפת עצמו שרי אפילו בלא כיסוי. גם מורי אבי היה נוהג בהם איסור אבל בפת לא ע"כ. גם בתוספות התירו פשטידא ופלדנוש כמ"ש למעלה ואי איתא ניחא דלא חיישינן לריחא מ"מ ניחוש שמא זבו מזו לזו או שמא זבו לפת אלא ודאי חששא רחוקה היא ולא חיישינן וזה ברור אפי' לדעת המחמירין ואפילו לאוכלו עם הכותח מותר. וא"ת דתני רב פפא פת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלה בכותח וההיא ביניתא דאטויא בהדי בשרא ואסרה רבא מפרזיקא למכלינה בכותחא. תירצו דהני כולהו לא הלכתא נינהו דאתו דלא כרב דרב לא אסר אלא בשרא דמפטמים טפי אבל בפת לא. ולמאן דפסיק דריחא לאו מלתא היא לא קשיא דההיא אתיא כרב ואנן קייל"ן כלוי ואי משום מעשה דרבה מפרזיקא מימרא דרבא דהוא מרה דתלמודא עדיף לן וכן כתב הר"ן ז"ל. ולדעת הרי"ף ז"ל אסור משום דהוי כלכתחלה שהרי מותר לאוכלו בפני עצמו וכדכתיבנא לעיל הלכך חומרא גדולה היא ואין לחוש לה כלל. הילכך בנ"ד אם קרובות כ"כ עד דפלטי הני ובלעי הני ודאי אסירי מהאי טעמא נמי. אבל דליהוי אסורא דאורייתא כאשר כתבת איני מסכים עמך בזה כלל דאפילו נוגעות הטפלות זו בזו אין כאן איסור תורה דהא טעמו ולא ממשו הוא שהרי אינם פולטות מזו לזו כשיעור כזית בכדי שלש ביצים דלהוי ממשו של איסור ואע"ג דקייל"ן דבשר בחלב טעם כעיקר מדאורייתא כדאיתא בגמרא חולין פרק כל הבשר אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבשר וחלב מ"ט לא גמרינן דחדוש הוא אי חדוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה. מ"מ איני רואה שבטפלות הנוגעות זו בזו יהיה בהם טעם חלב בשל בשר ולא טעם בשר בשל חלב שהרי דבר מועט הוא מה שבולע כל אחת מחבירתה במקום מגען וכ"ש אם הן עגולות כמנהג ואפילו במה שזב למטה מכל אחת ומתפשט חוץ ממנה הרי הוא נבלע בכל שולי הטפלה ואין בו שיעור לתת טעם וכ"ש אם הם מכוסות בבצק כמנהג שלנו שקורין מיליינאס והרי הבצק בולע כל מה שמפליט הבשר וכן הבצק של הגבינה אעפ"י שחוזר הבצק ופולטת כל מה שבלעה דבר מועט הוא ואינו נותן טעם כלל אבל לבטלה בששים אי אפשר כיון דלא ידעינן כמה נפיק מינייהו. והלכה למעשה אני אומר שאם היה בתנור פשטידא של בשר ושל גבינה או מיליינא של בשר ושל גבינה שהבצק חופה אותו מכל סביביו אפילו שנגעו זו בזו חותך מזו ומזו הבצק שבמקום הנגיעה והשאר מותר דודאי לא בלעי טפי מן הבצק ואת"ל בלעי הוי דבר מועט ובטל בס' דהא ליכא הכא לא טעמא ולא ריחא ומותר בדיעבד אבל לעשות כן לכתחלה ע"י נגיעה אסור ואם מרוחקת זו מזו מותר דהא ליכא ריחא ולשמא יזוב לא חיישינן וכדכתיבנא לעיל. ואם הבשר הוא מגולה או שהשומן הוא מעורב עם הבצק דהוי כמגולה אם הסק התנור הוא מבפנים לכתחלה אסור כפשט דברי הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל אבל בדיעבד אני מיקל שלא לאבד ממונם של ישראל:

ולענין מה שכתבת דהוי בשר שנתעלם מן העין לא ידעתי מה הנאה יש לזה במה שכתב להיות להם שני תנורים הרי לעולם הוי בשר שנתעלם מן העין אבל קושטא דמלתא דכיון שהבשר תוך הבצק מסתמא עבדי לה סימן כדי שלא תתחלף בשל חבירתה וכן המנהג וסגי בהכי דחבית בסימן אחד סגי:

ולענין בישולי נכרים יפה כתבת שאין הקיסם מועיל אלא לפת בלבד ולא לתבשיל ומיהו יש תקנה לצוות את המוביל שישליך אותה בידו בתוך התנור במקום שאפשר שתתבשל שם ואע"פ שהנכרי מהפך בה ומקרבה אצל האש למהר בישולה לית לן בה. א"נ לבשל הפת תחלה כמאכל בן דרוסאי דתו ליכא משום בישולי נכרים ומנהג מצרים שילך השליח בבקר ויסיק היסק ראשון של תנור בידו ושוב אין התנור מצטנן כל היום כלו אלא אותו נשאר עד הלילה והנכרי מוסיף עצים כדי להעמיד חום התנור ונמצא שכל מה שמתבשל כל היום הוא מכח אותו היסק הראשון שהסיק הישראל ומנהג ותיקין הוא להסיר מכשול לפני העם:

ולענין שהיה המנהג לשלוח שומר עם היין ודאי לא יפה עשו לבטל זה המנהג ולסמוך על הדבש שהרי כל האחרונים ז"ל לא סמכו על הוראת גאוני המערב ודחו אותה בידים מוכיחות וכיון שהמנהג היה משום חשש איסור וכ"ש איסור יין נסך דחמיר אין אדם רשאי לבטלו ואם בטלו אינו מבוטל וכדכתיבנא. גם לענין דינא אין לסמוך עלה כיון שכל האחרונים ראו אותה ההוראה ולא קבלוה וא"כ איך נסמוך אנן יתמי דיתמי כולה אבל בשעת הדחק נסמוך על הוראת הגאונים:

ולענין במה שכתבת שלא התירו הגאונים אם נתערב בדיעבד אבל לערב אותו לכתחלה לא. זה אינו נכון כלל דאפילו לכתחלה התירו לערב כדי להציל את היין ממגע העכו"ם וז"ל ההגהה וכ"כ באור זרוע כמדומה ששמעו מפי מורינו רבינו יהודה ב"ה יצחק ז"ל שבארץ ישמעאל ובארץ מצרים רגילין ליתן מעט דבש ביין ותו אין נוהגין בו יין נסך ע"כ הרי לך בהדיא כי לדעת המקילין הקל אפי' לכתחלה וזה ברור. גם ממקומו הוא מוכרח שהרי כתב ומותר לשתותו עם הנכרי ואם היה כותב אם נגע בו הנכרי מותר לשתותו הוה משמע בדיעבד ומ"ש נתערב לאו דוקא שאין בעירוב שום איסור וקל להבין:

ולענין מה שכתבת שאין הדברים אמורים אלא בדבש תמרים או של תאנים או מן המינים שמביאין מהם בכורים אבל דבש דבורים או שאר מין דבש אינו בכלל זה ואינו מציל מן המגע דהא אם קרב אותו לגבי המזבח פטור דהא בהא תליא אמת כך הייתי רגיל לפרש והיה לי לראיה לשון רש"י ז"ל מה יש לך להביא כו' כאשר כתבת והוה משמע לי כי היכי דאין מביאין בכורים אלא מז' המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל כך אם הקטיר דבש מן המינים האלו חייב חוץ מאלו פטור. ועוד ראיה מלשון הרמב"ן ז"ל וז"ל עלה דהך וכתבה הר"ן ז"ל במס' ע"ז וכן נראה שהרי הן מקריבין בנות שות ופירות דקל טוב שהוא דבש שאסרה תורה לגבי מזבח ע"כ. וכן כתב רש"י ז"ל פ' כי תבא ודבש הוא דבש תמרים וכתב עלה הר"א מזרחי לא דבש דבורים שכל המקרא וכו' עד שיהיה שגור בפי כל זה דבש האמור בכתוב הוא דבש תמרים דבש האמור בדברי רבותינו ז"ל הוא של דבורים אלא שהיה קשה עלי שהרי הרמב"ם פוסק הוא וכשכתב הורו גאוני המערב וכו' והא סברתו של הרב ז"ל כמו שכתבו הפוסקים היה לו לפרש דאיירי בדבש של פירות שמקריבין מהם בכורים משום דסתם דבש הוי של דבורים בלשון רז"ל ובלשון בני אדם הנודר מהדבש אינו אסור אלא בדבש דבורים וכיון שדבש זה המתיר את היין יצא מהכלל היה לו לפרש. וכן בפ' ז' מהלכות איסורי מזבח שכתב שאור ודבש אסורין לגבי מזבח וכו' ואם הקטיר לוקה וכיון שבא לחייבו מלקות היה לו לפרש בד"א בדבש של המינין שמקריבין מהם בכורים וכן בהלכות שבת וכן אם נתערבו או דבש או שאור אפילו כטיפות וכו' והכא לא פירש. ותו דהקשו עליו ז"ל מהאי דגרסינן בירושלמי שיוצאין בקונדיטון ויש בו דבש ופלפלין ומתוך קושיא זו דחו סברת הגאונים ומה קושיא שאני קונדיטון שאין נותנין לתוכו אלא דבש דבורים שכן הוא המנהג וסתם דבש שבתלמוד הוי דבש דבורים. ותו שכתב הרמב"ן ז"ל בפי' החומש בויקרא וטעם השאור והדבש יתכן שהוא כדברי הרב אחר שמצא בספריהם שהמנהג היה בעובדי עכו"ם להקריב כל מנחתם חמץ ולערב הדבש בכל קרבנותיהם וז"ל הרב המורה ז"ל מפני שעובדי עכו"ם לא היו מקריבין לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכין אותם בקרבנותיהם בדבש וכו' וכיון שהיה מנהג עובדי עכו"ם בכל ענין מתוך כך ג"כ כשאסרה תורה כל מיני מתוק אסרה. תו שכתוב בהגהה שבמצרים נהגו לתת דבש ביין וכתבנוה לעיל ובמצרים מעולם לא ראו ולא שמעו לא דבש תמרים ולא דבש תאנים אלא דבש דבורים או דבש העשוי מן הקנים המתוקים וכך הוא עד היום במצרים שנותנין ביין דבש של קנין. ותו שהרי כל בעלי החידושים דברו ביין של קדוש אם נתערב בו דבש ובארצם לא נמצא כלל זולת דבש דבורים ואי איתא פשיטא דכשר לקדוש שהרי לא היה פסול לניסוך כיון שאין בו דבש מהמינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל והלא ריב"ש ז"ל נשאל על זה ובמקומו קטולנייא לא נמצא דבש מאלה המינין. ותו דילפינן דדבש דבורים הוי משקה מדכתיב ויניקהו דבש מסלע משמע דאיכא דבש בקרא דהוי של דבורים וכן בפסוק יש כמה מקומות שהדבש הוא דבש דבורים מעשה דשמשון ומעשה דיהונתן וכתיב וטעמו כצפיחת בדבש ועדיין לא נכנסו לארץ משמע דסתם דבש הוי דבר המתוק יהיה מה שיהיה או מתיקות פירי או מתיקות משקה וכן כתב בעל יאיר נתיב דבש הוא מתיקות המשקין. ותו דאם אתה אומר דדוקא המשקין שנשתבחה בהם ארץ ישראל היוצא מהם נקרא דבש ולא אחר יתחייב שאפי' אלו המינים יהיו משל א"י שהרי מביאין בכורים מח"ל כאשר כתבת וא"כ לא יהיה מציל את היין אלא דבש של א"י וא"כ איך הורו הגאונים של המערב שאם נתערב מעט דבש ביין וכו' ומי נתן לגאוני המערב דבש תמרים או תאנים של א"י וזה רחוק מסברא וכי לא כתבו הדין אלא לבני א"י. ועוד שנינו במעשה הקטורת תני בר קפרא אלו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ואם איתא יביאו דבש דבורים או דבש משאר פירות כגון תותים או דבש חרובין שלא היו מביאין מהם בכורים ויערבו בה כדי לחזק את ריחה אלא ודאי משמע שכל מיני דבש הוא בבל תקטירו. ותו דבמנחות מרבינן מכל דבש אפילו כל שהוא ואי אמרת בשלמא דבכלל דבש הוו כל מיני דבש היינו דמרבינן מכל אפילו כל שהוא אלא אי אמרת דדוקא אותם שמקריבין מהם בכורים אימא כל לרבויי שאר מיני דבש והכי עדיף טפי שלא מצינו בכל האיסורין שיתחייב בפחות מכשיעור. וכן דקדקתי ג"כ מלשון הר"א מזרחי ז"ל שכתב וז"ל ואלו לא היה הדבש נאמר על דבש דבורים מהו זו שאמר אח"כ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וכו' קרבן ראשית וכו' ואי איתא דבש דבורים אינו בכלל הפסוק הכי הוה ליה למימר ואלו היה הדבש נאמר על דבש דבורים וכו' אלא ודאי משמע דהוה ס"ד דדבש דכתיב הוה דבש דבורים דוקא וא"כ קשה דלא מצינו שמקריבין ממנו ראשית לפיכך הוצרך רש"י ז"ל לומר כל מתיקות פירי קרוי דבש כדי שיתקיימו ראשית תקריבו אותם ולא בא לשלול שלא יהא דבש דבורים בכלל כל דבש דאדרבה הוא עיקר הדבש שגם הוא ממתיקות פרי הוא שבא שהרי הדבורים רועות פרחי האילנות והעשבים ומקיאות אותו בכורת וזהו שכתב הרמב"ן ז"ל שהוא דבש שאסרה תורה שגם בנות שוח ופירות דקל טוב הם בכלל דבש שאסרה תורה להקטיר ממנו לומר שאין פירוש דבש דבש דבורים דוקא אבל לא בא לומר שהוא דוקא דבש שאסרה תורה. וכן מ"ש רש"י ז"ל בפ' כי תבא ודבש הוא דבש תמרים דאי לא תימא הכי לא משכחת ז' מינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל באותו הכתוב והכי משמע נמי מדגרסינן בירושלמי דבכורים עלה דהאי קרא דארץ זית שמן ודבש ודבש אלו התמרים יכול דבש ממש ר' תנחומא בשם ר' אליעזר כתיב ובפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן ותירוש ויצהר ודבש ודבש מי מחייב במעשרות אלא אלו התמרים שחייבים במעשרות ע"כ. ומדקא מקשו יכול דבש ממש משמע דבעלמא הכי הוה דבש ממש אלא דהכא לא אפשר משום דדבש ממש לא מחייב במעשר. ותו שהרי אתה צריך להודות דקרא דכל שאור וכל דבש לא הוי כאידך דבש דכתיב גבי ארץ זית שמן ודבש דהתם הוי דבש תמרים דוקא ואלו הכא הוי דבש כל המינים שנשתבחה בהם א"י וכיון שכן אף אני אומר שכולל כל מיני מתיקות פירות. ותו דאי דבש האמור כאן הוי דוקא אמאי איצטריך לג"ש לפטור שאר פירות מן הבכורים נאמר כאן ארצך ונאמר להלן ארץ מה התם ז' המינין אף הכא ז' המינין והכי איתא בירושלמי הרי כתיב תקריבו אותם מיעוטא ואע"ג דדרשינן האי אותם לדרשא אחריתי במנחות להכי הוה מסתבר טפי אלא ודאי משום דכל דבש משמע כל מתיקות פרי איזהו שיהיה צריך למעט אותם מבין בכורים. ומכל הני טעמי נ"ל דדבש האמור בתורה כולל כל מיני דבש היוצא מן הפירות איזה פרי שיהיה ודבש דבורים בכלל ואם הקטיר ממנו כל שהוא או מעירובן לוקה וכן מציל לענין מגע עכו"ם ביין לדעת גאוני המערב ולדידן בשעת הדחק וכן פוסל לקדוש לדעת מקצת הגאונים. אבל דבש האמור בדברי רבותינו בלא שם ליוי הוי דבש דבורים וכן בלשון בני אדם דבש סתם הוי דבש דבורים ונפקא מינה לנודר מן הדבש שאינו אסור אלא בדבש של דבורים. והשתא קרא ה"פ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו וכו' אבל אני מצוה לך שתביא אות' קרבן ראשית ומה יש לך להבי' מנחת שתי הלחם מן השאור ובכורים מן הדבש ולא מכל מיני דבש אלא מהנך דגמרי' מג"ש דארצך וארץ וא"כ כל בכורים מן הדבש ולא כל הדבש מן הבכורים והשתא אתי כל הנך כפשטייהו וכן מנהג מצרים נשאר במקומו לדעת הרמב"ם ז"ל דהוא מאריה דאתרא. וכל מה שכתבתי הוא דרוש וקבל שכר דלענין מעשה אין לנו מזבח ולא מקדש. ואי לענין שיציל במגע עכו"ם לא סמכינן בהא אגאוני המערב שלא בשעת הדחק שהרי כל האחרונים ז"ל מחו לה אמוחא גם לענין קדוש קיי"ל כאותם הגאונים דיין שנתערב בו דבש אין פסול לקדוש ולזה הסכימו האחרונים ז"ל והכי איתא בירושלמי שיוצאין בקינדיטון ויש בו דבש ופלפלין. ונ"ל שכן דעת הרמב"ם ז"ל שהרי גבי יין נסך לא הביא אלא סברת גאוני המערב להקל. ובהלכות שבת הביא שתי הסברות וסברת המקילין כתב באחרונה ואע"ג דכתב וכך אנו מורים בכל המערב לומר שבמערב לבד שהוא מקום גאוני המערב מורין כן אבל בשאר מקומות אזלינן להקל כיון שקדוש על היין הוי מדרבנן דאפשר לקדושי אריפתא אזלינן לקולא. ומגע עובדי עבודה זרה ביין הוי מדרבנן ופסק כהוראת גאוני המערב שהוא להקל. עוד אפשר שלא הקל הרב אלא במגע הישמעאלים שאין עובדים עבודה זרה ויש להקל במגען. הילכך אני אומר הלכה למעשה שאם נתן ביין דבש כמנהג מצרים ונגע הישמעאל בו והוי הפסד מרובה שהולכין בו להקל שהתורה חסה על ממונם של ישראל חדא דאתריה דמר הוא ותו דהוי מגע ישמעאל ותו דהוי פסידא מרובה כל כה"ג אזלינן לקולא ואין לך שעת הדחק גדול מזה. והנלע"ד כתבתי: