שו"ת רדב"ז/תתקסא
מעשה שהיה בלאה הפנויה שזנתה עם שמעון ובזמן שהיתה עם שמעון אוכלת ומשתכרת היו שם ג"כ חברת פריצים אחרים ויצא עליה קלא דלא פסיק שהפקירה עצמה להם ולו ולאחרים ונתעברה וילדה בן ותלתה עצמה בשמעון לומר שהוא בנו ושמעון זה אומר כי מפחדו שלא יעלילו עליו בעכו"ם הוא מוכרח להודות שהוא בנו וקדשה וחזר וגרשה בזמן שהיתה מעוברת וגם נשאה בערכאות העכו"ם ואומר שעשה כל זה מצד אונס ולא רצתה למול את הבן בזמנו ושהתה אותו קרוב לחדש ימים עד שרצה שמעון ללכת חוץ לעיר ושם הוליכו את הבן ומלו אותו והוציאו שמעון ובירך עליו והודה בפני כמה בני אדם שהוא בנו. ועתה יורנו המורה מה יהיה משפט הנער ומעשהו אם הוא בנו ליורשו ולהתאבל עליו ולפטור את אשת שמעון מן החליצה ומן היבום ואם הוא זקוק ליבום וחייב מיתה על הכאתו וקללתו אם הוא בנו לכל דבר ואם אינו בנו לכל דבר לדבר מה הוא בנו. הכל יבאר כ"ת באר היטב:
תשובה לא הודעתני אם שמעון זה עדיין עומד בהודאתו שאם אינו עומד אלא שחזר ואמר אין זה בני אם מסר מודעא על הודאתו וידעי סהדי באונסיה אין הודאתו כלום שמחמת אונסיה הודה ואינו בנו לשום דבר אלא להיות אסור בקרובותיו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' ט"ו מהלכות אסורי ביאה וז"ל פנויה שזינתה וכו' ואינה נאמנת להיות זה בנו של פ' ויראה לי שחוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק ע"כ. ואפילו הודה שמעון שבא עליה ואומר איני יודע אם הוא בני אינו בנו לכל דבר ודמיא לזה אומר מנה לי בידך וזה אומר איני יודע שנשבע שאינו יודע ונפטר. וכ"כ ריב"ש ז"ל בתשובה סי' מ"א עיין עלה. הילכך אם חזר וכפר בהודאתו ומסר מודעא נאמן. אבל אם עדיין עומד בהודאתו לענין ירושה ודאי נאמן בין שירש הוא את אביו ואם הוא בכור שיטול פי שנים דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים ואמרינן יכיר יכירנו לאחרים. בין שירשנו אביו ונפקא מינה שאם תפס אחר זה שאמר בתחלה שהוא בנו מוציא מיד התופס שהרי גם אמו אומרת שהוא בנו. וכן דקדקתי מלשון הרב ז"ל שכתב אע"פ שהוא בנו לענין ירושה ולא כתב ליורשו משמע לי כל דיני ירושה:
ולענין להתאבל עליו כיון שהוא מודה שהוא בנו אע"ג דספק אבלות להקל כיון שמודה שזה בנו חל עליו אבילות וכן הבן אומר שזה אביו חייב להתאבל עליו ואם הבן אומר איני יודע הוי לגבי דידיה ספיקא ומתאבל מן הספק אבל אין ב"ד כופין אותו על כך:
ולענין להטמא לו אם הוא כהן אינו מטמא לו משום דטומאה דאורייתא ואע"ג שהוא מודה שהוא בנו אכתי ספק הוא כמו שהפקירה עצמה לו הפקירה עצמה לאחרים ואינו מטמא מן הספק. אבל הבן הזה מטמא לאביו ממה נפשך אם הוא בנו הרי שפיר מטמא ואי לאו בנו הוא הרי הוא ישראל ומותר להטמא אל המתים וכן לענין אשתו של זה הבן הספק אם מת בלא בנים בנו של שמעון הודאי נושא אותה ממ"נ אם אחיו הוא שפיר מיבם ואם אינו אחיו אשה בעלמא הוא נושא ואם אינו רוצה לישא אותה צריכה חליצה ממנו מן הספק להתירה לשוק. ואם מת בנו של שמעון הודאי בלא בנים ואין לו אחים אחרים ספק זה נושא אותה ממ"נ. ואם יש לו אחים אחרים זולת הספק הרי זה הספק אין לו תקנה לישא אותה דשמא נכרי הוא ואינה זקוקה אלא לאחיו ואם חלץ לה אחיו שמא גם הוא אחיו והויא לה חלוצת אחיו:
ולענין לפטור את אשת שמעון אביו כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות יבום וחליצה אע"פ שהוא בנו וכו' הרי זה ספק לענין יבום כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר וכו' ולהחמיר דנין בו חולצת ולא מתיבמת ע"כ. וכן הוא דעת הפוסקים ואע"ג דקיי"ל דהאומר זה בני נאמן הנ"מ באומר זה בני מאשתי אבל באומר זה בני מאנוסתי אי ממפותתי אינו נאמן אלא לענין ירושה כמו שביארנו. אלא דאיכא למידק שהרב ז"ל לא חילק בין היכא שאינה חשודה אלא ממנו ובין שהיא חשודה מאחרים ג"כ וביבמות איכא תרי לישני ללישנא קמא דלא דימא מעלמא וללישנא בתרא אע"ג דדימא מעלמא דאזלינן לחומרא ולא מכשרינן לה אלא דהיכא דלא דימא מעלמא וכן פסק הרב ז"ל פ"ח מהלכות תרומות וז"ל מי שנשאת לכהן שוטה או שאנס אותה או פיתה אותה כהן וילדה אוכלת בשביל בנה ואע"פ שהדבר ספק הואיל ובלא קדושין היא שמא מאחר נתעברה הרי הולד בחזקת זה שבא עליה והוא שלא יצא עליה קול עם אחר אלא הכל מרננין אחריה בזה הכהן ע"כ. הרי לך בהדיא דכיון דלא דימא מאחרינא אוכלת בתרומה דאורייתא כדמשמע כל הפרק דבהכי איירי והביא פסק דחולצת ולא מתיבמת. ובעל מ"מ הרגיש בקושיא ולא העלה בה דבר. ונ"ל שהרב ז"ל לא איירי הכא בהלכות יבום אלא באשה דדימא מעלמא כנדון דידן ודקדקתי כן מלשונו ז"ל שכתב מי שזינה עם אשה ולא כתב מי שבא על אשה משמע דבאשה זונה איירי. ותו דמדכלל אותה עם אשת איש ואשת איש רוב בעילות אצל הבעל והוי כדימא מעלמא ועדיפא מיניה. ותו שכתב ומאין יודע הדבר שהוא בנו ודאי הרי אין לו חזקה ובשלמא אי דימא מעלמא היינו דאין לו חזקה אבל אי לא דימא מעלמא היכא דאיתרע רעותא דהיינו לגבי האי איתרע לגבי עלמא דלא איתרע מוקמינן לה אחזקתיה ולא נבעלה אלא לזה וא"כ היכא דלא דימא מעלמא בין לענין תרומה בין לענין יבום הרי הוא בחזקת בנו דבתר דידיה שדינן ליה. ונמצא בחלוקה זו מסכים הרב עם שאר הפוסקים. אבל היכא דדימא מעלמא בין לענין תרומה בין לענין יבום ספק הוא ואינו אוכל בתרומה ואשת אביו חולצת ולא מתיבמת והא דנקט הרב ז"ל בדדימא מעלמא לאשמועינן דאפילו בכה"ג נאמן לומר זה בני לענין ירושה והשתא אין המחלוקת מן הקצה אל הקצה. והשתא נמי ניחא מה שהקשה הרא"ש ז"ל על הרמב"ם ז"ל דלהימני במגו דאי בעי פטר את אשתו בגט דכיון דדימא מעלמא הלך בתר רוב בעילות וחזקה מאחרים נתעברה והוי מגו במקום חזקה ומגו במקום חזקה לא אמרינן:
נמצא דבנ"ד כיון שיצא עליה קול מאחרים לדעת הרמב"ם והסמ"ג ז"ל והנמשכים אחריהם אשת שמעון חולצת ולא מתיבמת אבל לדעת הרשב"א ואבי העזרי ז"ל שפסקו הלכתא כלישנא בתרא אפילו דימא מעלמא *בתר דידיה שדינן ליה ואשת שמעון לא חולצת ולא מתיבמת והרא"ש ז"ל נשאל על אשה שהיתה תמיד בבית שמעון ונתעברה הימנו ופסק דהוי כבנו לירושה ולפטור את אשתו וכתב דאף הרמב"ם ז"ל יודה לו בנדון ההוא. וגדולה מזו אני אומר שאפילו אינה תמיד בתוך ביתו מיוחדת אלא שאינה חשודה עם אחרים מודה הרב. ונ"ד שהיתה פרוצה ביותר מודה הרא"ש ז"ל שאינו בנו אלא ספק ועיין בכלל פ"ב:
ולענין הכאת וקללת אביו בנ"ד פשיטא דפטור מספיקא לא קטלינן ליה. אבל היכא דאינה חשודה עם אחרים יש להסתפק אי דמי לתרומה וליבום וקטלינן ליה או דילמא לא קטלינן ליה אלא בראיה ברורה דאע"ג שזה גדל בחזקת שהוא בנו וקיי"ל דסוקלין ושורפין על החזקות הנ"מ חזקה שלא באה מחמת ספק כההיא דאמרינן מעשה באשה אחת שבאת לירושלים ובנה מורכב על כתפה וגדלתו בחזקת שהוא בנה ואח"כ בא עליה וסקלוה וכו' אבל הכא שהחזקה באתה מכח ספק שלא גדל זה בחזקת שהוא בנו אלא מפני שהודה שהוא בנו אבל הספק ידוע הוא אצלינו בכי האי מספקא לי אם נהרג על קללתו והכאתו וכיון דהאידנא אין דנין דיני נפשות לא נפקא מינה מידי לא הארכתי בו עד יבוא מורה צדק דאלו להכות את שמעון ודאי אסור ותו לא מידי. והנראה לע"ד כתבתי: