שו"ת רדב"ז/תתקמז
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שצוה מחמת מיתה שיתנו מנה לבתו ויכתב בכתובתה ולא הספיקה לגבות עד שמתה ועתה תובע הבעל שיתנו לו חצי המנה שהוא יורש את אשתו והכתובה כתובה כמנהג דמשק שאם תמות בלא זרע שיחלקו יורשיה עם הבעל ואומר שכיון שמת ראובן בחיי בתו וקייל"ן דמצוה לקיים דברי המת זכתה בתו במנה זו וכיון שמתה הוא יורש זכות זה:
תשובה אין הבעל זוכה במתנה זו כלל מכמה טעמי חדא דאיכא פלוגתא אי תן כזכה דמי או לא דלדעת ר"ת והתוספות ורוב מפרשים תן לאו כזכה דמי והביאו ראיה מהתוספות דקתני תן מנה לפ' שאני חייב לו וכו' אינו חוזר וחייב באחריותו. תן מנה לפ' שאני נותן לו רצה לחזור יחזור אלמא דבמתנה נמי תן לא הוי כזכה הרי לך בהדיא לפי שטה זו דבמתנה אם רצה לחזור חוזר והרי חזרו היתומים כיון שמתה אחותם אלא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבמתנה תן כזכה דמי הנ"מ בזמן שהמנה ביד אחר ליתנו לבתו ואמר לו תן זה לבתי זכו בו יורשי הבת. אבל בנ"ד שאמר תנו מנכסי מנה לבתי ולא הספיקה לגבות עד שמתה לא זכו בו יורשי הבת וכן כתב הרב ז"ל בהדיא פ"ד מהלכות זכייה ומתנה וז"ל הלך לו במאה זוז שנשתלחה עמו להוליכה לשמעון ובקש שמעון ולא מצאו יחזור לראובן מת שמעון בחיי ראובן יחזור לראובן או ליורשיו מת ראובן בחיי שמעון יתן המאה זוז לשמעון או ליורשיו שמצוה לקיים דברי המת ואע"פ שאמר הדברים והוא בריא שהרי המאה זוז בידו של שליח עדיין ע"כ. הרי שתלה הדבר לפי שהמאה בידו של שליח אבל אם עדיין לא הגיע ליד השליח או שהחזירם השליח ליד ראובן או ליורשיו לא זכו יורשי שמעון. וא"ת לעולם אימא לך שדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי ועדיפי שאפילו לא נתן המאה ביד שליח כיון שאמר תנו נותנין אפילו ליורשי שמעון. הא ליתא דגרסינן בסוף פ"ק דגיטין הולך מנה לפ' והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזרו למשלח וכו' וכתב בהלכות וז"ל הולך מנה לפ' ולא מצאו יחזרו למשלח מת משלח אי בריא הוה חזינן אי מת מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי משלח דקייל"ן דהולך בבריא לאו כזכה דמי ואי מת נותן בחיי מקבל יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקייל"ן מצוה לקיים דברי המת. ואי ש"מ הוה חזינן אי איתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקייל"ן דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי. ואי ליתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי משלח דקייל"ן דאין קנין למת וכן הלכה ע"כ. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"י מה' זכייה ומתנה ש"מ שנתן מנה לאחד וא"ל הולך מנה זו לפ' והלך ומצאו שמת אם קיים היה בשעת שנתן לו הש"מ ינתנו ליורשי מי שנשתלחה לו שדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו ע"כ. הרי לך בהדיא כי הדבר תלוי בנתינת המנה ליד שליש אבל אם לא נתן המנה אלא שאמר תנו מנה לא זכו יורשי מקבל המתנה כלל. ואע"ג דיש לפרשה הנ"מ כגון דמית מקבל בחיי נותן אבל מת נותן בחיי מקבל זכה להוריש ליורשיו ואפילו באמירה וכן פירשו התוספות פשטא דסוגיא בכל גונא משמע וכבר הארכתי בתשובה אחרת בזה. מ"מ בנ"ד כ"ע מודו מהנך טעמי דאמרינן בסמוך. ותו דלעולם אומדין דעת הנותן ואנן סהדי שאם היה יודע ראובן שתמות בתו בלא זרע לא היה נותן לה מתנה זו שירש אותה הבעל. ועוד אני אומר שאפי' נתן המנה ביד שליש ואמר זכה במנה זו לבתי לא זכה הבעל דאמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ומנה זו ראוי הוא שהרי עדיין לא הגיע לידה ולא עדיף האי ממלוה שיש לה מנכסי מלוג שלה שהלותה בעודה תחתיו שאין הבעל יורש אותה וכן כתבו התוספות והריא"ף ור"ח והרשב"א ז"ל שאין הבעל נוטל במלוה כמו שאין הבכור נוטל בה פי שנים. אבל הר"י ן' מיגאש ז"ל כתב שהבעל יורש המלוה והוא ז"ל חשש לדברי הראשונים ולא עשה מעשה כסברתו. וא"ת בשלמא מלוה להוצאה ניתנה והוי ראוי אבל זכה במנה זה פקדון הוי ומוחזק הוא תדע שאם נפלה לה ירושה ולא הספיקה לגבות עד שמתה הבעל יורש והוי מוחזק אע"פ שעדיין לא הגיע לידה. הא ל"ק דיורש כרעיה דמורישו הוא ובשעה שמת מורישו נכנס במקומו והוי כאלו הגיעו הנכסים לרשותו ומוחזק קרינן ליה אבל באומר זכה במנה זו לפ' כיון דמכח מתנה זכה בה לא קרינן ליה מוחזק עד שיגיע לידו ואין הבעל יורש אותה. וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב פ"א מהלכות נחלות וז"ל ושם ביארנו שהוא יורש את נכסי אשתו שבאו לרשותה והוחזקו בין נכסים שהכניסה לו וכו' ומדקאמר שבאו לרשותה משמע דבעינן שיהיו ברשותה ומ"מ מודה ארי שאם עשתה שליח לקבל המנה הזה והגיע ליד שלוחה ומתה זכה בו הבעל דשלוחו של אדם כמותו. וגדולה מזו פסק מהר"י קולון ז"ל סימן צ"א ז"ל ששאלו ממנו על ראובן שפסק מעות לחתנו ובשעת נשואין נתן מקצת וכתב עליו ש"ח על השאר בשם שמעון אבי החתן ומת החתן ונפלה לפני יבם ולא הספיקה לחלוץ עד שמתה ויורשי הבעל תובעין מה שנשתעבד בו ראובן. והאריך ז"ל בראיות ופסק שלא זכה הבעל כיון שלא הגיעו לידו ולא הוחזק בהם והביא תשובת רבינו פרץ ז"ל וז"ל על הבעל התובע ירושת אשתו מצד נדוניתו וגם תובע הנכסים שהכניס עם אשתו הפסק הוא שאין הבעל יורש את אשתו מן הנדוניא אם לא הוחזק בה מעולם ואף כי אמרה חמותו האלמנה שהיתה מוחזקת בנדוניתה מכח הבעל אין הבעל יורש את אשתו מן הנדוניא כיון שלא החזיק בה הבעל בידו ממש מעולם ע"כ. הרי לך בהדיא דבעינן שיחזיק ממש בידו קודם שיכול לגבות הילכך בנ"ד אע"פ שאמר זכה במנה זו לבתי כיון שלא החזיק הבעל ממש בידו אינו יורשה וכ"ש הוא. ועוד כיון שאמר ויכתב בכתובה הוי כאלו התנה ע"מ שיכתב בכתובתה והרי לא נכתב בכתובה שכבר מתה ואין לה כתובה. ודמיא להא דת"ר ומייתי לה בפ' נערה כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר' נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו ופסקו הלכה כרבנן ופירשוה רוב המפרשים והפוסקים במתה מן הנשואין ואפי' לדעת המפרשים במתה מן האירוסין הוי פלוגתא והיכא דקיימא (ז"ל) [ה"ל] לוקמו' הילכך לא זכה הבעל במתנה זו לא כולה ולא מקצתה. והנראה לע"ד כתבתי: