שו"ת רדב"ז/תתקלג
שאלת ממני על ענין ראובן שקיבל על עצמו חרם בעוה"ז ובעוה"ב אם לא יעשה דבר פ' ואח"כ נתחרט ומצא לו פתח גם כי זה האיש התנה בתחלת השנה שכל נדרים ושבועות וחרמות שיקבל על עצמו יהיו בטלים ולא היה זכור התנאי בשעת הנדר. וכללות השאלה אם יש התרה לחרם בעוה"ז ובעוה"ב או לא ואם יועיל התנאי בחרמות כבנדרים או לא:
תשובה כבר ידעת כי לענין אם מועיל בשבועות נחלקו כל הגאונים ז"ל ושתי הסברות כתב הרמב"ם ז"ל והוא ז"ל לא הכריע כאחד מהם. אבל נראה לי שכיון שכתב ויש מי שמורה וכו' באחרונה משמע שזו היא סברתו וכן היא הסכמת רוב האחרונים ז"ל שאין חילוק בין שבועות לנדרים לענין התנאי. ולענין אם יועיל התנאי בחרמות נ"ל דאין חילוק בין שבועות לנדרים דה"ה והוא הטעם דגרסינן במדרש והביאו הרמב"ן ז"ל במשפטי החרם על פסוק ותחי רוח יעקב אביהם א"ר עקיבא החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם ע"כ. וכן בחרמי ביטוי מצינו שכתוב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יטעם לחם עד הערב וכתיב כי ירא העם את השבועה ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם. הא למדת כי החרם הוא השבועה. וכן בישראל בימי פלגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד כי השבועה גדולה היתה וכו' ותניא בילמדנו בשם ר' עקיבא וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם. עוד כתב הרמב"ן ז"ל במשפטי החרם נמצאו ד' דרכים בחרם שאין בשבועות ונדרים שאין צריך להוציאו מפיו והוא חל עליו על כרחו ושלא בפניו. והעובר עליו פורש מן הצבור כדיני הנדוי ויותר מהם ושהוא מתחייב עליו מיתה לשמים ע"כ. ואם איתא שיש חילוק גם לענין שלא יועיל התנאי בהם מפני חומרתם היה לו לשנות ה' דרכים. עוד ראיה ממה שנהגו לומר בליל יו"כ כל נדרי ואסרי וחרמי וכו' ואיכא למ"ד דלהבא משמע והוא תנאי שלא יתקיימו נדרים שידור נדרי איסור וחרמות של כל השנה כולה משמע דמועיל התנאי לחרמות. ומאן דפליג ואמר דלעבר משמע משום דלא שייך חרטה אלא לשעבר אבל לכ"ע אם עמד ואמר כל חרמות שאחרים בשנה זו יהיו בטלים מילתא דפשיטא הוא שיועיל התנאי ועל זה קראו הראשונים תגר על עמי הארצות שהיו טועין וחושבין שתנאי זו מועיל לשבועות שבין אדם לחבירו או לחרמות שמחרימין הקהל וזה ודאי טעות גדול שאין תנאי זה מועיל אלא לנדרים או לשבועות או לחרמות שאדם מחרים או נודר או נשבע לעצמו כגון נדרי איסור ושבועות ביטוי או חרמי ביטוי וזה ברור:
ולענין אם יש התרה לחרם בעוה"ז ובעוה"ב כתב רבינו ירוחם ז"ל וז"ל המנדה עצמו לעולם הבא קבלתי מרבותי שאין לו הפרה מההיא דיהודה שאמר וחטאתי לאבי כל הימים כלומר בעוה"ז ובעוה"ב שאם לא כן מדוע לא התירו יעקב. וא"ת שכח. מדוע לא התירו מרע"ה שיש היתר לאחר מיתה כההיא דר' אליעזר דאמר הותר הנדר וכו' אלא ודאי לא הויא הפרה בשום ענין בעולם הבא ולפיכך היו עצמותיו מגולגלין בארון עד שהתפלל מרע"ה עליו שנאמר שמע ה' קול יהודה וכו' עכ"ד. וא"ת דמהכא נפקא לן במסכ' מכות קללת חכם אפילו ע"ת היא באה ואע"פ שנתקיים התנאי וכתבה רש"י ז"ל בפרק החובל ואם איתא היכי יליף מינה שאני התם שהיתה הקללה. בעוה"ז ובעוה"ב ואין לו הפרה ומש"ה היו עצמותיו מגולגלין בארון אבל בעלמא שאין הקללה גם בעה"ב אפילי של חכם אם נתקיים התנאי לא באה. וי"ל דהכי יליף דנהי דחרם לעה"ב אין לו התרה ה"מ היכא דחל החרם כגון שלא נתקיים התנאי אבל היכא שנתקיים התנאי כמעשה דיהודה לא חל החרם כלל ואפילו שיהיה בין בעוה"ז בין בעוה"ב והשתא יליף שפיר ממה שהיו עצמותיו מגולגלין אע"פ שקיים תנאו משמע דקללת חרם אפי' על תנאי ונתקיים התנאי באה. הא למדת שאם הוא חרם על תנאי ונתקיים התנאי אע"פ שהוא לעוה"ב לא חייל אם אינו מפי ת"ח ואם הוא מפי ת"ח אין תקנה לדבר אפילו על ידי התרה ומ"מ מתירין לי להקל מהעונש. ומ"מ מסתברא לי דהנ"מ בתנאי כתנאי דיהודה שמתחלתו היה ספק אם אפשר לו לקיימו או לא אבל בשאר תנאים דעלמא דיש בידו לקיימו אם נתקיים התנאי לא חל החרם אפילו מפי ת"ח ועל זה סמכו החכמים והקהלות להטיל חרם על תנאי כך וכך ואינם חוששים. והנלע"ד כתבתי: