שו"ת רדב"ז/תתקט
שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שסמכו אלו שנותנין בתבשיל או במרקחת המוס"ק והוא דם חיה טמאה שנצרר וכן נהגו לאכול הטריא"ק אפילו שלא במקום חולי והרי יש בו מבשר האפעה ובשר שאר נחשים:
תשובה על ענין המוס"ק הנה הוא מחלוקות הרמ"ה ז"ל היה אוסר אותו ורבים התירו ואני אומר כי אין בו צד איסור כלל חדא שהרי אין נותנין אותו במרקחת ולא בשום דבר אלא מפני ריחו ואין נותן אלא ריח טוב ולבסם הוא דעביד ולא לטעם ובעלמא קי"ל דריחא לאו מילתא היא. ותו שכבר נתבטל מתורת אוכל ברוב הזמן וחזר להיות עפר בעלמא ודמי לחלב שבקיבה שחוזר להיות פירשא אע"ג דמתחלה היה אוכל. ורבינו יונה ז"ל הביא ראייה מהדבש שכל מה שמתערב בתוכו חוזר להיות כמוהו ובתר השתא אזלינן ולא בתר מעיקרא כללא דמילתא דכל אוכל אסור שנפסד הרבה עד שחזר להיות עפר מותר באכילה וכן כתב הר"ן ז"ל בריש פ' אלו עוברין וז"ל ודאמרינן מותר בהנאתו בדין הוא דבאכילה נמי שרי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ ע"כ:
ולענין הטריא"ק מהאי טעמא נמי מותר שהרי מערבין אותו בתרופות אחרות ודברים אחרים עד שנפסל מאכילת הכלב ואע"ג דעירבו קודם שנפסל מאכילת הכלב ואנן אמרינן בחמץ בפסח שאם חרכו אחר זמן איסורו אסור ל"ק דשאני חמץ בפסח דאיסורי הנאה הוא ולפיכך אם חרכו או עירבו אחר זמן איסורו שוב אינו יכול להתנאות בו בין באכילה בין דרך שאר הנאות אבל בשר האפעה אין בו אלא איסור אכילה בלבד הילכך כל שנפסל מאכילת הכלב בין מצד עצמו בין מצד שנתערב בדברים אחרים כי זה יצא מתורת אוכל. ומזה הטעם כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות חמץ ומצה וכן הקילור והאספלנית והרטיה והטריא"ק שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ ע"כ. ואסור לאכלן שהם איסורי הנאה וכשאוכלין נמצא נהנה מן החמץ. אבל שאר איסורין כיון שנפסדה צורתו או שנפסל מלאכול הכלב מותר עוד שהרי אין כאן לא טעמו ולא ממשו שהרי אין בו חלק אחד מששים בשר אסור שהרי אין נותנין בו אלא כל דהו. ושמעתי כי הטעם שנותנין בו בשר אפעה כדי שיוליך עמו שאר התרופות אל הלב להצילו מדברים הממיתים וכן השכל נותן כי בשר האפעה לא ירפא נשיכתו או שאר ארסים אלא כיון שהוא ארס ממהר אל הלב ומוליך עמו שאר התרופות ומזה הטעם יתחייב שיתנו בטריא"ק דבר מעט. וכתוב בהגה"ה במיימוני פ' י"ד מהלכות מאכלות אסורות ואם בישלו הרופא השרץ בששים בדברים אחרים מותר כשמבשלין העכו"ם ואפילו לכתחלה אבל אם האיסור בעין אפילו חצי שיעור אסור מן התורה ע"כ. ועוד שהרי מערבין בו דברים מרים ואין זה דרך הנאתו וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ' ה' מהלכות יסודי התורה וז"ל אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או משקין אותו דברים שיש בהם מור מעורב עם איסורי מאכל שהרי אין בהם הנאה לחיך הרי זה מותר אפילו שלא במקום סכנה ואע"ג דהתם איירי כשיש בהם חולי ה"נ אין לך אדם שאוכל הטריא"ק אלא לצורך כגון שהוא רגיל בכאב האסטומכא או הבטן וכיוצא וכיון שהדבר ידוע שאם לא יאכל הטריא"ק יחלה ויבא לידי סכנה כחולה שאין בו סכנה דמי אפילו שבאותה שעה אין בו חולי וכיוצא בזה אמרינן לגבי קמיע. ותו דבשר האפעה בדילי אינשי מיניה אי משום דמאיסי אי משום סכנתא וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים וזבובים ויתושין שכל אדם בדל מהם למיאוסן אפילו יתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותרין ומ"מ כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן ע"כ. ומכל הני טעמי נ"ל שהמוס"ק והטריא"ק אין בהם צד איסור. ותו דאין עיקרן של אלו לאכילה אלא לתרופה ולא גזרי בהו רבנן ואיסורא דאורייתא לית בהו אפילו לדעת מי שירצה להחמיר ואע"ג דקיי"ל דכל העשוי ליתן טעם כגון תבלין או להחמיץ כגון שאור לא בטיל הני לית בהו האי טעמא כלל שהרי המוס"ק אינו אלא לריח ובשר האפעה בטריא"ק אינו אלא מוביל וכמו שכתבנו. ואפי' תימא שהוא מרפא ממש מ"מ לא לטעמי עבידי ליה וק"ל. לפיכך אין אני רואה באלו מקום חשש אבל בפסח אסור לאכול הטריא"ק אלא א"כ חולה שיש בו סכנה דא"ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה אפי' שהם איסורי הנאה ואפי' דרך הנאתן דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מעכו"ם. וג"ע וש"ד. והנראה לע"ד כתבתי: