שו"ת רדב"ז/תתקה
שאלת ממני על הא דאמרינן ת"ח שאסר אין חבירו רשאי להתיר. אם היה גדול ממנו אם יכול להתיר. גם אם חבירו שלח לו הדבר עם ראיותיו לאסור אם יכול חבירו לסתור ולהתיר ואם יכול חבירו המתיר לאכול מאותו דבר כיון שחבירו אסר ואם עבר והתיר אם הוא מותר או לא. הכל יבאר היטב ואם נוהג דין זה אפי' באותם שלא הגיעו להוראה:
תשובה הריני משיב על אחרון ראשון. וממנו יתבאר מענה לשון. הדבר ברור שלא נאמרו הדברים אלא באותם שהגיעו להוראה וכמעשה שהיה בפרק אין מעמידין נפקי שיפורי דרבא ואסרי שיפורי דרב הונא ושרו. וכההיא עובדא דפ' אלו טרפות ההוא פסוקת הגרגרת דאתא לקמיה דרב ובדיק לה ברוב עוביה אמרי ליה רב כהנא ורב אסי למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבין מיניה בתליסר פשיטי ופרכינן עליה והיכי עביד הכי והא תניא חכם שטימא וכו' ומשני שאני הכי דרב נמי לא אסרה הילכך ודאי בעינן שהגיע להוראה. ומכאן תפשוט נמי השאלה האחרת דע"כ לא אמרינן אין חבירו רשאי להתיר אלא בזמן שאסר והורה איסור בדבר כגון ההיא דנפקי שפורי דרבא ואסר אבל כשלא פסק הדבר אלא כנושא ונותן בדבר וכותב ראיותיו לאסור ושולח לחבירו כעובדא דרב דשדריה קמיה דרבב"ח פשיטא דיכול להתיר וזה ברור מאוד וטעמא דמסתבר דאלת"ה כל תלמיד שלא הגיע להוראה שיאסור לא יוכל רבו להתיר אפילו שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין והראיה מדתניא עלה אם היה אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו מכלל שאם לא היו בבת אחת אלא שחבירו אסר תחילה אין חבירו רשאי להתיר אפי' גדול ממנו בחכמה ובמנין. וכ"כ הראב"ד ז"ל והרשב"א והר"ן והרמב"ן ז"ל הסכים. וכן הסכימו שאפילו אם עבר והתיר אינו מותר דלאו משום כבודו של ראשון נגעו בה אלא מכיון שאסרה ראשון שוויה חתיכא דאיסורא ושוב אין לה היתר. ומינה נמי שאפי' הוא בעצמו אינו נוהג בה היתר דהויא אפילו לגבי דידיה חתיכה דאיסורא והנ"מ בזמן שטעה בשיקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה או בדברי האמוראים או בכל דבר שהוא מפורש בפוסקים טועה בדבר משנה מיקרי ויכול חבירו להתיר וכן כתבו המפרשים ז"ל. עוד צריך שתדע דלא אמרינן אין חבירו רשאי להתיר אלא בהאי עובדא גופא אבל בעובדא אחריתי אע"ג דדמיא להך רשאי להתיר דאלת"ה אחד שיטעה בשיקול הדעת ימשוך אותו הטעות לעולם וזה ודאי טעות הוא אלא לא אמרו אלא בהאי עובדא גופא. וגדולה מזו אני אומר שאפילו אם חבירו כפועל ושאלו את הדבר מפי חכם אחר יכול לכתוב ראיותיו בקונדריס אע"פ שיצא מהם היתר ובלבד שלא יכריז דבר זה מותר. וגם אם יכול להחזיר את חבירו בראיות מחזירין את הוראתו בהסכמתו ומתירין הדבר וכן כתב הר"ן והרא"ש ז"ל דכיון שהודה בדבר הוי כטועה בדבר משנה ולא שווייא חתיכה דאיסורא ואפילו הוא עצמו האוסר יכול לאכול ממנה ואע"פ שהר"ן ז"ל כתב לפי שטתו דטעמא הוי משום כבודו של ראשון מ"מ דינו אמת אפילו מטעמן של ראשונים. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא לענין טומאה ואיסור אבל אם דן וטעה חבירו רשאי לדון אותו על אמתו וזה נראה מוסכם ויש כמה מן האחרונים סוברים שאם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין רשאי להתיר שהרי אין זה חבירו. ואני מן המחמירין. והנלע"ד כתבתי: