שו"ת רדב"ז/תתעד
שאלת ממני אודיעך דעתי בשטר שחתמו בו עדים ואמר אחד מהם שהוא פרוע אם עוקר את השטר או לא:
תשובה היכא דכתב ידו יוצא במקום אחר פשיטא לך דכיון דאפשר לקיימו שלא על פיו לא מצי למעקריה והוי כעד אחד המעיד שהוא פרוע דמחייבין שבועה דאורייתא אבל היכא דאין כתב [ידו] יוצא ממקום אחר יש מקום שאלה. אבל מסתברא לי דכיון שהוא מודה שהשטר נכתב כהוגן ושהוא כתב ידו מה שמעיד שהוא פרוע מלתא אחריתי היא. וליכא למימר מגו דמצי למימר אין זה כתב ידי נאמן לומר פרוע הוא דאנן מהימנינן ליה במאי דאמר פרוע הוא אבל שטרא כדקאי קאי דכיון דתרווייהו אשטרא מעליא קמסהדי אין דבריו של אחד במקום שנים דדוקא בעד האומר תנאי היו דברינו מסקינן בפ' האשה שנתארמלה דף י"ט ע"ב דלמעקר סהדותא קאתי אבל באומר פרוע מלתא אחריתי היא וכן כתב הרמב"ן ז"ל וראיה מדאמרינן שם (דף כ"ג) עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קמסהדי והאי דקאמר נתגרשה ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואיכא לאקשויי עלה כיון דחד מהני אמר שנתגרשה אין כאן אלא עד א' שמחזיקה באשת איש כדאמרינן לעיל דלמעקר סהדותא קאתי ה"נ נימא דלמעקר סהדותא קאתי אלא מאי אית לך למימר דגירושין מלתא אחריתי היא ולא דמי לעד אחד אומר תנאי דחיילות השטר מעיקרו לא היה אלא על תנאי זה כפי דברי העד אבל באומר נתגרשה או באומר פרוע הוא הרי הוא מודה שחיילות הענין היה כהוגן שהשטר נעשה כתקנו אלא שאח"כ פרעו ואע"ג דהר"ן ז"ל דוחה ראיה זו אפשר שהוא מודה בדין ואפילו את"ל דפליג מסתברא כאשר כתבתי דפרעון מלתא אחריתי והשטר במקומו וחזוקו עומד. והנראה לע"ד כתבתי: