שו"ת רדב"ז/תתנו
שאלת ממני על ראובן שהיה נשוי ב' נשים ואמר לאחת מהן הנאתך אסורה עלי מכאן ועד ל' יום ועברו הל' יום ואמר לאחרת ואת ג"כ כמוה מהו ואת אסורה כמוה שלשים יום קאמר או את מותרת כמוה ואע"ג דבעיא היא פ"ק דנדרים (דף י"א ע"ב) ולא איפשטא ק"ל אמאי לא איפשיטא והא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובשלמא אם את אסורה כמוה קאמר ניחא אבל אם את מותרת כמוה קאמר הרי דבריו לבטלה דבלאו הכי מותרת:
תשובה אדבעיא לך אמאי לא נפשטא בעיין דבעי רמי בר חמא אי באיסורא קמתפיס או בהיתירא תיבעי לך לדעת המפרשים שאמרו דאע"ג דלא איפשיטא הכא בנדרים קיי"ל דבהיתירא קמתפיס והביאו ראייה מהא דאמרינן בנזיר מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ושמע חבירו ואמר ואני שאם הותר האמצעי הימנו ולמעלה אסור הימנו ולמטה מותר ואי כולהו בקמא תפסי אין ההיתר נמשך אלא לו לבדו בלבד אלמא בסופא מתפיס בהיתירא וכן מסכים הרמב"ן והר"ן והריטב"א ז"ל והכי משמע מאי דאמרינן בשבועות אמר שמואל והוא שנדר ובא מאותו היום טעמא דנדר ובא מאותו היום הא לאו הכי בימים דבינתים הוא מתפיס דהוי היתירא משמע דהכי קי"ל היכא דאיכא היתירא ואיסורא אמרינן בהיתירא קא מתפיס והשתא תקשה לך אהלכתא והרי מוציא דבריו לבטלה כי הדבר המותר מה צורך להתפיסו בדבר המותר אלא ודאי להתפיסו בדבר האסור קא מכוון. אלא כך הן הצעתן של דברים כי לעולם השוו חכמים מדותיהן דכהשתא קא מתפיס כלומר כסוף הענין בין לקולא בין לחומרא והיכא דהוי לחומרא לא קשיא לן ולא מידי והיכא דהוי לקולא נמי לא תקשה דבנדרים בעינן פיו ולבו שוין ואע"ג דאיכא למימר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולאיסורא קא מכוון הוו דברים שבלב שהרי משמעות מה שהוציא בשפתיו כדהשתא כיון דאמר זה כזה משמעתו כמו שהוא עתה ולא כמו שהיה בתחילה וכ"ש שאין אני רואה שיהיו דבריו לבטלה לגמרי דכנגד יצרו הוא מדבר שיצרו וכעסו אומר לו שאסור ככר זה או אשתו זו כמו שאסר את הראשונה ומשיב ואומר לא אלא אשתי מותרת כמו שהיא מותרת הראשונה אחר שעבר זמן איסורה. וכן המתפיס ככר בבשר זבח השלמים לאחר זריקת דמים הלכך נקטינן דהמתפיס דבר בדבר אזלינן בתר השתא בין להקל בין להחמיר ומי שאסר על עצמו בשר נבילה והתפיס בו הוי מתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור ומותר ואם אסר על עצמו איסורין דרבנן כגון סתם יינם או שמנו של גיד והתפיס הוי כמתפיס בדבר הנדור ואסור. והנראה לע"ד כתבתי: