שו"ת רדב"ז/תתב
שאלת ממני אודיעך דעתי אם יש אסמכתא בצדקה או בהקדש כגון אם אמר אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה או יהיה דבר פלוני קדש אי קני ההקדש או לא דקי"ל אסמכתא לא קניא:
תשובה אם אמר מעכשיו לא תיבעי לך דאפי' בעלמא קני כי תיבעי לך היכא דליכא מעכשיו איכא פלוגתא דרבוותא ואית לן למיפסק כהנך דאמרי זכה ההקדש או העניים חדא דהרמב"ם ז"ל ס"ל הכי ואתריה דמר הוא. ותו דטעמא דאסמכתא לא קניא משום דלא גמר ומקנה אבל גבי ההקדש וצדקה כיון דמצוה קא עביד גמר ומקנה אפילו מן הספק. ותו דקי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ופסקו רבוותא גבי אסמכתא שאם הגיע הדבר ליד חבירו קני. וגדולה מזו כתבו התוספות גבי המשחקים בקוביא שאם הניחו המעות ע"ג הטבלא קנה וליכא אסמכתא. ואע"ג שכתבתי בתשובה שהרמב"ם ז"ל ורוב פוסקים חולקים בזה מ"מ כ"ע מודו שאין בו גזל אלא מדבריהם ואינו יוצאה בדיינין הכא נמי כיון דאמירה הויא כמסירה קנה ההקדש ואינו חייב להחזיר דהקדש וצדקה לא גזרו בו גזל מדבריהם. וכן פשט המנהג לגבות צדקות והקדשות כה"ג. וליכא להביא ראיה דכיון דהוי פלוגתא יד ההקדש על העליונה דאדרבה אימא לאידך גיסא אוקי ממונא בחזקת מאריה וכן כתבו בשם א"ז דבפרק מי שמת בעי תלמודא הקדיש נכסיו הפקיר נכסיו חלק נכסיו לעניים מהו תיקו. ופסק א"ז ואוקי ממונא בחזקת מאריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקא בתיקו וכ"ש בפלוגתא דרבוותא [וכן] כתב מהר"ר ישראל ז"ל ומ"מ כיון דאיכא הנך טעמי זכו עניים והקדש ומפקינן מינה. ואע"ג דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דיד עניים כיד הדיוט והמקדיש אי זה דבר צריך להקנות באחד מדרכי הקנין ואם לא הקנה יכול לחזור בו. מ"מ יחיד הוא בסברא זו שהרי כל גאוני עולם ס"ל דבאמירה לבד קנו העניים ומחייב עליה לאלתר ואם לא נתן עובר בבל תאחר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכבר ראיתי מי שהפריז על המדה דאפילו במחשבה חל ההקדש והדבר ברור דאסמכתא עדיפא ממחשבה הילכך אית לן למיפסק כהנך רבוותא דאמרי דאין אסמכתא להקדש ולא לעניים אלא זכו העניים וההקדש. והנל"ד כתבתי: