שו"ת רדב"ז/תת
שאלת ממני אודיעך דעתי בדבור תוספות בפרק השוחט המתחיל והא נגיעה היא מדקתני ונאכלין. וא"ת אי הוה תנן אוכלים יכול לדקדק דבנגיעה איירי דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כשיצא מהם דם כיון שאין גופו טמא ומותר ליגע. וקשיא לך אם כן היכי תניא לעיל וחכמים אוסרים במעשר כיון שאין גופו טמא ומותר ליגע והיכי משכחת לה איסור אכילה והיתר נגיעה דמתקיף רב שימי דילמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא באכילה אבל בנגיעה דמעשר ואכילה דחולין לא פליגי:
תשובה קושיא זו תירץ הרא"ש ז"ל וז"ל והא דקא אסרי רבנן מעשר היינו משום דגופו טמא פירש לפרושו דאע"ג דקתני רישא כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים וכולל ג"כ ידים שהם שניות מ"מ חכמים אוסרין במעשר לא קאי עלייהו אלא על מי שגופו טמא כגון הבא ראשו ורובו במים שאובין. ותירצו דהחמירו חכמים שלא לאכול כשיש לו ידים מסואבות אע"ג דמותר ליגע והשתא הא דקתני וחכמים אוסרים קאי אידים נמי. וק"ל על שיטה זו חדא דכל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כלהו משמע ועלה קאי וחכמים אוסרים במעשר. ותו אי מצינא לפרושי הכי אם כן מתני' לא רבי מאיר ולא רבנן דהא לא פליגי בידים אלא במי שגופו טמא. ותו אי בעל האתקפתא ס"ל הכי הוה ליה לאקשויי הכי ע"כ לא פליגי רבי מאיר ורבנן אלא במי שגופו טמא אבל בידים לא פליגי. ויש ליישב לפי שיטה זו דרבה בר אבוה דמוקי למתני' דלא כר' מאיר מספקא ליה האי וחכמים אוסרין במעשר אי קאי אכל הטעון ביאת מים מדברי סופרים ואפילו אידים או דילמא לא קאי אידים אלא אמי שגופו טמא והיינו דלא קאמר מתני' רבנן היא משום דלא פסיקא ליה אלא מתני' דלא כר' מאיר דבהא פשיטא ליה דאתיא מתני' דלא כרבי מאיר ובעל האתקפתא נמי לא פסיקא ליה ומשום הכי לא אתקיף א"כ מתני' לא ר' מאיר ולא רבנן דסתמא דמלתא וחכמים אוסרין אכולא רישא קאי ואם כן מתוקמא שפיר מתניתין כרבנן ומשום הכי לא מצי לאקשויי ע"כ לא פליגי רבנן אלא באכילה אבל בנגיעה לא. אבל מ"מ הוא איפשר לפרושי דלאו אכולא מלתא פליגי רבנן אלא אמי שנטמא גופו והא דקתני סתמא וחכמים אוסרין במעשר משום דמלתא דפשיטא היא דלא קאי אידים מדקתני אוסרין משמע באכילה אבל בנגיעה שרי וכיון דשרי בנגיעה באכילה נמי מותר וא"כ פשיטא דלא קאי אידים דלא אסיקנא אדעתין אכתי מה שחדשו בתוס' דהחמירו חכמים שלא לאכול כשיש לו ידים מסואבות אע"ג דמותר ליגע אבל השתא אתי שפיר וחכמים אוסרין באכילה אפי' מי שידיו מסואבות אעפ"י שהם מותרין בנגיעה. וכוונת התוספות להשמיענו דאי לאו דקתני נאכלין לא הוה שמעינן דבנגיעה מיירי דאי הוה תני אוכלין ודייקא מינה הא אם יצא מהם דם אין אוכלין לא הוה שמעינן מינה דבנגיעה מיירי:
עוד איפשר לפרש דהיא גופה קשיא להו ז"ל דאפילו אי תני אוכלין משמע הא יצא מהם דם אין אוכלין ואי אכילה אסירא נגיעה נמי אסירא דלא משכחת הא בלא הא ואם כן אוסרין במעשר דאמרי רבנן איסור אכילה הוא וה"ה בנגיעה דאסור דהא בהא תליין ואם כן מאי אתקפתיה דרב שימי דעד כאן לא פליגי אלא באכילה אבל בנגיעה לא פליגי והא ע"כ בנגיעה נמי פליג דאי נגיעה שרי אכילה נמי שרי אלא ודאי מדאכילה אסירא נגיעה נמי אסירא. ותירצו דהחמירו חכמים שלא לאכול בידים מסואבות אע"ג דמותר ליגע הילכך לאו הא בהא תליין וחכמים אוסרין במעשר באכילה דוקא קאמר אבל בנגיעה מודו רבנן דשרי ומתני' בע"כ בנגיעה איירי מדקתני נאכלין וא"כ מתני' לא ר"מ ולא רבנן ותפוס לשון ראשון עיקר דמשמע דעת התוספות בהאי וא"ת לחזק האתקפתא ולא לבטל אתקפתא ודוק ותשכח: