שו"ת רדב"ז/תשצח
שאלת ממני ידיד נפשי על מה שכתב בעל מגיד משנה פי"ג מהלכות גזילה ואבידה וז"ל דע כי ג' מיני סימנין יש סימנין מובהקין ביותר כגון נקב בצד אות פלוני וכיוצא בהם ואלו הסימנין מחזירין בהם אבידה דבר תורה לד"ה והרי הם כעדים. סימנין חשובין כגון מדת ארכו ומדת רחבו וכן משקלו וכיוצא בזה מחזירין עליהם אבידה ואלו מחלוקת בגמרא אם הם דאורייתא או דרבנן ואלו נקראים לפעמים סימנין מובהקין ולאלו כיון הרב ואחז לשון הגמ'. יש סימנין גרועים כגון סומקי וחיוורי וכו'. עוד כתב הסימנין המובהקין וכו' דין תורה פסק רבינו כמ"ד סימנין דאורייתא ובעיא הוא באלו מציאות וסובר הרב ז"ל דדעת רבא דאמר את"ל סימנין דאורייתא הכי ס"ל וכו' משמע בהדיא שהוא סובר כדעת הרב ז"ל דבעיין לא הוי אלא בסימנין ממוצעים וכפשטא בעיין דסימנין מן התורה א"כ הסימנין הללו מועילין לכל דבר אפי' לענין איסורא וכן נראה דעת הרב ז"ל שכתב הסימנין המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה או המשקל או המנין או מקום האבידה סימנין מובהקין הם ע"כ. משמע דבין לענין גט בין להעיד על האשה שמת בעלה והכיר אותו בסימנין כאלו סמכינן עלייהו. ובפי"ג מהלכות גירושין כתב וז"ל וכבר כתבתי בהלכות גזלה ואבדה שיש מיני סימנין מובהקין ביותר שהם מן התורה בכל מקום ואף כאן מעידין עליהם וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן מוכח בסוגיא כאן בביאור דאמרי' הכא בשומא סימן מובהק כ"ע לא פליגי ורבינו לא נתכוון כאן אלא לסימנין שמחזירין עליהם אבדה ואעפ"כ אין מעידין עליהם בכאן עכ"ל. ומהכא משמע דס"ל כדעת הרב ז"ל דבעיין לא איפשיטא וגבי אבידה מחזירין דהוי ממונא אבל גבי איסורא לא סמכינן אסימנין כי הני ואע"ג דכתב ז"ל גבי היא אומרת סימני החוט וכו' ינתן לה והוא שתאמר סימן מובהק כגון אורך מדת החוט לא קשיא דס"ל דאורך מדת החוט הוי סימן מובהק טפי כמו נקב יש בצד אות פלונית. וכן תירץ הר"ן ז"ל לפי סברת הריא"ף ז"ל דלא נפשטא בעיין וכן משמע מדכתב הרב ז"ל הך דאורך החוט גבי נקב יש בו בצד אות פלונית משמע דחד טעמא נינהו לפי שהם סימנין מובהקין ביותר:
תשובה יפה שאלת וכגון דא צריכה רבה ואיברא דסברת הרמב"ם ז"ל דנפשטא בעיין כאשר נראה מלשונו וכן משמע פשטה דסוגיא דאלו מציאות כאשר כתב בעל מ"מ וא"כ אפי' בדאורייתא סמכינן אסימנין ממוצעין בכל האיסורין אלא דבעדות האיש שמעידין עליו להשיא את אשתו לא משכחת להני סימנין כלל דאי שומא יש לו במקום פלוני הא איכא למיחש לבן גילו או שומא עשויה להשתנות א"נ שומא במקום פלוני לא הוי סימן מובהק דאיכא כמה בני אדם דאית להו הכי ואי כגופו לא מיבעיא בארוך וגוץ אלא אפי' שיכוין מדת אורכו ממש יש כמה בני אדם כן. א"נ האדם מתארך אחר המות וזה נראה לעין ואי סימן בכליו לא מיבעי חיוורי ואוכמי אלא אפי' יכוין מדת אורך טליתו איכא למיחש לשאל' ואע"ג דלגבי אבדה לא חייש לשאל' הכא משום חומרת אשת איש חיישינן לשאלה. וא"ת הא תניא מצאו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת או שמצאו בין כליו אפי' לזמן מרובה כשר והא הכא דאיכא חומרת אשת איש ולא חיישינן לשאלה. הא תריצו לה בגמרא כיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי כיס וארנקי משום דמסמני וטבעת משום דמזייף. הילכך לגבי אבידה לא חיישינן לשאלה ומהדרינן וטעמא דמלתא דאפי' שאלו וידע סימניו של כליו מאין היה יודע שנאבד מבעליו שהוא בא ונותן סימן ומזה הטעם בעצמו לא חיישינן לשמא מכרו אבל משום חומרת אשת איש נהי דסימנין דאורייתא וסמכינן עלייהו הנ"מ היכא דליכא למיחש לשאלה אבל היכא דאיכא למיחש לשאלה חיישינן משום חומרת אשת איש וזהו שכתב בעל מ"מ ורבינו לא נתכוון כאן אלא לסימנין שמחזירין אבדה ואעפ"כ אין מחזירין כאן דחיישינן לשאלה אבל בסימנין המובהקין ביותר לא חיישינן בהו לשאלה כלל אפי' באיסור אשת איש:
כללא דמלתא דס"ל ז"ל דנפשטה בעיין ואפי' באיסורא דאורייתא סמכינן אסימנין ממוצעין היכא דליכא למיחש לשאלה אבל היכא דאיכא למיחש לשאלה באיסור אשת איש חיישינן בשאר דברים לא חיישינן ואם הם סימנין מובהקין ביותר סמכינן עלייהו אפי' באיסור אשת איש ואפי' היכא דאיכא למיחש לשאלה דסימנין כאלו הרי הם כעדים ואין מכירין בסימנין כאלו אלא הבעלים שרגיל אצלו אבל מי ששואל אותם אינו מכיר בסימנין מובהקין כאלה. והוי יודע דאיכא מאן דפסק דלא חיישינן לשאלה כלל ובסימנין מובהקין בכליו מעידין עליו לכ"ע ואע"פ שאינם מובהקין ביותר ואפי' למ"ד סימנין דרבנן דלשאלה לא חיישינן. ותמיהא מלתא טובא דבשלמא למאן דפסק סימנין דאורייתא ניחא דמעידין עליו דלשאלה לא חיישינן אלא למאן דפסק סימנין דרבנן היאך מתירין אשת איש בסימנין דרבנן דבשלמא ממונא איכא למימר הפקר ב"ד הפקר אבל איסורא מאי איכא למימר. ויש לתרץ דאפי' מאן דפסק סימנין דאורייתא לאו מדינא קאמר אלא כיון דלא איפשיטא בעיין לגבי ממונא אזלינן לקולא ומהדרינן אבל לגבי איסורא אזלינן לחומרא וכיון דעיקר הדבר ספק ואיכא משום עגונא דאתתא סמכינן אסימנין דאפי' תימא דמדרבנן נינהו אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ועבדו מעות מתנה ע"י עדות כי האי. ואין לסמוך על סברא זו לפי שדעת ההלכות דבעיין לא איפשיטא ומספקא מילתא ולחומרא דהא לרבא נמי מספקא ליה לפי מקצת נוסחאות ולרב אשי נמי מספקא ליה אי דאורייתא או דרבנן כדאיתא בפ"ק דמציעא הילכך לא סמכינן באיסורין אלא בסימן מובהק ביותר וכן העלה הר"ן כדעת הריא"ף ז"ל. ולדעת הרמב"ם ז"ל נמי אע"ג דאיפשיטא בעיין איכא למיחש לשאלה כדכתיבנא ולכן אין להתיר אשה בעדות סימנין אלא א"כ מובהקין ביותר והכי משמע פשטא דמתני' אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ומדלא מפליג תנא בין סימנין מובהקין לאין מובהקין משמע דבכל גוונא אין מעידין. וא"ת אמאי לא מפליג תנא בין סימנין מובהקין ביותר. ל"ק דהנך כעדים דמו ופשיטא דמעידים עליהם ותו לא מידי: