שו"ת רדב"ז/תרלא
שאלת ממני אודיעך דעתי על הא דתנן פרק אלו הן הנשבעין כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגזירין וקשיא לך כיון דטמא ששמש אינו חייב מיתה בידי אדם אלא בידי שמים איך היה להם רשות להמית ביד. ותו קשה אמאי הורגין אותו בחיל והלא החיל מקודש שאין טמא מת נכנס לשם וכל שכן מת עצמו. ותו קשה מאי שנא מזר ששמש דקיימא לן דחייב מיתה בידי שמים דמחד קרא נפקי טמא ששמש וזר ששמש ובשלמא לר' עקיבא דאית ליה זר ששמש בחנק ניחא אלא לרבנן מאי איכא למימר. ותו קשה אמאי ממיתין אותו במיתה מנוולת כזו שאינה דומה לאחד מד' מיתות ב"ד:
תשובה גרסינן עלה בגמרא בעא מיניה רב אחא בר רב הונא מרב ששת כהן ששמש בטומאה חייב מיתה בידי שמים או לא א"ל תניתה כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזירין ואי סלקא דעתך מחייב בידי שמים לישבקוה דליקטול בידי שמים פי' בשלמא אם הוא במלקות גרידא היינו שאחיו הכהנים ממיתין אותו כדי שלא ישאר בחיים אלא אי אמרת מחייב בידי שמים יניחוהו שהרי קודשא בריך הוא יקטול ליה משמע דפשיטא ליה לרב ששת שיש רשות לכהנים להרגו אף על פי שאינו חייב אלא לאו וכל שכן אם חייב מיתה בידי שמים. ופריך ואלא מאי אינו חייב מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום ונקטול ליה פי' בשלמא אם חייב בידי שמים היינו דקטלינן ליה. ופריך לא והתנן מי שלקה ושנה בית דין מכניסין אותו לכיפה רחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה משמע דבין המקשה והמתרץ תרווייהו סבירא להו דמי שנתחייב מיתה בידי שמים שפיר קטלינן ליה ולא פליגי אלא אם נתחייב מיתה בידי שמים או לא. נמצא דלרב ששת קושייתך הוא יותר חזקה ואף על גב דמסקינן דחייב בידי שמים ואיתותב רב ששת מכל מקום משמע דאכתי קאי בשטתיה משום קושייתו הראשונה וא"ת אמאי לא חייש תלמודא לתרוצה איכא למימר דלא חיישינן לה דמשום קדושת הכהונה היו ממהרים להמיתו שלא יאמרו זה הוא הכהן שימש בטומאה.
וראיתי להר"ן ז"ל שהעלה בעיקר קושיין וזה לשונו דע"כ כל אלו השנויות במשנתנו הלכה למשה מסיני הם והיינו דבהא דהגונב את הקסוה אמרינן בגמרא היכא רמיזה ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ואף על גב דפשטיה דקרא איירי במילתא אחריתי מכל מקום משמע דאורייתא היא מהלכה למשה מסיני. וכן ילפינן מי שלקה ושנה ימות מיתת רשע רעה [אלמא] מדאורייתא נינהו דאי מדרבנן לא הוה להו למימר מנא לן ובהורג נפשות שלא בעדים והתראה אף על גב דלא אמרינן בגמרא היכא רמיזא משום דפשוט הוא להם מקרא דכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו שאחר שיש עידי אמת שהרג אין פוטרין אותו. ולפי שיטה זו נסתלקו כל קושיותיך דהכי גמירי הלכתא שימיתוהו אחיו הכהנים בעזרה מיתה מנוולת. והיינו דזר ששמש לא היו מפצעין את מוחו דלכהן טמא ששמש גמירי הלכתא ולא לזר ששימש והשתא ניחא נמי לרב ששת דאפילו לא מחייב טמא ששימש מיתה בידי שמים אתיא הלכתא וחייביה מיתה בידי אדם והיינו נמי דלא חשו לתרוצי קושייתו של רב ששת אף על גב דאסיקנא דכהן ששמש בטומאה במיתה בידי שמים דהכי גמירי הלכתא שימיתוהו מיד ולא ישהו אותו עד שימות בידי שמים. תדע דהא הבועל ארמית בכרת ואפילו הכי מצוה שיפגעו הקנאי כמעשה דפינחס שקבל עליה שכר גדול. ורב ששת הוה ס"ל דלא אתיא הלכתא אלא למי שאינו חייב מיתה בידי שמים אבל למי שהוא חייב מיתה בידי שמים לישבקוה דליקטול בידי שמים. אלא דכולא סוגיין קשיא להאי שיטה דאי כל הני הלכה מסיני הם אם כן הם גופי תורה ואי הכי היכי אמרינן מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה ואקשינן ולא והא איכא מי שלקה ושנה הגונב את הקסוה והא איכא הבועל ארמית דאלמא כל הני אנן קטלינן ליה ורחמנא פטרינהו ואי הלכה למשה מסיני הם לא פטרינהו רחמנא. ויש מתרצים דהכי פירושא דסוגיין ומי איכא מידי דרחמנא פטריה שלא יהרג בדין הסנהדרין ואנן קטלינן ליה בלא בית דין שקנאין פוגעין בו. והקשו על תירוץ זה מה שהקשו בגמרא מכניסין אותו לכיפה דהתם על פי בית דין הוא נהרג ויש לתרץ בזה דהא לא מקריא מיתת ב"ד דממילא הוא שמת. ועוד איכא למימר לפי תירוץ זה דכי אמרינן בגמרא דגברא בר קטלא הוא דחייב מיתה בידי שמים מכל מקום לא מצינו עדיין בכל שאר חייבי כריתות שיהיה מותר להרגן דרך הפקר. עוד תירץ הר"ן ז"ל דהכי קאמר המקשה ודאי מילי טובא נאמרו למשה מסיני דליכא בהו רמז בקרא כשיעורין מחיצין חציצין אבל אינו נכון לומר שתהיה מיתה בידי אדם נאמרת למשה מסיני ולא יהיה לו רמז בתורה או מיתה בידי שמים וכיון שכן יש להפלא בכהן טמא ששמש עם אחיו הכהנים פוצעין את מוחו ולא יהיה בו חיוב מיתה בידי שמים. והקשו עליו ולא והתנן מי שלקה ושנה כונסין אותו לכיפה דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה דמקשה ס"ל דה"ה בכל חייבי מלקיות כאוכל נבלה וחזיר. ותירץ לו הא אמר ר' ירמיה אמר ר' לקיש במלקיות של כריתות עסקינן דגברא בר קטלא הוא דאיכא מיתת כרת בידי שמים. וחזר והקשה והא איכא הגונב את הקסוה דלית בה מיתה בידי שמים ואנן קטלינן ליה. ותירץ לו דהא רמיזא בקרא ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו. וא"ת כיון דאיכא מיתה בידי שמים בגונב את הקסוה אמאי לא מני לה בהדי הנך דחייבין מיתה בידי שמים. ותירץ הרמב"ן ז"ל דהנך דמני דחייבין בידי שמים אבל לא בידי אדם אבל בגונב את הקסוה הא איכא מיתה בידי אדם. והקשו עליו ז"ל והא מני נמי טמא ששמש ומיתתו ביד אדם. ונ"ל לתרץ לדעת הרב ז"ל דגונב את הקסוה מיתתו ביד כל אדם אבל טמא ששימש אין מיתתו ביד כל אדם אלא ביד אחיו הכהנים לבד ומשום הכי מני לה. ומכל מקום דעת הרמב"ם והתוספות שאין בגונב את הקסוה מיתה בידי שמים אבל מכל מקום רמז מיתה הוזכרה בענין כלי הקדש דבליעי היינו כשנגנבו וא"כ שפיר נרמזה מיתה זו בתורה ומקלל בקוסם נמי מחזי כמברך את השם וכיון שכן משמע ודאי דטמא ששמש חייב מיתה בידי שמים ובשמעתין מייתינן לה בגזירה שוה דחלול חלול מתרומה טמאה כל זה מיסוד הר"ן ז"ל והרי אתה רואה כמה נדחק בפירוש הסוגיא לפי שיטה זו. ותו קשה דלא הוזכרה הלכה למשה מסיני בכולה סוגיין. ובהא איכא למימר כיון דסמכינהו אהדדי ובע"כ מי שלקה ושנה והבועל ארמית הלכה למשה נינהו וכן כתב רש"י ז"ל משמע דכולה מתני' הלכה למשה מסיני היא ומה שלא כתב ז"ל כולה מתניתין הלכה למשה אפשר דמשום דהני תרתי אשכח בהדיא בהם הלכה למשה מסיני אבל ה"ה אשארא. ומכל מקום קשה קצת אמאי לא פריש תלמודא בהנך נמי דהוו הלכה למשה מסיני כדפריש בהנך. ומה שנראה לי מדברי הרמב"ם דטמא ששימש אינה הלכה למשה מסיני שכתב פרק ד' הלכות ביאת מקדש וז"ל אף על פי שאם עבד בטומאה אינו חייב בבית דין אלא מלקות אחיו הכהנים לא היו מביאין אותו לבית דין אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו ואין ממחין עליהן בכך ע"כ. ואי הלכה למשה היא אדרבה תבא עליהם ברכה שקיימו ההלכה והיכי תיסק אדעתין שממחין בידם. והכי נמי משמע מדקתני לא היו מביאין אותו לב"ד ואי הלכה היא פשיטא שלא היו צריכין להביאו לב"ד. לפיכך נראה לי לפרש דגונב את הקסוה והמקלל בקוסם וטמא ששימש אף על פי שאם היו באים לב"ד מלקינן להו ותו לא תקנו רבנן שיפגעו בהם קנאים בענין שאמרו ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ואף על גב דמכין ועונשין ליתיה אלא לצורך שעה אבל לעשות תקנה קבועה אין לנו שאין נביא רשאי לחדש דבר ומצוה עולמית וכ"ש לחדש מיתה למי שאינו מחוייב מיתה. לא קשיא שאין כאן חידוש מיתה כיון שהוא חייב מיתה בידי שמים הניחו אותו למקרה אם ירצו קנאים לפגוע בו אין מחייבין מיתה למי שיפגע בהם דגברא קטילא קטילו דומיא דהורג את הטריפה שהוא פטור. וא"ת למה לא עשו כן בשאר חייבי מיתה בידי שמים בשלמא למאן דמפרש הלכה למשה מסיני לית לן למהדר אטעמא כשאר הלכות למשה דלא שיילינן בהו טעמא אבל אי מדרבנן היא צריך טעמא. וי"ל דגונב את הקסוה וטמא ששמש משום מעלת כלי הקדש והמקדש. והמקלל בקוסם לפי שהוא דומה למברך את השם שהוא במיתת ב"ד. ואע"ג דאיכא כמה חייבי מיתות בידי שמים במקדש ולא תקנו בהם קנאים פוגעין בהם מכל מקום הני איכא טעמא גונב את הקסוה משום דמשוה עבד לקונו ואומר אין רואני ועינו ולבו שם במקדש כל הימים ודומה קצת למקלל בקוסם וכן טמא ששימש הכניס טומאה במקום טהרה ולא תקנו בטבול יום ומחוסר כפורים מפני שכבר טבלו מיהת ומה שהיו מוציאין אותו לחיל איכא למימר דלאו דוקא א"נ מן התורה מותר שיכנס המת לחיל ומדרבנן הוא שגזרו ובכי האי לא גזרו ומפני סלסול הכהונה לא היו ממתינין להביא סייף או אחד משאר כלים אלא פוצעין את מוחו בגזירין שהיו מצויים אצלם ואע"ג דבקושית לקה ושנה ובקושית בועל ארמית שהם ודאי הלכה למשה מסיני צריכינן לאחד מהתירוצים שכתבנו בשם הר"ן ז"ל מ"מ לגבי גונב את הקסוה ומקלל בקוסם וכהן טמא ששימש כיון שלא הוזכר בהם הלכה למשה מסיני אית לן למימר דתקנתא דרבנן היא ואין לנו לחדש הלכה למשה מסיני מדעתנו. ולפיכך כל מה דאפשר לתרוצי מתרצינן ואמרינן תקנתא דרבנן נינהו דאתיא לישנא דמתניתין ולשון הרמב"ם ז"ל שפיר טפי ואכתי איכא למידק אי הנך השנויים במשנתנו דמיין להדדי או לא דהא קי"ל הבועל ארמית אם פירש אין קנאין פוגעים בו ובשלמא הגונב את הקסוה אכתי באסוריה קאי עד שיחזור את הגנבה ולפיכך קנאין פוגעין בו כל עוד שלא החזיר אבל המקלל בקוסם או טמא ששימש כבר עבר האיסור ולמה פוגעין בו והלא בועל ארמית אם פירש אין פוגעין בו. וי"ל לפי מה שכתבנו למעלה שהם הלכה למשה מסיני כך נאמרה ההלכה דאע"ג שעבירה עשה ופירש אפ"ה יפגעו בו אעפ"י שאין ההלכות שוים בדיניהם מ"מ לענין השנוי במשנה שוים הם. אבל לפי מה שכתבתי למעלה שהם מדרבנן נמצא דתקנתא דרבנן חמירא מהלכה למשה מסיני דאלו התם אם פירש אין הורגין אותו והכא אפי' שפירש היו הורגי' אותו. ומסתברא לי דלא תקנו רבנן אלא כעין הלכה למשה מסיני שאם פירש אין הורגין אותו וטמא ששמש שאני שאעפ"י שנסתלק מהעבודה עדיין יש עליו חיוב כרת אחר משום טמא שנכנס למקדש ולפי זה אם יצא מהעזרה לא היו יכולין לפגוע בו או אם הפך בצנורא מבחוץ לא היו פוגעין בו והכי משמע לישנא דמתניתין דקתני פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה משמע דבתוך העזרה היה. וכן המקלל בקוסם דוקא בשעה ששמעו דהיינו בתוך כדי דבור אבל לאחר זמן לא היו יכולין לפגוע בו אלא מביאין אותו לב"ד ומלקין אותו דכל חייבי מיתת שמים או כרת מלקין אותו ב"ד והיינו דתנא תנא לכל הני בהדי בועל ארמית משמע דדין אחד להם ואע"ג דאיכא מאן דחייב מהלכה למשה מסיני ואיכא מאן דחייב מתקנתא דרבנן מ"מ הדין שוה בכלן: