שו"ת רדב"ז/תריג
שאלת ממני על מה שכתב הרא"ש כלל י"ג תשובה ט"ו וז"ל והטעם שאנו מחייבין לבן אחותו שבועה תחלה לפי שכל זמן שלא נשבע אין טענתו כי אם דברים בעלמא והיא לא תתחייב שבועה על טענה זו אבל אחר שנשבע נתקיימה טענתו ונתחייבה הבת שבועה והלא אין כאן אלא דברים בעלמא. ותו שלא מצינו שבועה אלא המחייבת ממון והכא אפילו שמודה האשה שכך צוה בעלה הרי שטרה קודם לצואה. ותו דלא אשכחן שבועה אלא לאוקומי ממונא או לאפוקי ממונא אבל שבועה לחייב שבועה לא ראיתי:
תשובה הספרים האלו לא היה לבן אחותו בהם שום מגו דאם היה לו מגו יכול לטעון ולומר כך צוה לו לעשות בספרים מגו דאי בעי אמר אין בידי כלום ואע"ג דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה הני מילי לפטור אותו משבועה המוטלת עליו מן הדין אבל שבועה זו לא היתה אלא לקיים טענתו והרי נתקיימה ע"י המגו דודאי קושטא קאמר וטענה זו מחייבת ממון שאם לא תשבע שלא ירשה מאביה בכדי השטר נמצא שנעמיד הספרים ביד בן אחותו לעשות מה שצוה והרי טענה זו מחייבת ממון. והטוען מנה לי בידך מחייבין לשכנגדו שבועה משום דחזקה שאין אדם תובע אא"כ יש לו [עליו] והרי טענתו מקויימת אבל הכא לא טען שנתן הספרים לו אלא שצוה למכרם ולקנות בדמיהם הקדש ואין בטענה שום חזקה שאדם עשוי לטעון טענה כזו אע"פ שאינה אמת דמימר אמר אין בזה חשש כיון שאין אני תובע לצורך עצמי ולפיכך אין טענה זו אלא דברים בעלמא ואין משביעין עליה לפיכך ישבע לחזק ולקיים טענתו ואז ידענו דקושטא קא טעין ומשביעין את הבת שלא ירשה מאביה בכדי השטר. כללא דמילתא כיון דלית ליה מגו וטענתו אינה לתועלת עצמו אין כאן חזקת אין אדם תובע אלא אם כן יש לו ולפיכך חייבו הרב שבועה זה נראה לי בדעתו ז"ל: