שו"ת רדב"ז/תקפו
שאלה ילמדנו רבינו נר"ו זכריה וישמעאל יש להם כמו ה' חדשים שאין מדברים זה עם זה מתוך איבה ועתה בא ישמעאל ודבר דברים נגד זכריה ובגללן חייב את זכריה ונשבע ישמעאל בהזכרת השם שלא דבר אותן הדברים אלא מצד שנראה לו אמת והשומעים השבועה ההיא קבלו על ישמעאל לפני ב"ד דעבריין הוא כיון שהאיבה ידועה ביניהם יש מורין דלאו עבריין מקרי שדבר שבלב הוא אבל עבר על ד"ת שדן את שונאו ויש מורין שהתורה העידה עליו שמבקש רעתו א"כ לאו כל כמיניה לישבע ולומר שאינן משום רעתו ועבריין הוא. ע"כ יורנו רבינו מי אמר כהלכה:
תשובה מסדר השאלה ושני המורים טעו במפורסמות כי מסדר השאלה כתב שדבר דברים נגד זכריה ובגללן חייבו ולא ידענו מהו זה החיוב אם שדן אותו וחייבו כדמשמע מלשון המורה שכתב שדן את שונאו ולשון דבר דברים לא משמע הכי אלא משמע שבגלל הדברים נתחייב ואם ר"ל שהעיד עליו השונא כשר בעדות ואם דבר דברים שלא בתורת עדות טעה הדיין שדן אותו וחייבו ע"פ הדברים האלה כיון שאינם בתורת עדות הילכך חיוב זה לא נודע מתוך השאלה מהו. והמורה שהורה שהוא עבריין טעה בתרתי טעה בעיקר הדין כי איך איפשר שיקרא עבריין על השערה שכלית שמדמה שמתוך שנאה אמר הדברים וכי זה המורה יודע מה שבלב הנשבע יותר ממנו וכי יעלה על דעת אפי' מי שלא ראה מאורות התורה מימיו לפסול את זה לעדות ולשבועה באומדן דעתא בלא עדים עוד כתב שהתורה העידה עליו שמבקש רעתו והוא מעיד עדות שקר על התורה התמימה שאמרה לא תשנא את אחיך בלבבך והא דכתיב כי תראה חמור שונאך וגו' מוקמינן לה כגון שראהו שעבר עבירה ולא ראהו שעשה תשובה ואפ"ה עזוב תעזוב עמו הקם תקים עמו לא תקום ולא תטור את בני עמך ואיך תאמר שהתורה העידה שמבקש רעתו לא נמצאת מדה זו אלא בזרעו של עשו הרשע דכתיב ועברתו שמרה נצח והא דאמר רב פפא לא לידון איניש למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה לא ח"ו שנחשדו ישראל להטות הדין מפני אהבה או שנאה אלא כיון דסני ליה לא חזי ליה זכותא והכי איתא בגמ' בהדיא תדע שהרי לא אמרו שהוא פסול לדון אלא לא לידון איניש וכן כתבו הפוסקים אסור לאדם לדון וכו' ואם איתא שנחשדו להטות הדין מפני אהבה או שנאה היה להם לפוסלו ממש. והמורה שהורה שאינו עבריין כדין הורה אלא שטעה במה שכתב אבל עבר על ד"ת שדן את שונאו וטעה בתרתי שהשונא אינו פסול מן התורה ולא מדרבנן ולא עבר על ד"ת אלא מדרבנן שאמרו לא לידון איניש למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה. ותו דאין כאן עבירה שהרי לא דן אותו ממש כאשר נראה מדברי השאלה אלא שנתחייב בגלל דבריו ואפי' שדן אותו לא עבר דמה נפשך אם קבלו עליו הרי קבלו וכשר כי הא דתנן נאמן עלי אבא נאמן עליו אביך ושונא לא גרע משאר הפסולים ואם לא קבלו עליו מה הועיל דיינותו יאמר איני רוצה בו ולא בדינו וכיון דלאו מידי עבד לא שייך למימר עבר:
כללא דמלתא איני רואה בשאלה זו דבר מתוקן אבל אמת הוא שישמעאל זה לא נקרא עבריין ואינו נפסל לא לעדות ולא לשבועה כפי הסגנון אשר בא בשאלה אם אין שם טענות אחרות לפוסלו. והנל"ד כתבתי: