שו"ת רדב"ז/תקעט
עוד שאלת השולח סבלונות לבית חמיו ובלו וחזרה בה היא אם כשהיא משלחת משלחת אותם בזול או כפי מה שהיו שוין מי דמו למאכל ומשתה או לא:
תשובה לכאורה היה נראה דדינם ודין המאכל שוים דהא טעמא דמשלמין בשר בזול הוי משום דמצו למימר אלו היינו יודעים שסופנו להחזיר לא היינו אוכלים כ"כ מאכל ומשתה ביוקר והאי טעמא שייך נמי במלבוש והכי נמי משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שכתב ואם חזרה היא תחזור המאכל והמשתה ואפילו דמי הירק משלם וכל שבלה או אבד דינו כדין המאכל והמשתה ע"כ משמע שדינם שוה לגמרי אלא דקשיא לי דלא לשתמיט חד מרבוותא קמאי או בתראי לאשמעינן דבר זה וכולם לא כתבו דין זה אלא במאכל ומשתה וכן נראה מתשובת האשרי הכתובה בטור וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב אבל אם היא חזרה הכל ואפילו המאכל והמשתה נותנת דמיו בזול ומשמע דמיו של המאכל והמשתה מדלא קאמר ונותנת הדמים בזול עוד כתב וכבר הסכימו הגאונים שאם היו המאכל והמשתה שוה ששה משלמת ארבעה ע"כ ומעתה מה שכתב בפירוש המשנה לא להשוותם לגמרי כתב כן אלא לענין החזרה לבד ולפיכך אני אומר דטעמא דמאכל ומשתה לא שייך כלי האי במלבוש דאמרי אינשי עשיק לגביך ושוי לכריסיך כי דרך העולם לצמצם עצמם באכילה ושתיה ואין דרכם לצמצם במלבושים אלא אדרבה מתכבדים בהם כדקרי להו ר' יוחנן מכבדותו ותו דע"י מלבושים הנאים תהיה חשובה בעיני בני אדם ויקפצו עליה ותו דאין דרך המלבושים לזלזל בהם השליש. ותו דמאכל ומשתה אוכלים אותו כל בני משפחתה וקרוביה ואינו בדין שתשלם היא אלא בזול אבל מה שלבשה היא אם לא היה בדעתה להנשא לו תניחם בקופסא הילכך נשבע כמה הוציא ונוטל ואין מנכין לו מה שאכל הוא וקרוביו וכן נהגו: