שו"ת רדב"ז/תקסז
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן ושמעון שנדרו הנאה זה מזה והיה אחד מהם חייב לחבירו אם יכול למחול לו או לא אי מחילת מלוה הויא הנאה כדאמרינן לגבי קדושין אם אמר לאשה הרי את מקודשת לי בהנאת מחילת המלוה מקודשת הכא נמי הוי הנאה ואסור או דילמא לא דמי לקדושין:
תשובה תנן המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע את חובו ומחזיר לו אבידתו ופריך עלה בגמרא בשלמא שוקל את שקלו דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד ליגבות ומחזיר לו אבדתו מצוה קא עביד אלא פורע חובו הא קא משתרשי ליה אמר רב הושעיא הא מני חנן היא דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי וקי"ל כחנן ואמרינן עלה בירושלמי דאפי' מלוה על המשכון ופרע את החוב ונטל את המשכון מחזיר את המשכון לבעליו דאמר הוה מפייסנא ליה ומחזיר לי משכוני וכן הסכימו רוב הפוסקים. משמע מהכא בהדיא דפורע חובו של חבירו לא מהני ליה ולא מידי דלא הוי אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו וכ"ש בנ"ד שהוא הארי ומבריח עצמו מנכסי חבירו ואפי' מלוה על המשכון יכול להחזיר לו המשכון דלא מידי יהיב השתא אלא דידיה מהדר ליה דהכא נמי איכא טעמא דאמרו בירושלמי דאמר הוה מפייסנא לך עד דמהדרת לי משכוני ולא דמי לקדושין דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו אינשי הנאה אלא היכא דיהיב ליה מידי אבל מניעת נזק לא קרו ליה הנאה. וכן נראה בהדיא מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ו' מהלכות נדרים וז"ל וכן פורע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו מכלל איסור הנאה לפיכך מותר לזון את אשתו וכו' תדע שיש חילוק בין קדושין למודר הנאה דהא קי"ל דאם היה לו עליה מלוה במשכון והחזיר לה את המשכון מקודשת והוא שהחזיר לה את המשכון בשעה שקדשה וכן דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל ואלו גבי המודר הנאה הסכימו רוב המפרשים ורש"י ז"ל מכללם כדעת הירושלמי דאפילו פרע חוב שעל המשכון ונטל את המשכון מחזיר לבעליו. כל זה כתבתי לחוש לדברי ההלכות וקצת מפרשים שאמרו דהמקדש בהנאת מלוה היינו כגון דמטא זמנא למגבייה מינה וארווח לה זמנא ואמר לה בההיא הנאה דמרווחנא לך עד זמן פלוני את מקודשת לי. וכ"ש אם אמר לה בההיא הנאה דמחלתי לך המלוה דודאי מקודשת ואני סובר דאפי' בכה"ג גבי מודר הנאה מותר. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל ור"ח ז"ל שכתבו דהכא במאי עסקינן כגון דיהיב השתא מעות בהלואה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהיה בידך כך וכך יום אין אנו צריכין לחלק בין קדושין למודר הנאה ובכה"ג אפילו במודר הנאה נמי אסור:
כללא דמלתא דנ"ד אפי' לדעת ההלכות מותר וכ"ש לדעת הרמב"ם ור"ח ז"ל דמודו דאפי' לענין קדושין אינה מקודשת כיון דלא יהיב לה מידי באותה שעה. והוי יודע שיש חולקין בעיקר הדין דהמודר הנאה מחבירו אינו פורע חוב דעלמא דדוקא במזונות אשתו אמרו משום דהיא היתה מצמצמת אבל חוב דעלמא לא. ומהאי טעמא נמי אסור למחול לו החוב שעליו וזה דעת ר"ת והרא"ש ז"ל אבל אנו אין לנו אלא כדברי הרמב"ם ורש"י ז"ל שאמרו דבכל חוב איירי וכן נראה מן הירושלמי הילכך מותר למחול לו החוב שיש עליו. והנראה לע"ד כתבתי: