שו"ת רדב"ז/תקלו
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שיש לו שטר חוב על בנו ומכרו לשמעון ומת ראובן אם גובה שמעון השטר מבנו של ראובן או דילמא מצי מחיל לנפשיה דקי"ל כשמואל ואפילו יורש מוחל:
תשובה למאן דדאין דינא דגרמי וסובר דמשלם דמי כל השטר הוה משמע לכאורה דלא נפקא מינה מידי דכיון דמחל בנו של ראובן חייב מדינא דגרמי כל מה שכתוב בשטר ומה לי שיפרע מטעם מזיק או מטעם חיוב. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא שהרי התוספות ז"ל וקצת מפרשים פסקו דבנו של ראובן מצי מחיל לנפשיה וצ"ל דפטור לגמרי ולא מיבעיא לפי שיטתם דס"ל דהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו דאינו משלם לו אלא מה שנתן לו ולא מה שכתוב בשטר דפשיטא דאיכא נפקותא במאי דמחיל לנפשיה שאינו משלם לו מה שכתוב בשטר אלא מה שנתן אלא אפילו לדעת האומרים דמשלם כל מה שכתוב בשטר הנ"מ המוחל לאחרים שמתכוין להזיק לזה שמכרו לו חייב מדינא דגרמי אבל המוחל לעצמו אינו מתכוין להזיק אלא לפטור עצמו מן החוב הילכך ליכא לחיוביה משום דינא דגרמי הילכך לפי שטת התוספות יורש מוחל אפילו לעצמו ופטור מלשלם והפסיד הלוקח. אבל יש שטה אחרת דאיכא כמה גדולים שפסקו דאין היורש מוחל לעצמו וחייב לשלם ללוקח מה שכתוב בשטר. וא"ת דמשמע מההיא דהכותב דיורש מוחל לעצמו דגרסינן התם קריבתיה דרב נחמן זבינתא לכתובתה בטובת הנאה איגרשא ושכיבא אתו לקוחות וקא תבעי לברתא אמר רב נחמן ליכא איניש דליסבה עצה דתזיל ותמחול כתובתא דאמה לגבי אבוה ותהדר איהי ותירש מיניה. יש לומר דהכא לא הויא מוחלת לעצמה אלא לגבי אביה שהוא בחיים וירושה ממילא אתיא אבל היכא דמת האב דבשעה שהיא מוחלת נמצאת מוחלת לעצמה לא אמרה רב נחמן:
ולענין הלכה אעפ"י שאינו כדאי להכריע מסתברא כדעת האומרים דלא מצי מחיל לנפשיה וטעמא דמלתא דבזמן שהיורש מוחל לאחרים לכ"ע חייב לשלם מיהת מה שנתן הלוקח משום דינא דגרמי ולא יפסיד הלוקח ואם יכול למחול לעצמו וכגון שמת אביו כנ"ד אינו חייב לשלם כלום ומפסיד הלוקח מה שנתן ומשום הך חששא לא ירצה אדם לקנות שום שטר חוב מחבירו ואיכא נעילת דלת בפני מוכרי שטרות. הנל"ד כתבתי: