שו"ת רדב"ז/תפג
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהפקיד נכסים ביד שמעון ובא בן בנו של ראובן לתבוע את שמעון את הפקדון לפי שהוא יורש ושמעון טוען שרוצה לעכב הפקדון בשביל חוב אחר. יורה המורה הדין עם מי:
תשובה לא ביארת אם החוב אשר טוען שמעון הוא על ראובן או על בנו או על בן בנו ואם מת בנו של ראובן בחייו או לא. ולפיכך אני צריך לפרש כל החלוקות. אם טוען שמעון שהחוב הוא על ראובן המפקיד או על בן בנו כיון דאית ליה מגו שהיה יכול לטעון לא היו דברים מעולם או החזרתי יכול לטעון הוא חייב לי. ואע"ג דאיכא במדרש וכן משמע בירושלמי דלא מצי לעכובי הפקדון בשביל מלוה ישנה והעושה כן לא נקרא איש אמונים כבר העלו האחרונים ז"ל דיכול לתפוס כה"ג ל"ש מלוה ול"ש פקדון. והכי איתא במרדכי פרק המקבל. ואני אומר דע"כ לא אמרוה הראשונים אלא היכא דמצי לתבוע הלואתו מבעל חובו אבל היכא דמית דאי לא גבי ממה שתחת ידו תו לא מצי גבי לא אמרוה. וא"ת אין זה מגו טוב דבטענה זו זקנך חייב לי כך וכך אין זה מכיר בשקרו אבל אי טעין לא היו דברים מעולם או החזרתי היה מכיר בשקרו. הא אשכחנא מגו כי האי בפרק בתרא דכתובות בהא דקאמר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממך. וכן כתוב במרדכי פרק חזקת הבתים בשם ר"י. עוד אני אומר כי בנ"ד המגו טוב שהרי היה יכול לטעון החזרתי לאבי אביך או לאביך ואין זה מכיר בשקרו וזה ברור. ואם טוען אביך היה חייב לי אם מת האב בחיי הבן וזכה בנכסים הרי הוא חייב לפרוע חובו ונאמן הנפקד לומר כך וכך היה חייב לי אביך במגו וכדכתיב דלא עדיף איהו מגברא דאתי מחמתיה ואם מת הבן בחיי האב ולא זכה בנכסים אפילו יש לו מלוה בשטר מצי למימר את זקני אני יורש וחובות אבי איני פורע והראיה מהך מתני' דנפל הבית עליו ועל אמו והכי שלחו מתם הבן שמכר בנכסי אביו ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות ולא אמרו שהוא קשה אלא מפני שמוציא הקרקע בלא דמים ואפ"ה הלכתא היא אבל בנ"ד הדבר ברור שאין בן הבן פורע כלום ומוציא את הפקדון מידי שמעון וטעמא דמלתא שאלו הנכסים לא נשתעבדו מעולם לשמעון ואפילו כתב ליה דקנאי ודאקני הרי זה לא קנה נכסים דאין קנין לאדם אחר מותו ושאני ירושה דמשתלשלת ויורדת ממילא ואדם יורש את זקנו והבן זה לפי שנשתבשו בו אחרים:
ולענין כתובת ידו שכתוב בו כתיבת ידי תעיד עלי כמאה עדים אי מצי למימר פרעתי לדעת בעלי סברא זו דנאמן לומר פרעתי על כתב ידו הדבר פשוט דלא נשתנה דין כתיבת ידו מפני שכתב שתעיד עליו כמאה עדים חדא דאי איתא הוה להו לאפלוגי כי היכי דאיפליגו אי כתב בו נאמנות למלוה. ותו דטעמא דשטר שאינו נאמן לומר פרעתי משום דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי אבל בכתב ידו איכא למימר שכח אותו דלית ליה קלא דהא אין בו אלא כתיבת ידו ולא של עדים א"נ דלא כתב בה כמאה עדים אלא לענין שלא יוכל לומר לא היו דברים מעולם אבל פרעתי יכול לטעון. א"נ משום שופרא דשטרי כתב ליה הכי תדע שהרי כתבו אם מסר לו כתב ידו בפני עדים הוי דינו כשטר ועדיפא מינה הוה להו למימר שאם כתב וחתימתי תעיד עלי כמאה עדים והשטר אלא ודאי ליתא ושפיר מצי לטעון פרעתי אעפ"י שכתב ידו יוצא ממקום אחר. ואם כתוב בו נאמנות שוב לא מצי לטעון פרעתי. וכן אם הלוהו בפני עדים ואמר למלוה תהיה נאמן עלי אע"ג דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ונאמן לומר פרעתי הכא הא הימניה באנפי סהדי ופשוט הוא. הנל"ד כתבתי: