שו"ת רדב"ז/תס
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהפקיד ביד שמעון מעות להוליכם לרשות ובלילה באו שודדים ולקחו את כל אשר לשמעון סחורה ואומר שגם המעות של ראובן לקחו ושמעון השתדל והלך לפתח המלך יר"ה והוציא מאמר לשר מצרים שיעשה תפתיש' על אלו השוללים וע"י כך נתפשר שיך אל ערב עם שמעון ונתן לו סכום מעות אם יש לראובן בעל הפקדון חלק בזו הפשרה או דילמא כבר נתייאש ראובן ומה שהציל שמעון הציל לעצמו:
תשובה אם הדבר ספק אם נתייאש ראובן מהפקדון שלו או לא הדבר ברור שחייב שמעון לתת לראובן כפי המגיע לו ממה שהציל דהכי תנן בהדיא פרק הגוזל המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלילתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הברדלס אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו וכתב עלה הרמב"ם ז"ל אם ידע בו שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר וכתב עוד וסתם עכו"ם לא נתייאשו הבעלים מפני שהבעלים יודעים שהעכו"ם מחזירין מיד הגזלן אע"פ שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות ובאומד הדעת ע"כ ובזה לא ראיתי חולק הילכך מן הסתם חייב שמעון לתת לראובן חלקו אחר שינכה לו חלקו במה שטרח ובנ"ד אני אומר שאפילו ידעינן בודאי שנתייאשו הבעלים כגון דשמעיניה דאמר ווי לי לחסרון כיס אין זה יאוש כיון שלא גזלו מידו אלא מיד שמעון אינו יכול לתבוע כלום ומה יועיל תביעתו נמצא יאושו תלוי ביאוש שמעון וכיון דשמעון לא נתיאש גם יאושו של ראובן אינו כלום. ותו דאפילו תימא דיאוש כזה נקרא יאוש בשלמא אם היה מציל שמעון מיד הגייס בעצמו דין הוא שיהיה שלו אבל בנ"ד לא הציל אלא מכח משפט המלך יר"ה ומשפטו הוא שיחזור הגזל לנגזל יהיה מי שיהיה שהרי אין להם דין יאוש ודינא דמלכותא דינא. ותו שהרי לא נתנו לשמעון אלא מכח הפשרה וכפי התביעה תהיה הפשרה ולא גדלה הפשרה של שמעון אלא מפני שגם מעותיו של ראובן היו בכלל התביעה ולכן ראוי הוא שיהיה לראובן חלק בפשרה. ומיהו אם אמר שמעון לעצמי אני מציל אי דמיא להא דאמרינן שני שותפין והציל אחד מהם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ולא מפליגינן אם היה יכול השותף האחר להציל או לא משום דבכה"ג שותף חולק שלא לדעת חבירו ומשמע דאיירי אפילו שלא נתייאש דהא טעמא הוי משום דשותף חולק שלא לדעת חבירו ולפי זה אם הציל שמעון כפי חלקו אין לראובן עליו כלום. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא שהרי אומר לו ראובן אני איני יכול להציל שהרי לא שללו אותי ואין זה כשאר השותפין שכל אחד יכול להציל וכיון שכל ההצלה תלויה בשמעון ע"כ מציל לאמצע ונוטל שכרו גם מכח שני הטעמים שכתבנו למעלה אין יכול לומר לעצמי אני מציל ודוק ותשכח. הנלד"כ: