שו"ת רדב"ז/תכז
שאלת ממני אודיעך דעתי במי שלוקח דבר מיד חבירו בחזקה בפני עדים ואומר שלי הוא והוא שותק ולבסוף צווח אי אמרינן הודאה היא או לא:
תשובה זו מחלוקת בין הראשונים ומחלוקתם תלוי בהא דאמרינן בריש מציעא בעי ר' זירא תקפה אחד בפנינו וכו' לא צריכא דשתיק מעיקרא והדר צווח מאי מדאשתיק אודויי אודי ליה או דילמא כיון דקא צווח איגלאי מלתא דהאי דשתיק מעיקרא סבר הא חזו ליה רבנן ואיכא מאן דיליף מהכא דדוקא משום טעמא דהא קא חזו ליה רבנן אבל אי תקפה בפני עדים ושתק אע"ג דהדר צווח לא משגחינן ביה דאודויי אודי ליה. אבל הרשב"א ז"ל סובר בהפך דדוקא בפני ב"ד הוא דבעי למצווח לפי שהוא מקום המשפט אבל שלא בב"ד מימר אמר כי ליכא איניש למידן דיני מאי אצווח דמאן דאית ליה דינא לבי דינא אזיל והתם מגלי טענתיה ע"כ והר"ן ז"ל כתב שתי הסברות ולא הכריע וריב"ש שהוא אחרון כתב הסברא הראשונה וכן דעתי נוטה דעביד איניש דאצווח במקום שיש מצילין שיצילוהו מיד עושקו וכיון דשתיק אודויי אודי ליה. א"נ היה לו לצווח כדי שידעו העדים שבע"כ נטל ממנו ויתנו לבם לבוא לב"ד להעיד אבל היכא דשתיק לא יתנו אל לבם להעיד כי יאמרו את שלו נטל וכן מעשים בכל יום שכל עשוק או נגזל צועק וצווח להצילו או להיות לו לעדות ואפילו בין העכו"ם נמצא זה תמיד הילכך יש לנו לפסוק כפשטא דסוגיין דדוקא בפני ב"ד דאיכא טעמא דהא חזו ליה רבנן אבל בפני עדים אודויי אודי ליה. וא"ת אמאי לא דחיא בגמרא הא דמותיב רב נחמן מהאי דשניהם אדוקין כגון שתקפה בפני עדים תירץ הר"ן ז"ל דאי הכי פשיטא ועיין בחדושיו. הנלד"כ: