שו"ת רדב"ז/תיג
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שדר בבית של עכו"ם ויש לו בה חזקה כפי התקנה ומת העכו"ם ונפל הבית למלך והלך שמעון וקנה אותה מאת המלך ובא להוציא את ראובן וטוען תן לי מה ששוה החזקה שהפסדתני. ועוד שלא תוכל להוציאני עד שנה דהא מצרים כרך הוא ולא שכיחי בתי:
תשובה אין ממש בדברי ראובן בשתי טענותיו כי מה שטוען מענין החזקה אין החזקה שוה ממון אלא מפני התקנה והתקנה היתה כדי שלא יהא כל א' וא' הולך ומוסיף בשכירות ביתו של חבירו ומוציאין אותו העכו"ם מן הבית אשר פיהם דיבר שוא וגומר אבל לא היתה התקנה שלא יקנה היהודי בית מן העכו"ם ותו דאפילו היה החזקה ממון גמור כשאר ממונו אין זה אלא גרמא בעלמא וקי"ל גרמא בנזקין פטור ואפילו בדיני שמים פטור שאין לו להניח תועלת הנמשך לו מפני גרמת נזק חבירו וזה ברור. וליכא למימר דהוי דינא דגרמי וקי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי דהא לא עשה מעשה בגוף הבית וכל הנך דינא דגרמי עשה מעשה כגון שורף שטרותיו של חבירו או המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו או הכופף קומתו של חבירו בפני הדליקה וכן כל דינא דגרמי כד עיינת בהו תשכח דעשה מעשה אבל בנ"ד לא עשה מעשה בממון של חבירו כל זה כתבתי אפילו העכו"ם בעצמו הוא שמכר לשמעון הבית אבל בנ"ד איכא טעמא אחרינא שהרי בשעה שמת העכו"ם ונפל הבית למלך אבד ראובן חזקתו שהרי אם היה המלך רוצה להשכירה לשמעון כלום היה יכול לומר למלך יש לי חזקה בבית או כלום היה יכול להשמט שמעון שלא לשכור הבית מפני התקנה. תדע דהא אם לקח המלך קרקעו של ראובן שירש מאבותיו מפני שלא פרע המס ומכרו לשמעון הרי הוא מכור ואין ראובן יכול להוציאו דדינא דמלכותא דינא וכ"ש בנ"ד שאם רצה המלך להוציא את ראובן מן הבית ולשוכרה לשמעון שאין יכול להוציא מכח התקנה:
ולענין מה שטען שאין יכול להוציאו עד שנה לאו כלום הוא שהרי אומר לו ראובן אני לא שכרתי לך הבית כדי להודיעך שתצא. ותו דבשלמא ישראל שקנה מישראל מצי למימר ליה לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה אבל ישראל הבא מכח העכו"ם יכול להוציאו מיד כי היכי דהיה יכול העכו"ם להוציאו מיד שהרי העכו"ם אין נותנין זמן ואין דנין בדין זה כלל אדרבה תמהין עלינו וכי לא יהיה שליט אדם בביתו ובנחלתו להוציא את השוכר בכל זמן שירצה והטעם שארז"ל אין מקבלין אותו שאומרים ילך וישכור במאתים ולא מפני הפסדו אפסיד אני והם אינם יודעים כי רוב תקנות חז"ל הם דרך רחמנות ותיקון הישוב ולמדו מן הכתוב דרכיה דרכי נועם וגו' ותו דשמעון זה חוזר למוכר ואומר בית שמכרת לי החזיקני בו ומיד מוציאין אותו מן הבית בדיניהם ואין בזה משום עובר על תקנת חכמים שהרי כדין תובע ואם העכו"ם מוציאין אותו איהו מאי עביד. ותו דאם שמעון דר בבית בשכר ושכרו הוא יותר משכר הבית אשר קנה אומר לו אינו בדין שאפסיד אני ואתה דר בביתו תדע שלא אמרו חכמים היכא דאיכא פסידא לבעל הבית שהרי אם הוקרו הבתים אומר לו או תן לי כפי היוקר או צא מן הבית. והוי יודע דאפילו אם אמר לו אני אעלה לך שכר כפי מה שאתה נותן מצי למימר ליה בשלי אני רוצה לדור כדי שתהיה השגחתי על ביתי ואפילו שיש לשמעון בית ודר בשלו הוי ככלליה לבריה או כנפל ביתו של משכיר דלא הוה ליה לאודועיה הכא נמי לא הוה ליה לאודועיה לצאת מבית שאינו שלו וזה ברור יותר מביעתא בכותחא אלא מפני שאמרת שנתעצם בעל הדין הוצרכתי להאריך במקום שאמרו לקצר. הנלד"כ: