שו"ת רדב"ז/שצג
מעשה היה בא באווז נשבר רגלו למעלה מן הארכובה סמוך לה כשיעור אצבע וחזר השבר ונתרפא ולא חזר העצם למקומו אלא היה מורכב קצתו על קצתו והעצם העליון היה יורד עד סמוך למקום שיוצא צומת הגידין כשיעור אצבע או פחות והעצם התחתון היה עולה למעלה כשיעור שתי אצבעות ועלה בשר ועור סביב הבשר והובא לפני אחד מהרשומים והכשירו והבעל היה לבו נוקפו והביאו אלי ואמר לי פלוני החכם הכשירו שאלתי אותו בדק בצומת הגידין אמר לי לא בדק כלל. אמרתי אע"פ שאמרו ת"ח שאסר אין חבירו רשאי להתיר אבל ת"ח שהתיר חבירו רשאי לאסור וכן כתבו התוספות ורוב הפוסקים ז"ל אשר אנו רגילין לסמוך עליהם וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת ואמרתי האווז הזה טריפה מתלת טעמי חדא שהרי נשבר במקום צומת הגידין ולא מתכשר אלא בבדיקה כדאיתא פרק אלו טריפות וליכא למימר כי שבר זה הוא למעלה מצומת הגידין חדא כיון שאין שם אלא רוחב אצבע הדבר ברור שזהו מקום צומת הגידים דכיון דבשור הוי שיעורו י"ו אצבעות באווז שהוא עוף גדול אי אפשר שיהיה פחות מאצבע לפי אומדן השכל. ותו כי למעלה מן השבר היו הגידין לבנים וזיגי. ותו כי חתכו את הגידין קודם שהובא אלי וחזרתי ומתחתי את הגידין על הרגל והיו עולים למעלה מן השבר למראית העין. וא"ת מנא לך למנות מקום צומת הגידין מן העצם היורד למטה אימא מן העצם העולה למעלה והרי הוא למעלה מצומת הגידין וכשרה לדעת הרמב"ם ז"ל והריא"ף ז"ל שנהגו כהם בעיר הזאת. הא ליתא כלל דטעמא הוי דילמא נפסקו הגידין או רובו של אחד מהם ואיכא למימר חודו של עצם במקום צומת הגידין פסק לרובו של א' או קלקלו והפסידו הילכך אינה ניתרת אלא בבדיקת צומת הגידין. תו איכא טעמא אחרינא דכיון שלא חזר השבר למקומו אלא הורכב זה על זה איכא למימר יוצא לחוץ היה ומשום הכי לא חזר למקומו. ושוב ראיתי שכתב כן ר"י קולון ז"ל וז"ל אלא ודאי פשיטא היכא דלא נשבר במקום צומת הגידין וחזר ונתרפא יפה שהוא מותר בלי פקפוק ודבר פשוט הוא בעיני שהוא מותר היכא שנתקשר ונתרפא יפה אמנם נלע"ד דדוקא כשחזר ונתקשר וחזר למקומו הראשון ונתחבר שבר עם שבר יחדיו ידובקו הוא דאיכא למימר אם יצא לחוץ לא היה חוזר ומתקשר כמו שפי' הפוסקים טעמו של ר"ת ז"ל אבל אם לא חזר השבר למקומו הראשון אלא שני שברי העצם שוכבים זה על זה זה נמשך למעלה וזה נמשך למטה כעין שרגילות למצוא בהרבה אגפים מעופות אע"פ שנתחברו שני העצמות הנשברים וקרם עליהם עור ובשר מ"מ אסור דשמא יצא לחוץ וכו' כדאיתא בשורש ל"ח. ותו איכא טעמא אחרינא שאעפ"י שעלה על השבר עור ובשר מ"מ למטה נשתנה מראית הבשר שעל השבר וזו ראיה שלא נתרפא יפה ויחזור ויסתור מה שנתרפא. וכן כתב בטור בשם הרשב"א ז"ל ואע"פ שהם דברו לענין נשבר העצם במקום צומת הגידין מ"מ איכא למילף מינה להיכא שנשבר העצם ולא ידעינן אם יצא לחוץ או לא שאם נשתנה צורת הבשר יש ראיה שלא נתרפא יפה ואיכא למיחש שמא יצא העצם לחוץ ומשום הכי לא נתרפא יפה. והיכא דאיכא תרתי לריעותא בנ"ד שלא חזר השבר למקומו ונשתנה מראית הבשר ודאי שהיא טריפה אפי' שנשבר למעלה מצומת הגידין וכ"ש הכא דאיכא תלת ודברים ברורים לא היה ראוי בהם אלא מפני שהורה חכם ומחזירין הוראתו מדעתו דלאו כל כמיניה למשרי לן עורבא:
ולענין מה שכתב הר"י קולון ז"ל שאם לא חזר השבר למקומו ממש שהיא טריפה מסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהבשר משונה קצת מבחוץ או מבפנים דרגלים לדבר שלא נתרפא יפה יפה אבל אם הבשר לא נשתנה ממראיתו כלל לא מבחוץ ולא מפנים אע"פ שהעצם מורכב קצתו על קצתו כשרה דודאי נתרפא יפה דאי לא תימא הכי הרי הוא מכחיש את המוחש שהרי אנו רואין דבר זה לעין כמה בהמות ועופות ובני אדם יארע להם כזה ויחיו שנים ארוכים ואנן קי"ל דטריפה אינה חיה י"ב חדש אלא ודאי לא אמרה הרב אלא היכא שעדיין יש שינוי מראית הבשר ואם תאמר לגמרי אמרה לא צייתינן ליה לאבד ממונם של ישראל בכדי אם לא נתחבר ג"כ שינוי גוון הבשר שזה הוראה שעדיין לא נתרפא יפה יפה:
ולענין שיעור צומת הגידין בעוף דבר זה לא הוזכר בתלמוד ולא נתנו שיעור בדקה אלא סימנין ובמראיתן והם הם הסימנין של עוף שאי איפשר לתת לו שיעור באורך לפי שיש עוף קטן הרבה ויש עוף גדול ביותר ולכן אין לסמוך בהן אלא בסימני גופן. ושיעור כטדא ד' אצבעות וכן היא קבלת הגאונים והרמב"ם ז"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל סימן ל"ו. הנל"ד כתבתי: