שו"ת רדב"ז/שפג
שאלת ממני אודיעך מנהג המדינה בגביית הכתובה:
תשובה ד' מיני ממון יש לאשה והם נכסי מלוג והם הנכסים שלא שמאתן עליו או שנפלו לה ירושה אחר שנשאת ונכסים אלו נוטלתן כמות שהן אם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה שאין לבעל בהם אלא אכילת פירות ואם נגנבו או נאבדו אינו משלם כלום ואם לקחם ואכלם או מכרם הרי הוא בהם כשאר בעלי חובות ובנכסים אלו לא נשתנה דינן מדינא דתלמודא ואיפשר דטעמא דלא חדשו בו מנהג משום דלאו כל נשי אית להו נ"מ ובמלתא דלא שכיחא שבקוה אדינא. עוד יש לאשה ממון שני והם הנכסים שמכנסת אותם לבעל ושמאתן עליו ובכלל ממון זה מוהר בתוליה שנהגו שיתן לה הבעל כפי מה שיתפשרו ומכנסת אותו לבעל בכלל הנדוניא וכן מתנות שנותן לה בעודה ארוסה הכל בכלל ונקראו נכסי צאן ברזל שהם חזקים וקיימים לה כצאן ברזל ודין התלמוד באלו שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכן אם נגנבו או אבדו חייב באחריותן אבל המנהג באלו שאם נגנבו או אבדו חייב לשלם או שאין עושין מלאכתן הראשונה אבל אם עושין מלאכתן הראשונה נוטלתן בשומתן הראשונה אפילו שפחתו הרבה. וא"ת מנהג זה אינו ישר שהרי היא מפסדת הרבה מנכסי נדוניתה. וי"ל דכנגד זה הנהיגו שיפרע הבעל מה שאבד או נגנב או בלה עד שאינו עושה מלאכתו הראשונה לפי שומתו הראשונה שהוא תוספת שליש שכן נהגו להוסיף שליש על שומת שוויין גם כי הוא נותן לה מהר בתחלה ופורע לה תוספת לבסוף:
וא"ת למאי נפקא מינה שמקבל אחריות. י"ל לענין אבידה וגניבה ולענין לשלם מה שבלה אבל מה שהוא בעין נוטלת בשומתן הראשונה אם פחתו או הותירו זהו המנהג והרי הוא בהם כדין ב"ח שאם יש לו מעות פורע מעות ואם אין לו מעות לא כייפינן ליה למכור ולהביא מעות אלא פורע מטלטלין כפי אשר ישומו ג' שמאין שומת מי שרוצה למכור בבית ולא מטרחינן לה ללכת למקום השווקים למכור המטלטלין וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה והטעם שלא תנעול דלת בפני לווין וכן באשה בעצמה שהרי בנכסים אלו כבעל חוב היא וכן לענין אם לא נמצאו לו נכסים כדי כתובה והחובות שיש עליו חולקת עם בעלי החוב כדין שאר בעלי חובות. ומ"מ בנכסים אלו אע"פ שכן הוא המנהג ראיתי כמה רמאים שנותנין עיניהם בגרושין ובזמן שרואה שהחלוק או המלבוש הגיע לאחרית תשמישו וחושש שמא יקרע לגמרי ולא יעשה מלאכתו הראשונה מניח אותו בקופסא וקונה לה אחרים וכשיביא לגרשה נותן לה הכליות אשר גנז בשומתן הראשונה ובכיוצא בזה אני שם אותם כפי מה ששוין עתה או אני עושה פשרה לפי שנתברר אצלי שלא היה המנהג על כיוצא בזה ואם היו מפרשים לאשה דבר זה בשעת הנשואין לא היתה מסכמת כלל וכן ראוי לכל דיין לעשות להפר מחשבות ערומים ואין בזה שינוי מנהג כלל אלא להעמיד האמת והמשפט. עוד יש לאשה ממון ג' והוא מנה מאתים ותוספת ובאלו אמרינן קולי כתובה שנו כאן לפי שלא הוציאה כלום ולכן אינה חולקת עם בעלי חובין אלא אם יש שם עזבון כנגד כל החובות נוטלת ואם לא הפסידה. וכן אע"פ שיש לו מעות בעין אין כופין אותו ליתן מעות אלא נותן לה אפילו סובין כפי מה שישומו ג' וכן כתבו התוספות בשם ר"ת ז"ל וכן נהגו ומהאי טעמא נמי נ"ל שאין צריך שומת הבית דין אלא כפי מה ששוה בשוק וכן הוא המנהג ג"כ. עוד יש לאשה ממון ד' והיא המתנות שנתן לה או המלבושים שקנה לה. המנהג הפשוט בזה שאם היא אלמנה שמין לה אפי' מה שעליה. ואם היא גרושה אין שמין מה שעליה מבגדי חול אבל בגדי שבת וי"ט שמין לה ואצ"ל כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות ומרגליות הכל שמין שלא נתנן לה אלא להתנאות בהם ולהתקשט בהם ויפה נהגו בזה כדי שלא ידקדק אדם עם אשתו ויתן לה מלבושים לפי כבוד ותכשיטין להתנאות בהם כיון שהוא יודע שאם תבוא לידי גביית כתובה ישומו לה הכל ואין לב"ח באלו המתנות כלום אלא גובה אותם בכתובתה והבו דלא לוסיף עלה שהרי עיקר הדין אם ב"ח גובה מבגדי אשתו של שבת ושל י"ט תלוי במחלוקת וזו כיון שמת בעלה ובאת לגבות כתובתה היא קודמת בהן ואין לב"ח בהם כלום ואפילו תפס הב"ח מוציאין מידו וכ"ש אם הם מופקדים ביד שליש ונותנין אותם לאשה בכתובתה לפי שהם כעין אפתוקי לה כיון שנתנם לה וכן המנהג תדע שלא היה יכול למוכרם לכתחלה אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל ולדעת שאר המפרשים אם מכרם אינם מכורים וכן הוא דין המלכות שאין גובין ממלבושי האשה ותכשיטיה כלום אעפ"י שיהיה חייב למלכות וא"כ יש בהם דין קדימה כגון שכתב להם מטלטלי אגב מקרקעי וקדם השטר נותנים לאשה בכתובתה ואע"ג שכתבתי בתשובה אחרת דמטלטלי דמתנה מוקמינן להו אדינא דתלמודא ואית בהו דין טריפה שאני הכא שגם היא בעלת חוב אלא שהוא מאוחר וכיון דאית בהו כמה לטיבותא חדא שהם מתנה ואיכא כמה דפסקו דאין ב"ח גובה מהם ותו דמנהג המלכות כך הוא. ותו דגם היא בעלת חוב וגובה אותם בכתובתה ואם אין שם נכסים יפסיד ב"ח:
כללא דמלתא דכל המלבושין והתכשיטין שקנה לה אחר שנשאה שמין אותה בכתובתה והיא קודמת בהם לכל בעלי חובות אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל ודין נכסים אלו כדין נכסי צ"ב שהרי גם הרב ז"ל השוה אותם פרק שלישי מהלכות מכירה וז"ל בעל שמכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל או מטלטלין שנתן לה משלו אעפ"י שאינו רשאי אם עבר ומכר או נתן קנו הלקוחות ע"כ. והאחרונים חולקין עליו ואומרים שאפילו בדיעבד אין ממכרו ממכר והאשה מוציאה מיד הלקוחות והביאו ראיה מן הירושלמי הילכך הבו דלא לוסיף עלה ודי לנו שישומו אותם עליה דהא טעמיה דהרמב"ם ז"ל הוא משום דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים אבל היכא דמית ובאה האשה לגבות היא קודמת בהם:
הנל"ד כתבתי: