שו"ת רדב"ז/שס
שאלת ממני אודיעך בראובן שמת והניח אשה מינקת בת והניח את אחיו שמעון אפוטרופוס על נכסיו ועל הבת ואשתו גבתה כתובתה ורוצה ללכת לעיר אחרת במקום משפחתה אם יוכל שמעון לעכב אותה כל זמן ההנקה ואם כלה זמן ההנקה אם תרצה ללכת תניח הבת או דילמא לעולם הבת אצל אמה אפילו שתלך למקום אחר:
תשובה הנה ראיתי שני קונדריסין באו משלוניק על זה הענין זה אומר יכול לעכב עליה וזה אומר אין יכול לעכב עליה. ואני סובר שיכול לעכב עליה ולא מן הטעם של בעל הקונדריס ולפיכך אני צריך לישא וליתן עם שניהם הביא לראיה שאין יכול לעכב מדגרסיגן בפרק הנושא אמר רב חסדא זאת אומרת הבת אצל אמה. ופרכינן ממאי דבגדולה עסקינן דילמא בקטנה עסקינן וכו' א"כ ליתני למקום שהוא מאי למקום שאמה ש"מ בת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה. וכתב עלה רש"י ז"ל מאי למקום שאמה דקתני מלתא פסיקתא ש"מ כל בת אצל האם ע"כ. ולמד ממנה דבשלמא אם אין יכולין לעכב עליה ללכת לכל מקום שתרצה היינו מלתא פסיקתא. אלא אי אמרת דאי עוקרת דירתה אינה אצלה מאי מלתא פסיקתא וכתב על ראיה זו דלית נגר ובר נגר דלישדי בה נרגא. ואנא לא נגר ולא בר נגר ושדינא בה כמה נרגי חדא דאין מכאן ראיה שהרי רש"י ז"ל פי' בסוף לשונו מאי מלתא פסיקתא דכל בת אצל האם ומלתא פסיקתא לגבי הבנות אבל לאו מלתא פסיקתא לגבי המקומות והפוסק הזה כשדחק אותו הלשון לפי כוונתו השמיט מלשון רש"י מלת כל וכתב ש"מ הבת אצל האם. ותו דאי מלתא פסיקתא היא אפי' בעל כרחה נמי והא ודאי ליתא ואי משום דלא שכיח שכיח ושכיח דהא כמה מעשים בכל יום לפנינו משלכת את בניה לאביהם כ"ש בזמן שהיא רוצה להנשא ואדרבה הא שכיח טפי מעוקרת דירתה ממקום למקום. ותו דכי היכי דהוי מלתא פסיקתא לגבי דידה אעפ"י שיש בידה להשליכה הכי נמי הוי מלתא פסיקתא אם ירצו היורשים להניחה להוליכה למקום אחר אבל לעולם אימא לך כי היכי דאיהי יכולה לעכב עליהם שלא יקחו אותה אלא מדעתה גם הם יכולים לעכב עליה שלא יוליכנה למקום אחר. ותו דאי האי דקתני למקום שאמה משמע אפילו בעוקרת דירתה מנא ליה לתלמודא לומר ל"ש גדולה ול"ש קטנה דלמא לעולם בקטנה דוקא מטעמא דאמרן בגמרא ומשום הכי קתני למקום שאמה לאשמעינן אפילו שעקרה דירתה משם אבל גדולה לעולם אימא לך אצל האחין אלא משמע דקטנה אינה יכולה להוליכה למקום אחר אלא מדעת קרוביה או מדעת ב"ד והשתא יליף שפיר מדקתני למקום שהיא אמה ל"ש גדולה ול"ש קטנה וכ"ת דלא שמעינן שמוליך לה מזונות למקום אחר לא איצטריך דפשיטא הוא הא ליתא דסד"א שלא נתחייב אלא כל זמן שהיא עמו בעיר דומיא דמי שקבל לזון את בת אשתו כל זמן שהיא נשואה עמו וגירשה והחזירה שהוא פטור ממזונות הבת דלכתובה החזירה ולא לתנאי הכתובה וכן העלה הרשב"א ז"ל קמ"ל שאם הלכה האם למקום אחר חייב להוליך לה שם מזונותיה דהכי קי"ל המקבל עליו לזון את חבירו והוצרך ללכת למקום אחר שמעלה לו שם מזונות וכן כתב המרדכי בשם אביאסף ובהגהה באשרי. ותו כיון שהאפטרופוס צריך להעלות לה מזונות והבת הניזונות מן האחין ולא דמי מזונות כדמשמע בגמרא אינו בדין שיצאו מנה על מנה להוליך המזונות לעיר אחרת ובטענה כל דהו יכולין לעכב כיון שאינו מן הדין שהרי למשפחותם לבית אבותם אמר רחמנא. ותו כיון דמשום תקנת הולד הוא כדאמרינן בעירובין אם ראו ב"ד שתקנת הולד הוא שלא יוליכנה למקום אחר עושין. ותו דכל הדרכים בחזקת סכנה הם וכ"ש לקטנים כאשר כתב רבינו שמואל לרבי חיים והרי היא בהגהה במיימוני. ותו דהאפטרופוס וכל שכן שהוא אחי אביה צריך לפקח עליה בכל שעה. ותו שדבר ברור שאעפ"י שהדין הוא שהבת אנל אמה לעולם טעמא הוא כדי שתלמוד דרך הנשים וצניעותן ואם האם פרוצה או שפרוצים נכנסים לביתה הרשות ביד קרובים לקחתה מאצלה וזה לא יודע להם אם היא בעיר אחרת ותו דב"ד אביהם של יתומים הם ואם ראו ב"ד שזו תקנת הבת מעכבין אותה שלא תלך וכן כתוב בתשובה מיוחסת להרמב"ן ז"ל סימן ל"ח:
כללא דמלתא שהדבר תלוי כפי ראות ב"ד בין בילדותה בין בקטנותה ואחר שתגדיל הדבר תלוי בדעתה ובכל מקום שתהיה האפטרופוס מוליך לה שם מזונותיה או נותן לה דמי מזונותיה ופרנסתה והוא משתדל בנשואיה בכל מקום שהיא וזה דבר מסכים אל הסברא כי כמו שאביה היה יכול לעכב ב"ד אביהם של יתומים וליכא למימר שאביה ג"כ לא היה יכול לעכב דהבו דלא לוסיף עלה שתוכל להוליכה למקום אחר שלא מדעת אביה זו מדה גדושה היא ואין מודדין בה. הנל"ד כתבתי: