שו"ת רדב"ז/שיז
שאלת ממני אודיעך דעתי אם הלוה ברבית או הסופר והעדים והערב פסולין לעדות כמו המלוה דהא עברי על לאו דלא תשימון עליו נשך:
תשובה הלוה פשיטא דפסול לעדות דהכי אמרינן בהדיא בגמרא פרק זה בורר אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות דה"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד:
וכתב עלה רש"י ז"ל דקי"ל המלוה והלוה עוברים בלא תעשה וכיון דחמוד ממון מעבירו על דת ה"ל כרשע דחמס דעובר נמי על לא תעשה מפני חמוד ממון וזה ברור. אבל סופר ועדים וערב תליא בגרסת הגמ' דאיכא מאן דגריס התם כדמותבי עליה דרבא ממתניתין והא תנן מלוה ברבית דמשמע דלא מני תנא בכלל פסולי עדות אלא מלוה בריבית אבל לוה לא. ומתרצינן מלוה הבאה לו לרבית ומכאן דקדקו דדוקא מלוה ולוה אבל סופר ועדים וערב לא וטעמא דמלתא דלא תשימון עליו נשך המלוה משמע להו לאינשי וטעו בהכי. אבל איכא גרסא אחריתי והיא גרסת הספרים שלנו דגרסי מלוה הבאה ברבית ומשמע דאף הסופר והעדים והערב בכלל המלוה הם ומפסלי לעדות והכי מסתברא לי חדא דמכ"ש דלוה דאם לוה שהוא דחוק למעות ולא אשכח מאן דלוה ליה אפ"ה מפסיל לעדות כ"ש הסופר והעדים והערב שהם עוברים על לאו דלא תשימון בחנם ואי משום דלא משמע להו לאינשי אלא במלוה הרי לא תשיך נמי לא משמע להו אלא במלוה ואמרינן דלוה נמי בכלל. והכי הוה מסתברא לי אלא שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו ומצאתי כתוב בשם הגאונים ז"ל כל פסולי עדות בתחלה מנו חכמים פסולין מחמת קורבא והם שמונים מקצתם דאורייתא ומקצתם דרבנן ואחר כך הפסולין מחמת מעשיהם ומונים שם רבים וכתוב שם המלוה ברבית והלוה ברבית וערב ועדים לא מנו שם ע"כ:
וכיון דנחיתו למניינא ולא מנו הני בכלל ומשמע דלא מפסילי. וכבר ידעת כי דברי הגאונים דברי קבלה הם. ואפילו לפי גרסת הספרים שלנו אתי שפיר מלוה הבאה נמי שבאה והכי משמע נמי פשטא דברייתא דקתני אחד המלוה ואחד הלוה וערב ועדים לא תני. ואע"ג דמשמע מכל הני דמלוה ולוה שוין הם ה"מ בפסילא דאורייתא כגון שהלוהו רבית קצוצה דמפסלי לעדות מדאורייתא אבל הלוה לו באבק רבית רבית דרבנן אע"ג דמלוה מפסיל לעדות מדרבנן דעבר איסורא דרבנן אבל לוה לא מפסיל באבק רבית דלא אסרו חכמים אלא על המלוה אבל על הלוה לא אסרו הילכך לוה לא מפסיל דמלוה דמטי הנאה לידיה גזרו רבנן דילמא אתי למסרך ולמעבר אפילו רבית דאורייתא אבל הלוה שהוא מפסיד לא גזרו בו ושבקוהו אדינא דאורייתא וכבר כתבתי על זה בתשובה אחרת. וכן כתבו האחרונים ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב דמלוה ולוה שוין הם ואית בהו אסור אבק רבית:
ותרווייהו נפסלין מדרבנן וכן כתב פ"י מהלכות עדות. והוי יודע דלא קי"ל כרבא דאמר דבעינן עד חמס אלא כל מי שעבר על אחד מכל איסורי תורה שחייבין עליה מלקות אעפ"י שאינו לוקה כיון שלא התרו בו פסול מן התורה ועל איסור דרבנן פסול מדרבנן וז"ל הרמב"ם פ"י מהלכות עדות עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה הרי זה פסול מן התורה ואם היה החיוב שבה מדבריהם הרי זה פסול מדבריהם כיצד אכל בשר בהמה בחלב וכו' ע"ש אי זהו רשע כל שעובר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע ע"כ. הא למדת דלא בעינן רשע דחמס אלא רשע כל דהו. והנר' לע"ד כתבתי: