שו"ת רדב"ז/קפד
שאלת בשני שותפין שקנה אחד מהם סחורה לשותפות בהמתנה ובזמן שבא בעל הסחורה לגבות אמר לו השותף אני לא קניתי ממך כלום תקח ממי שקנה ממך וכגון שהאחד נוח והשני קשה או דליכא לאשתלומי מיניה כללא דמלתא אם הם ערבים זה לזה כיון שנכנסה הסחורה לשותפות או לא:
תשובה אם השותף מודה שעדיין דמי הסחורה בתוך השותפות למה לא יפרעו שניהם מדמי השותפות דהא מצי למימר ליה סחורתי גבך היא ולא שייך הכא ערבות. ואם אין השותף מודה שדמי הסחורה עדיין בתוך השותפות כגון שלא הכניסה לשותפות או כגון הכניסה ולקח דמיה למה יתחייב מדין ערב או במה נשתעבד כיון שלא קנו ממנו ואם טוען שעדיין היא בשותפות ישבע השותף שלא נכנסה סחורה זו לשותפות או שלקח דמיה מי שהכניסה ונפטר כי לא מפני שהם שותפין נעשו ערבים זה לזה לכל מה שישא ויתן לעצמו דדוקא שנים שלוו בשטר א' נעשו ערבים זה לזה וכן שנים שלקחו מקח אחד ביחד איכא למימר שנעשו ערבים כיון שהם שותפין. אבל שנים דעלמא דלאו שותפין שקנו מקח א' ולא נכתב עליהם בשטרא' לא נעשו ערבים זה לזה וכ"ש. בנ"ד שא' מהם קנה לבדו דפשיטא דלא נעשו ערבים. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות שלוחין ושותפין וז"ל היה עליהם חוב לאחד אם אינם אחראין זה לזה חולקין ולכשיגיע הזמן לפרעון יתן כל א' וכו' ואם איתא דבסתמא כל א' נעשה ערב לחבירו מאי איריא משום דנעשו אחראין בלאו הכי נמי מצי לעכב כל אחד מהם לחלוק כל א' יאמר הואיל וכל א' מאתנו חייב לשלם כל השטר נשא ונתן בדמים אלו עד שיגיע הזמן אלא ודאי בסתמא לא נעשו אחראין זה לזה וכ"ש היכא דקנה א' מהם לבדו ומ"מ אם המנהג המדינה שהשותפין הם ערבים לכל מה שיקנו כל א' לבדו הכל כמנהג המדינה שהדבר ידוע שהמנהג עיקר גדול בדיני ממונות. ומסתברא לי שאין זה מנהג בשום מקום אלא אם קנה דברים שהם נוגעים לשותפות כגון בדבר שהם מתעסקים בו אבל אם קנה א' מן השותפין קרקע או תכשיטין לביתו או מאכל ומשתה כיון שאינן דברים שנוגעים לענין השותפות אין בזה מנהג כלל דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי לכל בריה זה אוכל ושותה ולובש וזה מתחייב וכיוצא בזה לא שמענו ואם נהגו כן מנהג בורות הוא ולא שמעינן להו: