שו"ת רדב"ז/קלז
שאלת ממני אודיעך טעם למנהג שנהגו כשבא אדם לגרש את אשתו פורע הבלאות כפי שומתן הראשונה שהוא בתוספת שליש ולא די זה אלא שנהגו לפרוע מעות בעין:
תשובה יפה נהגו כן שהרי הוא חייב בכסותה וכל מה שבלה מנכסיה הוא חייב בהם שהרי קבל עליו אחריותן וכיון שהיא נוטלת נכסי נדונייתא כפי שומתן הראשונה אעפ"י שאינן שוין מחצית מה שהיו שוין בתחלה בדין הוא שיפרע לה מה שבלה לגמרי או מה שאבד כפי השומא הראשונה וכולי האי ואולי שיהיה בידם מה שהכניסה לו כשתעריך תוספת ממה שבלה ואבד עם מה שהיא מפסדת במה שפיחתו נכסי צ"ב ממה שהיו שוין בתחלה ואעפ"י שיש נשים שמתגרשות אחר זמן מרובה בנישואיהן ולא נשאר מנכסי נדונייתם כלום ונמצא הבעל מפסיד שפורע יותר שליש מ"מ לא חלקו בכל הנשים וכל מדות חכמים כך הם. א"נ ראו הראשונים לנהוג מנהג זה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה לפי שכשאדם יודע שצריך לפרוע הבלאות בתוספת שליש כפי שומתן הראשונה ימנע ולא יגרש וכל הנושא אשה על דעת אנשי המקום הוא נושא:
א"נ ירדו בעלי המנהג לסוף דעתם של בני אדם כשאדם יודע שאם תבוא בתו לידי גביית כתובה גובה בתוספת שליש יקפוץ ויתן לבתו נדוניא יפה. והבעל נמי ניחא ליה בהכי כדי שלא יצטרך לקנות לאשתו מלבושים ותכשיטים בכל שעה ושעה עביד רבנן תקנתא לתרווייהו. ומה שנהגו לגבות הבלאות במעות בעין מדינא נהגו כן דבשלמא מנה ומאתים ותוספת איכא למימר מקולי כתובה נהגו שיתן לה אפי' סובין כיון שלא הוציאה כלום דמהאי שעתא ב"ח קודם לכתובת אשה אבל בלאות שהם הנכסים שלה שהביאה מבית אביה הרי היא בהם כבעלת חוב ומהאי טעמא חולקת עם שאר בעלי חובות כאשר כתב הרמב"ם ז"ל. והנל"ד כתבתי: