שו"ת רדב"ז/קיא
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שדר בביתו של שמעון וקודם שנשלמו ג' שנים של החזקה התחיל לבנות בה בניינים חדשים ולהחזיק בדקיו ושמעון לא מיחה ועברו שני החזקה ושמעון תובע ביתו וראובן משיב אתה מכרת לי ושטר היה לי ואבד ואכלתי שני חזקה ואתה לא מחית:
תשובה הדין עם שמעון דמצי למימר להכי לא מחיתי לפי שראיתי אותך בונה ומתקן את ביתי ואמרתי טוב לי שאשתוק ואוציאנה בנויה ומתוקנת והראיה מדאמרינן בגמרא מימר אמר כל שיבא ושיבא דכרבא ליעייל בה וכתב עלה הר"ן ז"ל וז"ל מיהא שמעינן שהבונה חורבתו של חברו אין שני בנין עולין לחזקה דמימר אמר כל ממונו יוציא בבנין ועוד ראיה מדאמרינן בגמרא הני דבי ריש גלותא לא מחזיקי בן ולא מחזיקינן בהו וכתב רשב"א ולא מחזיקינן בהו שמתוך שהם עשירים ויש להם בתים ושדות הרבה מניחים בני אדם לדור בבתיהם ושותקים ושמחים כדי להשביח קרקע שלהם וימצאום מתוקנים וגם למחות אין חושבים לפי שבזרוע יטלו את שלהם כל זמן שירצו ע"כ. ומדקאמר וגם למחות אינן חוששין משמע דלפום טעמא קמא אפילו שלא יהיו בעלי זרוע מצו למימר לפיכך שתקתי כדי להוציא הקרקע בנוי ומתוקן. ואפי' לפי טעמא בתרא מודה הוא בנ"ד דאית לה טענה טובה כיון שראה אותו בונה ומתקן שתק ולא מיחה וגדולה מזו כתב הרמב"ן ז"ל היורד לתוך שדה של חבירו וחרשה זרעה וקצרה דאין מונין לו אלא משעת זריעה כיון דקי"ל ניר לא הוי חזקה ואף על גב דהרשב"א ז"ל חולק בדין זה וכתב דמונין לו משעת חרישה מ"מ בנ"ד כ"ע מודי ולתרץ לדעת הרשב"א ז"ל צריך לומר דאע"ג דניר לא הוי חזקה ה"מ ניר בלא זריעה אבל חרש וזרע מונין לו משעת חרישה: